בצל המצב הביטחוני המורכב בצפון הארץ, הורים רבים ביישובים הלא מפונים בקו העימות ניצבים בפני דילמה קשה עם פתיחת שנת הלימודים: האם לשלוח את ילדיהם לבתי הספר והגנים, או להותירם בבית מחשש לחייהם. שלושה הורים מספרים על מציאות מורכבת של איום מתמשך ועל חששות כבדים לשלוח את ילדיהם למסגרות החינוך אשר לא ממוגנות כמתבקש.
בן ישראלי, תושב נהריה ואב לשלושה ילדים, מספר שהוא החליט לא לשלוח את ילדיו לבית הספר: "יש לי שלושה ילדים – אחד בגן ושניים בבית הספר. שני הילדים שלי לומדים בבית ספר יסודי, וכיתות הלימוד שלהם ממוקמות בקומה השלישית בבניין. כאשר נשמעת אזעקה, הם יאלצו להשתטח על הרצפה ולשים ידיים על ראשם - וזו בדיחה. בנהריה זמן ההתרעה הוא 15 שניות בלבד, כך שאין סיכוי להספיק להגיע מקומה 3 למקלט שבקומת הקרקע. מעבר לכך, אנו מודעים לכך כבר מעל שנה שבית הספר לא עומד בתקני פיקוד העורף, והיה אמור לעבור חיזוק מבנה שלא התבצע לבסוף. אומרים לנו בעיר לנסות לשמור על השגרה, אך אי אפשר לנרמל שגרת מלחמה שכוללת בומים, טילים וכטב״מים שרואים מהמרפסת".
נתניהו, הרפורמה המשפטית והשבעה באוקטובר: איש הצללים של הליכוד מדבר
"חלק אמרו דברים קשים": הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום נפגשו עם חברי נחל עוז
ישראלי מתאר מציאות קשה של פחד מתמיד כהורה, כשהוא מנסה להגן על ילדיו בכל מחיר: "בתחילת המלחמה לא שלחתי את ילדיי לבית הספר במשך שלושה חודשים. בהמשך, כשחזרו ללימודים, תפסו אותם אזעקות בבית הספר והם נכנסו לחרדות קשות. אני מוכן להפסיד ימי עבודה ולהישאר איתם בבית, כי החיים שלהם חשובים יותר מכל דבר אחר. מצד אחד, אני צריך לשמור ולהגן על ילדיי מההפקרה המתמשכת הזו, ומצד שני צריך להמשיך לעבוד כדי לדאוג להם מבחינה כלכלית. זו דילמה של הרבה הורים - האם להישאר עם הילדים בבתים ולא לשלוח אותם לבית הספר - או בלית ברירה לשלוח אותם ללימודים כי הם חייבים לעבוד".
"הילדים שלי, בני 5, 8 ו-10 בעצמם מפחדים מהמצב. ביום ראשון בבוקר, הילדים קמו לרעשי הטילים שברקע, ואחד מהם, בן ה-8, החל לבכות ואמר שהוא חושש לחזור ללימודים ולשים ידיים על הראש כי אין לאן לברוח. כך אמר, בדיוק במילים האלו, וזה עצוב שילד בן 8 אומר משפט כזה. החוסן שלנו כבר נגמר", משתף ישראלי.
הבן הקטן ביותר, בן ה-5, שעדיין בגן הילדים, גם לא יישלח על ידי הוריו לגן: ״בגן של בני יש 35 ילדים, אך רק שתי סייעות וגננת. זה בלתי אפשרי להשתלט על כל כך הרבה ילדים - ולהוביל אותם להיכנס למרחב מוגן תוך 15 שניות בלבד. כשאתה בבית אתה בקושי מספיק להגיע לממ״ד בזמן הקצוב הזה. לכן עד כמה שאוכל, אשאר עם הילדים בבית ולא אלך לעבודה. אין לי אמון במערכות שאמורות להגן עליהם, והעובדה שבתי הספר לא עומדים בתקני פיקוד העורף רק מוסיפה לתחושת הנטישה״.
רויטל יקוטי, תושבת עבדון ואם לשלוש בנות בגילים 8, 14 ו-16, בחרה שלא לשלוח את בנותיה למסגרות החינוך השנה. הבנות היו אמורות לנסוע בהסעה מביתן בעבדון למסגרות חינוך בעכו ובנהריה, אך יקוטי החליטה שזהו סיכון גדול מדי לחייהן.
"כביש היציאה מעבדון כולו חשוף לירי נ״ט", מספרת יקוטי. "באחד המקרים, בן אדם נהרג מרסיסים של מיירט בכביש נהריה-עכו, כך שיש סכנה ממשית לילדים. הבת הקטנה שלי, שעולה לכיתה ב׳ בבית ספר בעיר עכו, הייתה אמורה לנסוע באותו מסלול מדי יום. ההנחיות לילדים הן להתכופף בתוך האוטובוס ולשים ידיים על הראש - זה נשמע הזוי כי על פי פיקוד העורף - בעת נסיעה בכלל צריך לצאת מהרכב. לתת הנחיות כאלה ל-30 ילדים ומלווה אחת בלבד באוטובוס - זה פשוט מצב של רולטה רוסית. שתי הבנות הגדולות יותר היו אמורות ללמוד בכברי, אך אני לא מוכנה לכך, הן לא ילמדו בבית ספר עם זמן התרעה 0״.
לדבריה, תושבי הצפון מרגישים מופקרים וננטשים על ידי המדינה. "החיים שלנו תחת מתקפה יומיומית, ולא קיבלנו שום תמיכה או פתרון. פינינו את עצמנו כמעט שמונה חודשים, עד שנגמר הכסף. הילדות לא היו במסגרת חינוכית, ולא הייתה שום דאגה מצד המדינה לספק פתרון הולם. הפילו את כל האחריות עלינו, ההורים. פשוט עזבו אותנו לגורלנו – חוק חינוך חובה? לתושבי הצפון הוא פשוט לא קיים״.
יקוטי מדגישה את הקושי הכפול של תושבי הצפון, המתמודדים גם עם המציאות הביטחונית וגם עם חוסר התמיכה מהמדינה: "התפננו עצמאית על חשבוננו לנתניה, במהלך כיתה א' של הבת שלי, אך לא היו אפילו הסעות שייקחו אותה לבית הספר. תקציב גם להסעה הלוך חזור מדי יום במימון שלי ללא עזרה חיצונית - היה כבר בלתי אפשרי כלכלית. כואב הלב שהבת שלי לא נמצאת במסגרת חינוך בשנים הקריטיות ביותר של כיתות א׳ וב׳״.
היא נזכרת ביום ראשון האחרון, במתקפת המנע של צה״ל על חיזבאללה, בו המשפחה נאלצה לשהות במקלט במשך כחמש שעות: ״מהחלון במטבח ראינו עננים כתומים ועשן מההפגזות, החלונות רעדו - ונאלצנו לשהות במקלט קרוב לחמש שעות. אלה החיים שלנו והמציאות ההזויה שהממשלה הובילה אותנו אליה. אנחנו צריכים להחליף את שם המושב שלנו לעיר במרכז - אולי כך יתייחסו אלינו״.
במועצה האזורית מטה אשר, הוחלט שאם לא ימצאו פתרונות לבעיית המיגון בחלק מבתי הספר של המועצה, הם לא ייפתחו.
מורן ירחי, אם מקיבוץ כברי לילדי תיכון בכיתה י״ב, שעדיין לא יודעת אם בית הספר של בניה יפתח, שואלת בכאב: "האם הייתם שולחים את הילדים שלכם לבית ספר לא ממוגן במקום שבו יש זמן התרעה אפס? שבו יש נפילות ורק אחר כך אזעקות? זו המציאות שלנו ושל עוד הרבה משפחות שחיות בקו העימות. בסביבה שלנו ישנם אזעקות, יירוטים, טילים - רעש יומיומי של מלחמה״, תיארה.
״מה שמצופה מהילדים שלנו בזמן אזעקה הוא לשכב על הרצפה ולהגן על הראש באמצעות ידיהם. רק לפני כמה שבועות, תלמידי תיכון נאלצו באמצע מתכונת להשתטח על הרצפה למשמע האזעקות - ולאחר מספר דקות להמשיך כרגיל בבחינה. אני מרגישה שחושבים שהחיים של הילדים שלי בצפון שווים פחות מחיי ילדים אחרים״, אמרה וקראה למצוא פתרונות מיגון בבית הספר רגע לפני החזרה ללמידה: ״חייבים למגן את בתי הספר לפני שנחזיר אותם לשגרה, כי כרגע אי אפשר להתמודד עם המציאות הזו״.
חלק מהתמונות והסרטון בכתבה פורסמו לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]