הפגישה ביני לבין פרופ' יונתן דקל־חן, חבר קיבוץ ניר עוז, ואביו של שגיא דקל־חן שנחטף לעזה, נערכת בין ישראל לארה"ב. ולמרות המפגש הווירטואלי, הכאב בעיניו ברור למן הרגע הראשון. עשרה חודשים חלפו מאז הטבח הנורא, והיינו חושבים שבשלב זה יתפנו חברי הקיבוץ לאחות את הפצעים, אך הם עוד נלחמים על האהובים שלהם שנמצאים בשבי.
בימים כתיקונם פרופ' דקל־חן הוא היסטוריון ובעל קתדרה באוניברסיטה העברית, אך הוא מציג עצמו כיונתן, כמי שעסוק כרגע אך ורק בהשבת בנו והשבת החטופים כולם. "זה מי שאני היום", הוא אומר, "אני אבא של שגיא וחבר קיבוץ ניר עוז שעושה כל מה שהוא יודע לעשות למען החטופים שלנו. יש לקהילה שלנו עדיין חטופים. זאת קהילה שרוסקה ועדיין נמצאת במצוקה נוראית מכל בחינה שהיא".
הנקמה הקרה של נתניהו: זה הפורום הביטחוני המצומצם אליו לא הוזמן בן גביר
נשק אכזרי: צה"ל השתמש בפצצה הקטלנית לראשונה בלבנון
כשאר המשפחות בעלות האזרחות האמריקאית, גם הוא נוסע הלוך ושוב בין ישראל לארה"ב על מנת להשפיע היכן שניתן. כשבוע לפני פגישתנו הוא היה בוושינגטון, עת ביקר בה ראש הממשלה. באותו הביקור הוא גם נפגש עמו וגם עם הנשיא ביידן, יחד עם משפחות נוספות בעלות אזרחות אמריקאית. "בכל פעם שיש איזשהו אירוע גדול, אנחנו באים", הוא מסביר.
"אנחנו פעילים כל הזמן, כל אחד בדרכו, אבל כשיש אירוע מרכזי, כמו נאום מצב האומה, ביקור של ראש ממשלה, או משהו שקורה בקונגרס, אנחנו מתקבצים, מגיעים לכאן ופועלים יחד. אני למשל גם עתיד להיות בוועידה של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות, שם אני אוכל לפגוש את כל הבכירים במפלגה הדמוקרטית, אלה שהם אוהדי ישראל יותר ואלה שאוהדי ישראל פחות, ופשוט להעלות כמה שיותר מודעות לחטופים".
מה רואים משם שלא רואים מפה?
"רואים את אותו הדבר. רואים שיש משבר שהעולם הנאור, לפחות, מעוניין לפתור. רואים שישראל לא לבד, אולי ראש הממשלה לבד, אבל ישראל לא לבד. אני גם כל הזמן מבליט את זה, שיש ממשלת ישראל ויש מדינת ישראל. כלומר שעם ישראל וממשלת ישראל זה לא אותו דבר, בטח לא היום. גם הפעילות כאן לפעמים יותר מתסכלת".
למה?
"כי בכל מקרה, הלחץ שאנחנו מנסים להפעיל כאן, לא מופעל על אחד משני האישים שצריכים להגיד כן בסוף. שזה או סנוואר, יימח שמו, או בנימין נתניהו. אנחנו לוחצים כאן על המעטפת, והיא לא רק הממשל האמריקאי אלא גם דעת הקהל האמריקאית. יש לנו, לבעלי האזרחות האמריקאית, גם דריסת רגל כאן, בבתי הנבחרים, בכל דרגות הממשל וגם בקרב ממשלות זרות, באופן ישיר ובאופן עקיף. ומכאן גם רואים עוד יותר את התסכול הבינלאומי מממשלת ישראל. כולנו עדים לזה ורואים את זה. יש מי שמתכחש לזה, אבל אפשר לראות את זה ברזולוציות מאוד־מאוד חדות מכאן".
בצהרי יום שבת, 7 באוקטובר, יונתן, שנסע לחתונה בארה"ב, מתעורר בבולטימור. השעה אצלו היא 5:30 בבוקר, אך האמת היא שבאותו הלילה בכלל לא הצליח לישון, "אני לא יכול להסביר את זה". בבוקר ההוא, ידידה שמתגוררת בבוסטון ונחשפה למתרחש בדרום הארץ מבעד לטלוויזיה, העירה אותו. "היא שאלה מה קורה. כמובן שלא היה לי מושג, והתחלתי לנסות לברר. זה היה הבוקר הכי שחור בחיי. ניסיתי לטלפן אבל היה מאוד קשה ליצור קשר, זה היה סביבות 12:30, עדיין בעיצומו של הטבח בניר עוז".
עם מי כן הצלחת ליצור קשר?
"הצלחתי ליצור קשר עם יוסי, אחד מחתניי שחי בקיבוץ, בעלה של הבת שלי אופיר. עם שגיא ואביטל אשתו לא הצלחתי ליצור קשר. היום אני יודע שבשלב הזה שגיא כבר היה חטוף שלוש שעות. יוסי מספר לי ממש בקצרה כמה שהוא יכול, שיש מאות מחבלים בחוץ והוא נלחם בהם כמה שהוא רק יכול, מהממ"ד, עם הנשק האישי שלו. הרבה, הם לא ידעו וגם הם איבדו קשר עם שגיא ואביטל. משגיא שמעו בבוקר, אבל מאז אבד איתו הקשר".
באותן השעות נעמית דקל־חן, אשתו הראשונה של יונתן ואם ילדיו, נחטפת גם היא לעזה, אך בתושייה רבה מצליחה לברוח ולחזור לקיבוץ, המחבלים והבוזזים פועלים בקיבוץ באין מפריע, וניר עוז עולה באש.
"הפעם הבאה שדיברתי עם יוסי ואופיר הייתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, אולי קצת לפני, אחרי שהחיילים כבר הגיעו. הם אמרו לי שהחיילים מקבצים את כל השורדים בתוך מתחם ממוגן של הקיבוץ. זה מתחם שאני מכיר היטב, החפ"ק של הקיבוץ, במקרי חירום אני יושב שם".
איך זה להיות רחוק מהבית ברגעים כאלה?
"קודם כל, חוויתי אימה. כי אז עדיין לא ידעתי מה קורה עם אביטל, הבנות ושגיא. אביטל הייתה אז בחודש שביעי ונותק איתם הקשר. אני כבר יודע שיש גופות פזורות בכל הקיבוץ ושהקיבוץ נשרף כולו. עד היום אני לא סולח לעצמי על כך שלא הייתי שם. למרות שאני יודע שלא הייתי יוצא משם חי".
מה גורם לך לחשוב כך?
"בניתוח לאחר המקרה, אני יודע מה הייתי עושה ואיך זה היה נגמר, אני יודע מה יכולתי לעשות, אבל לא הייתי שם וזה אוכל אותי. המחשבה הבאה שהתעוררה בי הייתה: איך זה יכול לקרות? איך זה יכול לקרות שצה"ל איננו? שאנחנו לבד מול האימה? עד היום זה לא נתפס. נכון, ידענו איפה אנחנו חיים, ידענו סבבים, ידענו אינסוף טילים, מנהרות ועפיפונים. אבל גם ידענו שבבוא העת, אם יגיע המקרה שלא נוכל להתמודד איתו בעצמנו, הצבא יהיה שם בשבילנו. החבר'ה שלנו פעלו בגבורה עילאית, אבל החיילים היו אמורים להגיע תוך דקות. אני חבר כיתת כוננות משנת 85', זאת התרגולת, הצבא מגיע".
הלוחמים שמגיעים לקיבוץ עוברים יחד עם קבוצה מחברי הקיבוץ שיכולים להילחם מבית לבית כדי לאסוף את השורדים, יוסי ביניהם. "זה היה תהליך איטי. בתים עדיין בערו, לא היה ברור מי ישנו ומי לא. גם לא ידענו מי בכלל נכח בקיבוץ באותו בוקר. זה לא שהייתה בדיקת נוכחות בשש בבוקר ואז תקפו חצי שעה לאחר מכן. לכן, רק כעבור משהו כמו שעתיים הגיעו לבית של שגיא ואביטל, והבנו ששגיא איננו".
סיפרת על האימה, מה עוד עבר בראש באותם רגעים?
"מיד חשבתי כמה טוב שההורים שלי לא בחיים כבר. שניהם היו ניצולי שואה, והם אמנם גרו בארצות הברית, אבל הם מאוד אהבו את הקיבוץ ומאוד אהבו את הנכדים שלהם. וגם חשבתי שאיזה מזל שכפר ביכורים (כפר הנוער שהקים יונתן יחד עם בנו, איתי) שהקמתי עבר ממועצה אזורית אשכול לעין גדי. כי לו היו הילדים שם באותו הבוקר, היו שוחטים את כולם. אלה היו המחשבות. זה, ואיך אני חוזר ארצה".
בינתיים יוסי ממשיך לחפש אחר שגיא. במשך שעות. אבל שגיא, כרבים מחברי הקיבוץ, פשוט איננו. "יוסי חיפש בכל מקום. סביב הבית, בגג, איפה שלא יהיה. דיבר עם אנשים שהיו בקשר טלפוני עם שגיא עד שהוא נחטף, ולא מוצאים אותו. אנחנו יודעים לומר שהתנהל קרב בתוך הבית של שגיא ואביטל ומחוץ לבית. הבית פשוט רוסק, מבפנים ומבחוץ, אבל לא היה סימן למה שקרה לשגיא".
כשהחלה המתקפה, שגיא שהה מחוץ לבית. הוא היה מהראשונים שהתריעו שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. "הוא הציל הרבה חיים", אומר יונתן, "כי אנשים הסתגרו. בדיעבד אנחנו יודעים שהממ"דים לא הצילו את כולם. שגיא עצמו נלקח עם עוד חברי קיבוץ לעזה, ונכון לסוף נובמבר, תחילת דצמבר, קיבלנו אות חיים ששגיא חי. פצוע וחי".
ומאז עבר זמן רב.
"נכון, אנחנו חיים באפלה לגבי הגורל של כולם. אות החיים מאז לא מרגיע אותנו, כי אדרבה, כבר היו לנו אותות חיים מכל מיני כיוונים, עבור חברים אחרים מניר עוז שנמצאים בשבי, אבל מאז צה"ל הודיע שהם נרצחו בזמן השבי. חלקם הופיעו בסרטי הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ושל הג'יהאד. אפשר היה להציל אותם. הם כולם חברים טובים שלי".
אם נגדיר את עשרת החודשים האחרונים כרכבת הרים רגשית, באיזה שלב אני תופסת אותך עכשיו? ייאוש, תסכול, תקווה, כעס, זעם?
"תמשיכי, תמשיכי. זה הכל יחד. אני משתדל, לא תמיד מצליח, שלא לעלות על רכבת ההרים הזאת, כי תפקידי הוא להילחם למענם, ולתמוך כמה שיותר במשפחה ששרדה. כך שאין לי את הלוקסוס לעלות עליה, כי צריך להמשיך לתפקד ולחיות על רכבת שכזאת, זה דבר משתק".
הדיווחים על משא ומתן אפשרי נמשכים, ומדינת ישראל עודנה ממתינה לתגובה אפשרית מצד חיזבאללה ואיראן בעקבות חיסולו של איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס. מבחינתו, חיסולו של הנייה הגיע כניגוד מוחלט לתוכן הפגישה שנערכה רק ימים ספורים קודם לכן בבית הלבן. "ישבתי בבית הלבן עם הנשיא ביידן, יועץ הביטחון הלאומי שלו, ראש ממשלת ישראל, ואנחנו, בני המשפחות עם האזרחות האמריקאית. ישבנו וקיבלנו התחייבויות מראש ממשלת ישראל, לאחר תשעה חודשי פעילות, לגורל החטופים. והוא התחייב, לא רק מולי יונתן הקטן, אלא מול הנשיא ביידן, שהוא לא יערים יותר קשיים להשלמת המשא ומתן. ואז, תוך יומיים־שלושה הנייה חוסל. דווקא בזמן המשא ומתן, כאשר יש ודאות שזה ירחיק אותנו מעסקה. מדינת ישראל הוקמה להגן על חיי אזרחינו. אי אפשר להקריב את ה־115 חטופים, חלקם עדיין בחיים".
אבל יהיו כאלה שכן יסמנו את חיסול הנייה כמטרה ראויה.
"הכל ידוע. אנחנו מתמודדים עם אויבים אכזריים, ללא כל ספק. אף אחד לא יכול להטיף לחבר ניר עוז עד כמה האויב הוא אכזר ונוראי. אבל איפה הממשלה הייתה מאז 2008, כשהעוטף חוטף? איפה הם היו? אני לא ראיתי אותם באים לעזרתנו מאז. אני לא מחפש את הפלת הממשלה, אני לא בחרתי בהם ולא אבחר בהם, אבל הם הממשלה גם שלי וגם של שגיא. חשבתי שמה שיוביל את הממשלה יהיו ערכי היהדות, הציונות, ההומניות והישראליות, אבל אין לכך שום עדות".
מה הכי מפחיד אותך ברגע הזה?
"שעד שממשלת ישראל תשתכנע שטובת המדינה ועם ישראל חשובה מטובתה הפוליטית, כבר לא יהיה מישהו חי להציל".
ספר לי על שגיא, איזה בן הוא?
"הוא הבן שכל הורה היה רוצה. מאז שהוא קטן, אין חדר שהוא היה נכנס אליו ומצב הרוח לא היה משתפר מיד. הוא ההתגלמות האנושית של היצירתיות, של היושר, של הענווה. אומרים באנגלית ‘He's a guy's guy', כלומר הוא גבר שבגברים אבל במהות, לא כאמירה ריקה, אלא בעשייה. הוא מאוד אוהב להיות אבא לבנות שלו, והוא הפרטנר שלי לטניס בקיבוץ".
הסיפורים על אודות פועליו הרבים של שגיא באים לידי ביטוי בסיפוריו של יונתן. כך למשל הוא מתאר גם את הקמת הכפר שהפך למיזם משפחתי. "תביני, היינו לבד, בלי ממשלה, בלי מדינה ועשינו את זה גם בלי המועצה האזורית למען האמת. גייסנו אותו (שגיא) ואת תמר קדם, לימים תמר קדם סימן טוב ז"ל, שתנהל את הכפר ושתהיה האחראית על התוכנית החברתית הפדגוגית. עבדנו כמו מטורפים והכפר הוקם. זה היה בזמן צוק איתן, בנינו את המקום תחת אש".
לימים, קק"ל אנגליה, שתמכו בהקמת הכפר, הציעו לו משרה מלאה כפרויקטור הכלל־ארצי שלהם, ומאז ועד ל־7 באוקטובר, זאת הייתה עבודתו העיקרית של שגיא. "למרבה האירוניה, חלק מחברי ניר עוז היום חיים בדירות בכרמי גת ששגיא רכש בשם קק"ל אנגליה, הן נרכשו כדי להפעיל את אחד הפרויקטים שלהם באזור". אך לצד עבודתו, עוד בימיו בצבא החל שגיא להפוך אוטובוסים ישנים למקומות שמישים וחדשים. כך למשל, הפך שגיא אוטובוס לבית, למכולת ניידת המשרתת קהילות בדרום ואפילו לכיתות טכנולוגיות ניידות, שנועדו לשמש את הקהילות הבדואיות והיהודיות בדרום.
באותה השבת, בשעה 6:30, שגיא היה מחוץ לבית, משום שעבד על ארבעת האוטובוסים שהיו אמורים להגיע לעמותת אופנים, ששמה לה למטרה לצמצם פערים ולקדם את שוויון ההזדמנויות בחינוך לילדים ביישובי הפריפריה. "לו הייתי בקיבוץ באותו בוקר, יש היתכנות גבוהה מאוד שגם אני הייתי שם, איתו, עובד על האוטובוסים", אומר יונתן.
תמר קדם סימן טוב, שנרצחה עם כל בני משפחתה בקיבוץ ניר עוז ב־7 באוקטובר, לא רק עבדה עם המשפחה, אלא הייתה חברה קרובה של משפחת דקל־חן. עד כדי כך שבתו הקטנה של שגיא, שנולדה לאחר שאביה נחטף, קרויה על שמה של אחת מבנותיה של תמר. "תמר הייתה כמו בת מאומצת שלי", משתף יונתן בכאב, "היא וג'וני (בעלה של תמר) היו החברים הכי טובים של שגיא ואביטל, ושלושת הילדים שלהם היו מחוברים בחבל הטבור לנכדים שלי. לשם של שחר, הקטנה של שגיא, שנולדה בדצמבר, חודשיים אחרי הטבח, יש שתי משמעויות. הפשט הוא שזה שחר, תקווה, אבל זה גם על שם שחר קדם סימן טוב שנרצחה".
יום הולדתו ה־36 של שגיא צוין בדיוק לפני שבוע. יום לפני שבנו מציין יום הולדת בשבי חמאס, אני שואלת את יונתן שאלה מתבקשת, אולי קלישאתית, אבל גם היא כבר הופכת מצמררת בעת הזאת: מה אתה מאחל לו? הוא משיב: "שיגשים את החלום שלי: שייכנס לחדר שאליו הוא מגיע לאחר שהוא משתחרר, על שתי רגליו, ושתי הבנות הגדולות שלו רצות ישר אל זרועותיו. יחד עם אביטל ועם שחר הקטנה".
ראוי לברך גם הורים ביום ההולדת של בנם, לכן אני אברך אותך שהמשאלה הזאת תתגשם, ואני אשאל גם מה אתה מבקש מאיתנו, הציבור הישראלי?
"אל תיתנו לממשלת ישראל להפקיר את החטופים האלה. אין לנו תכלית וגם אין לנו ריפוי כעם אם אנחנו לא מחזירים כמה שיותר בחיים. זה לא מאבק רק של המשפחות, זה לא יכול להיות מאבק רק של המשפחות. אין לנו עתיד אם המאבק למען החטופים יהיה מאבק רק של המשפחות, זה למען כולנו, וכל מי שחושב אחרת לא מבין את מהות הקמתה של מדינת ישראל וקיומה".