"שבתי רעב ואיימתי להמשיך עד לביקור של הצלב האדום": חזי שי חוזר לימי השבי בלבנון

כמעט 40 שנה חלפו, וחזי שי לא שוכח את ההתרגשות שאחזה בו בלילה שחזר מהשבי. המטוס הנמיך והוא ראה את חופי תל אביב קרבים והולכים. אורות העיר הבהבו לו "ברוך השב הביתה", למטה המתין המון. לאחר שנים בתופת התאהב במסעות. חרש את הגלובוס עם משפחתו ולא חדל.

עכשיו, כשכמעט כל חברות התעופה ביטלו את טיסותיהן לכאן ומכאן, זה לא מרגיש סוג של שבי?
"מרגיש סוג של מצור, אבל יש אל־על ויש ארקיע, ואיתן אפשר לנסוע".

נסעתם?
"לקפריסין, לאחד מאיי יוון, בתקופה הזאת מנסים לשנות אווירה".

באביב 1977 התקבצו בפלאסה דה מאיו בבואנוס איירס 14 נשים, אחת מהן ניצולת אושוויץ. את ילדיהן חטפו והעלימו הגנרלים ששלטו אז בארגנטינה, והן החליטו לצאת לרחובות. על העיתונות נאסר לדווח, אך השמועה ליחכה את הבירה. מאות נשים שבורות לב מאותן סיבות התייצבו לצדן. האמיצות הקיפו את פסל החירות, זכו באהבת הארגנטינאים. הן עטפו את שערן במטפחות מבד לבן ששימש לחיתולים והיה לסמל תנועתן. ימי הגנרלים חלפו ושבה הדמוקרטיה, אבל גורל הבנים והבנות לא נודע להן מעולם.

כבר 11 חודשים שכיכר החטופים היא הפלאסה דה מאיו שלנו. הווה חשוך ועתיד מעורפל. מתי יראו הנעדרים בית? כמה מהם בחיים? האם יאבדו נחלי הרצון הטוב? האם יישארו רק שלטי המחאה שמתנופפים כאן ברוח ויהיו המטפחות הלבנות שלנו? ב־7 בערב, כשלהט אוגוסט רחמני יותר, הישראלים באים לכיכר. מהאגף עולה שירת רבים: "בן אדם עלה למעלה, עלה". מילותיו של הראי"ה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) הולחנו לזכר שמונת תלמידי מרכז הרב שנרצחו בפיגוע. המזמרים בכיכר מנסים למצוא בהן נחמה. אחרים היו בדרכם לאן שהוא וקפצו להגיד "ערב טוב" לצער. ערב קודם לכן הודיע שר החוץ האמריקאי שנתניהו מקבל את הצעת ארצות הברית להפסקת אש. אבל שעות אחר כך נחנקה באבה תקווה מהוססת. שש הגופות שחולצו הזכירו לכל שבעזה נמקים עוד 108, שיש לאגור אוויר בריאות לימים של ייסורים לתפארת, שבשכונתנו "סוף פסוק" הוא בדיחה טרגית. כאן הדברים אינם נגמרים אלא מתדרדרים. לפני שנה כתבתי למוסף הזה על האיש מאמ"ן שיכול היה למנוע את מחדל 6 באוקטובר 73'. ימים לאחר הפרסום התחוללה זוועת 7 באוקטובר וקברה עמוק במנהרות הזיכרון את הכישלון של סא"ל יונה בנדמן.

כמעט בכל שבת מגיע חזי שי (70) לכיכר. המפגשים עם המשפחות אינם קלים לו. אבל הוא כאן בשליחות עברו. חזי שי נשבה במלחמת לבנון הראשונה בקרב סולטן יעקוב. שלוש שנים הוחזק בידי "החזית העממית - המפקדה הכללית". בשתיים מהן נחשב לנעדר. הוא שוחרר ב"עסקת ג'יבריל", שגררה ביקורת קשה. תמורתו ותמורת נסים שלם (סאלם) ויוסק'ה גרוף, שנשבו במוצב בחמדון, שילמה ישראל ב־1,150 מחבלים רצחניים. בהם קוזו אוקמוטו, שהשתתף בטבח בנמל התעופה בלוד, מחמד סלימאן אל־זאקי, רוצחם של ילדי משפחת ארויו בעזה והשייח' אחמד יאסין, שיהיה ממייסדי חמאס.

בכל שנות השבי של בעלה טלטלה איריס מערכת ביטחון חסרת אונים שהטילה ספק בעצם קיומו. איש חוץ ממנה לא האמין שחזי שי באמת בחיים. בעקשנות ובאיפוק, בתקווה ובתבונה נלחמה איריס על האיש שחצה את שערי הגיהינום. כשברחמה ילדם הראשון לא התפשרה על חלומה, על המשפחה שהיא הולכת להקים עם אהוב נפשה.

הוא איש עדין ודיבורו רך. כמעט 40 שנה חלפו מאז שחזי שי שב הביתה והוא עדיין מסוגל לצאת מעצמו, לספר באורך רוח את סיפורה של הפרסונה ההיא, של המילואימניק שלא ראה אור שמש. ועם זה הוא איש שאוהב את פרטיותו ויודע להגן עליה. לא בשמחה נידב כמה נקודות ציון בתולדותיו.

הוא נולד בנס ציונה, בנם של דוריס ושלמה שעלו מבגדד. ביסודי למד בבית הספר מקור חיים בבני ברק, תיכון באורט טכניקום בגבעתיים. לשריון הגיע בגלל גחמנות בירוקרטית. הוא היה הנדסאי בניין, אחד מעשרה שנועדו להיות תוך חצי שנה קציני שלישות. אבל לאחר טירונות מקוצרת נשלף מהקבוצה, הוחזר לבקו"ם ושוגר לשריון. עבר קורס מפקדי טנקים, תפקד בסדיר על "פאטון M60", במילואים הוצב על "פאטון 48". לאחר השחרור עבד בבנק לאומי. שם הכיר את איריס.

כשהייתה בת מצווה, קיבלה מסבתה שרשרת עם מדליון שנשא את שמה. לקראת חתונתם חרתה איריס את שמו על צדו האחר וקנתה לו שרשרת עם מדליון זהה. ופעם רכן לתקן תנור גז, נגע בחשמל והמדליון התפחם. שלושה ימים לאחר פרוץ מבצע שלום הגליל, נקרא ליחידתו, ואשתו הורידה מצווארה את השרשרת. "שים אותה עליך", ביקשה ממנו. הוא סירב, כי ידע עד כמה מתנת סבתה יקרה לה. "ואת בהריון", הוסיף, "תשאירי אותה שתשמור עלייך". אבל איריס התעקשה. "שים אותו עליך", שבה ואמרה. חזי שי ציית ויצא למלחמה.

10 ביוני 1982 היה היום הרביעי למלחמה. גדוד הטנקים שלו נשלח לתפוס משולש דרכים מדרום לכפר סולטן יעקוב. קרב סולטן יעקוב יהיה כישלון קולוסאלי, אחד הפצעים המדממים של מלחמת לבנון הראשונה. הגדוד נכנס ל"בקאע הקטנה", נתקל במארב של דיוויזיה סורית, ספג אש כבדה, טנקים נתקעו ואבד הקשר בין הלוחמים. עם שחר התברר עומק הפיאסקו: 21 הרוגים ויותר מ־30 פצועים. שני לוחמים - יהודה כץ וצבי פלדמן - נעדרים עד עצם היום הזה. התותחן אריק ליברמן וחזי שי, שהוגדרו נעדרים אף הם, נשבו ונפדו. צה"ל איבד עשרות כלים משוריינים, בשטח הושארו שלושה נגמ"שים ושני טנקים.

"הטנק שלי נפגע", חוזר חזי שי אל מוראות אותו הלילה, "כל הצוות יצא החוצה וחטף אש". פלדמן ובאומל נפגעו, הוא וליברמן הסתתרו במטע דובדבנים. הם ראו כוחות אויב מתחפרים, כלי רכב של הסורים ושל המחבלים נעים על הציר. גדוד אחר של החטיבה היה משמאלם, מעבר לסולטן יעקוב, והם ניסו לחבור אליו. אבל כשהתחילו לטפס, איבדו זה את זה. כשהגיע למעלה, מצא חזי שי כפר אפוף שקט מהדהד אך לא את התותחן שלו. הוא קרא בקול: "ליברמן, ליברמן", וחזר להתחבא. ככה שלוש פעמים. קרא, שב למסתורו, וקרא שוב. עד שנואש והמשיך לבדו. הוא ירד דרומה, עצר לנוח וכמעט נתקל בשניים שעמדו ודיברו. "אחכה לאור יום או אמשיך?", שאל את עצמו. אבל השניים הסתלקו והוא המשיך לרדת.

לפתע דרדר אבן שפגעה באוהל שבו ישבו שני מחבלים אחרים. אחד יצא וצעק: "מי זה?", הוא השיב בערבית: "זה אני", נשאל: "מי אתה?" והסביר: "אני מהכוחות העיראקיים בתחתית המדרון עם התותחים". אלא שאת המילה "תותחים" אמר בעברית, כי באותה שניית לחץ שכח איך אומרים אותה בערבית ולא רצה לעצור, לגמגם ולעורר חשד. הוא חשב שדילג מעל המכשול, כי העומד מולו אמר: "תמשיך". אלא שאז מן האוהל עלתה הקריאה: "מה זה תותחים? תחזיק אותו". המחבל השני יצא, הביט בסרבל שלו, זיהה את הערבית העיראקית שבפיו ופסק: "אתה חייל ישראלי".

איך הרגשת?
"זה השלב שהמסך נופל, הבנתי שהכל נגמר, אחרי יומיים של לחימה, הרגשתי צימאון עז וביקשתי מים".

לקחו אותו למבנה בסביבה, שבו ישב כנראה מפקד המחנה. דרכו נשקים, קיללו בלהט, שאלו שאלות, הוציאו אותו החוצה וכיסו את עיניו. מישהו אחז בכתפיו ודחף אותו קדימה, מישהו הסיר מצווארו את השרשרת של איריס. הוא חשב שזה הסוף והמתין. אבל הלחיצה הגואלת על ההדק בוששה לבוא, מיתרי סבלנותו פקעו אחד־אחד והוא זעק: "תירה כבר, למה אתה מחכה?". קשרו אותו כפי שקושרים טלה. הידיים כפותות מאחור, הרגליים מקופלות, כפותות וקשורות לידיים. הרימו אותו, דחסו לבגאז'. כך נסעו כ־40 דקות עד שעצרו, שלפו אותו מתא המטען והוא לא הצליח לעמוד על רגליו. הושיבו אותו והוא שמע סביבו געיית פרות וקרקורי תרנגולות. "התחילו 'לטיפות' כאלה", הוא מחייך חיוך מר, "עד שמישהו צעק להם לחדול". אחד אמר שקוראים לו "יעקב", התיישב לידו ודיבר עברית. מדיווח שנכתב כחודש לאחר שנתפס בעיתון הירדני "א־דוסטור" יתברר שהיה זה מחבל שנכלא בארץ ושארגונו של ג'יבריל תפס מפקד טנק ושמו "טזי" שי.

לקחו אותו חזרה לרכב, נסעו לבניין וקשרו אותו בשרשראות לקיר. כעבור חצי שעה העבירו אותו לעוד חדר. אחרי שנרדם הזריקו לו שתי זריקות. כשהתעורר לא ידע שהיו אלה "זריקות אמת". מרחו יוד אדום על פניו, חבשו את ראשו ואת עיניו שייראה פצוע. כך יוכלו להבריחו לדמשק מתחת לאפם של הסורים. הגיעו למחנה הפליטים הפלסטיני ירמוך שבדמשק, לדירת "אבו עלי", אחד הקצינים הבכירים של ג'יבריל. הוא הוטל לחדרון של 1.80 על 1.40 מטר שהיה פעם אמבטיה. ארבע שנים לפניו הוחזק בו איש המילואים אברהם עמרם. בחילופי שבויים שנעשו לראשונה עם המחבלים הוחזר תמורת 70 מחבלים.

עתה ננעל חזי שי מאחורי שני שומרים ודלת ברזל עם פתח למעלה ופתח למטה. אור עמום ומקוטע. לידיו נפל נר שתופעל בין גמגומי החשמל. חלונו נפתח אל פיר חסום בהר זבל שורץ עכברים. כשהתיישב עליה, נגעה מיטתו ברצפה. לידה עמדה אסלה ומהקיר צץ ברז. "מה אני עושה פה?", שאל את עצמו. כפתו את רגליו בשרשראות ברזל, שאלו מה הוא רוצה, "את הצלב האדום", השיב להם.

הוא הועבר לחקירה מול חמישה ראשים. "למה נשארו טנקים ישראליים בשטח סולטן יעקוב?", שאל בעברית אחד הראשים. הוא לא רצה להודות שהטנקים היו לא תקינים וסיפר כי לא היו די צוותים לאייש אותם. כששמע חוקר לוחש: "לא כך אמר לנו בזריקה", הבין שננעצה בו זריקת אמת. כעבור חודשיים בשבי החזירו לו את השרשרת של איריס. "שתוכל לחשוב על אשתך בלילות", צחקו לו בפרצוף. כדי לא לאבד את מניין הימים ביקש משוביו מחברת. הוא קיבל אותה כעבור שלושה חודשים. אליה צורף סידור של המילואימניק אברהם עמרם. לבקשתו, אחד משומריו הציץ בלוח שנה עברי ודיווח לו: היום כ"ט באלול. "בדיוק ערב ראש השנה", שוחח עם עצמו. הוא התחיל לספור את הימים עד יום כיפור ואז ביקש לצום.

החקירות התדלדלו והלכו. מכל יומיים לפעם בשבוע, ולפעם בחודש והסתיימו כעבור שנה וחצי. הוא נמסר לידי הסורים.

עברת לחץ פיזי בחקירות?
"אצל הג'יברילאים לא עברתי. אמרו לי 'אנחנו אנושיים'".

נרגעת?
"כשאומרים לך משפט כזה, אתה נזכר בסמיר קונטאר (רצח את דני הרן לעיני ילדתו עינת בת ה־4 ורוצץ את ראשה בקת נשקו - מ"ח). אנושיים זה לא הם".

והסורים?
"הסורים השתמשו במקל חשמלי, במקל של מטאטא, הכו, איימו שיעקרו לי את הציפורניים".

אפשר לאבד שפיות בשבי?
"אפשר. השאלה היא מה מצבו של אותו אדם, של אותו חייל, של אותה חיילת. אם אין להם חוסן נפשי, הם עלולים לאבד שפיות".

ואז התחילו המשחקים הפסיכולוגיים. יום אחד שמע התלחשויות מעבר לדלת הברזל: "אשתו בהריון ואמו נפטרה". רקותיו רטטו. אמו הלכה לעולמה בלי לדעת שהבן שלה בחיים? אבל אילץ את עצמו לחשוב בקור רוח: "רגע, בדרך כלל הם מדברים בקול רם, למה הם מתלחשים עכשיו?". ואז החליט שיותר לא יקשיב להם, יגידו מה שיגידו, הוא מתנתק, כשיחזור הביתה יידע את האמת כולה.

באחד מסיבובי המלחמה על מוחו שאל אותו הקצין אבו עלי: "אם אתה חוזר מחר הביתה ומגלה שיש לך ילד, מה תעשה?". הוא השיב באדישות: "ברור שיהיה לי, השארתי אישה בהריון". אבל אבו עלי התעקש: "נניח שלא הייתה בהריון". הוא הבין לאן האיש חותר: "אני הולך לרבנות, ומקבל מיד גט", השיב. "הם פשוט רצו לראות אותי מתפרק".

לא שלא היה על סף פירוק. באחד הימים נודע לו שבידי ג'יבריל עוד שניים: ניסים סאלם ויוסק'ה גרוף. "קודם ישחררו אותם ורק אחר כך אותך", אמר לו שומר בשיחת אקראי. "החלטתי שאם כך יקרה אני מתאבד". הוא התחיל לארגן אמצעי מוות. כשהובל למקלחת, גנב סכין גילוח והסתיר אותו על הרצפה תחת חלב נר שהזליף עליו. בקיר חדרו היה חור שדרכו הכניסו מנורה שהייתה מוגנת ברשת. הוא ניתק את הרשת והחזיר אותה למקומה. "אם סכין הגילוח לא יעבוד, אסיר את הרשת ואתחשמל", הסכים עם עצמו. עם הימים פרחו מראשו מחשבות מהסוג הזה. למה שיתאבד? הוא כבר יותר משנה בשבי, עכשיו זה הזמן להיפרד מחייו? אולי נולדה לו בת? אולי נולד לו בן? ומה יגידו? אבא לא היה מספיק חזק כדי לחזור אלינו?

הוא בנה לעצמו שגרה שתמוסס את שיממון הימים. עד כמה שאפשרו לו תנאיו, עשה פעילות גופנית. קצת שכיבות סמיכה, קצת כפיפות בטן, קצת צעידה מקיר לקיר. סיפר לעצמו בדיחות, סיפר לעצמו ספרים שקרא. אחד מאלה היה "מסמכי צ'נסלור" של רוברט לודלום, שסיים בדיוק לפני המלחמה. היה מקיץ משנת לילה של שעתיים ומדמיין רק דברים טובים.

כמו מה למשל?
"שאני שחקן כדורגל גדול, שאני כדורסלן מפורסם".

מפורסם כמו מי?
"לא שם של מישהו, במקרה הזה אני הייתי הכוכב".

הוא התיר לפנטזיה להתפרע, לחצות גבולות. הנה הוא מפתח קונוס שיונח על טנק או על נגמ"ש ויפזר עליהם כיפת הגנה מקרני לייזר. והנה מנוע שלא עובד על בנזין ויש לו 12 בוכנות.

הוא חי מכוס תה בבוקר, מצלחת חומוס או קופסת סרדינים בצהריים. לעתים הכין אחד השומרים תבשיל, "מגעיל מרוב שומן". בערב היו מניחים לפניו חתיכות חלווה או גוש גבינה מלוחה. כשנגס ממנה, בילה כל הלילה עם הברז בפה.

יותר מכל רצה שתדע איריס, שתדע משפחתו, שהוא בחיים. הוא פצח בשביתת רעב. איים שימשיך עד שייתנו לנציג הצלב האדום לבקר אצלו. במשך שבועיים אכל שתי ארוחות, כוחותיו אזלו והלכו. לא הצליח להזדקף על רגליו, אפילו למצב ישיבה התקשה להגיע. לבסוף הבין שאם לא יחדל לא יהיה את מי להחזיר הביתה. חזי שי חזר לאכול.

הידיעה שהוא בחיים התבררה באקראי. קרוב של ג'יבריל נלכד וסיפק רמז בעניין. שמואל תמיר, ראש צוות המו"מ לחיילים השבויים, התחיל לחשוד. התיקים הועלו ממחשכי הארכיון, והטעות הפטאלית הזדקרה. ידיעת "א־דוסטור" הירדני על מפקד הטנק השבוי "טזי" שי הועברה לתיק הלא נכון. לזה של הגזרה המערבית בלבנון במקום לזה של המזרחית, שבה היה חזי שי רשום.

השמיים התחילו להתבהר. באחת החקירות שאל אותו המתרגם: "אם תיוולד לכם בת, איך תקראו לה?", הוא השיב מיד: "מאיה". "יש לכם מאיה", הכריז המתרגם ושלף תמונת תינוקת. אבל הוא עדיין לא האמין. זאת יכולה להיות כל תינוקת. ואז נשלפה עוד תמונה. של האם איריס חובקת את בתם מאיה.

אחרי שנתיים בשבי, הצלב האדום התחיל לבקר אצלו. באמצעות מתווכים התחילה ישראל ללחוץ על הסורים להיכנס למו"מ על שחרורו. בין המתווכים היה גם קנצלר אוסטריה. ברונו קרייסקי מינה את הרברט אמרי, בעבר ראש לשכתו ועתה שגרירו באתונה לדבר עם ג'יבריל. בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, איריס שיתפה פעולה עם אמרי. "רגיש ואמין", זוכר אותו חזי שי. בפגישתם הראשונה בישר לו: "אתמול הייתי אצל אשתך וראיתי את בתך".

בפגישה השנייה עם הצלב האדום ביקש למסור לנציגו את השרשרת, שיחזיר אותה לאיריס. פעם בשבועיים לקחו אותו למקלחת שרצפתה הייתה מעל לשירותים מזרחיים. כשיסתבן, כך חשש, תתנתק השרשרת, תיפול לחור ותאבד לעד. לאחר ויכוח הסכימו. השרשרת עם המדליון תחזור לאיריס. באותה פגישה מסרו לו את העמודים 9 ו־10 ממכתב ששלחה לו. הוא ביקש את העמודים 1־9, שוביו טענו: "זה מה שיש". אבל איש הצלב האדום פשפש ברשימותיו וגילה שאיריס שלחה 15 עמודים. הבטיחו שלמחרת יקבל את כולם. משעברו שבועות ומילה כתובה לא טפטפה אליו, איים לפתוח שוב בשביתת רעב. אמרו שיאכילו אותו בכוח, "ותמסור לאשתך שכותבת עמוד 1". אבל המכתבים חדלו להגיע והם תרצו: "האישה לא שולחת". אלא שבבדיקת הצלב האדום התברר שאיריס כתבה כל יום.

את לבו שפך במכתב ארוך שכתב לה במחברתו: "הם לא נותנים לי מכתבים ממך, הם רוצים שאחשוב שאת לא מעוניינת, הם מכריחים אותי לאכול כדי שאיראה טוב, שלא יאמרו שהרעיבו אותי, הם רוצים לשבור אותי, הם לא יצליחו...". כנראה שבגלל השורות האלה מחברותיו מהשבי לעולם לא הגיעו אליה.

במרץ 1985 הייתה הפגישה השנייה עם אמרי. האוסטרי בישר לשי, סאלם וגרוף שהמו"מ על מספר המחבלים שיוחזרו סגור. 1,150. "הייתי בהלם מהמספר הזה", הוא אומר לי. "אבל אחרי זה אמרתי בלבי, אם הממשלה החליטה לשלם מחיר כזה, צריך לומר לה תודה, צריך לשמוח שחוזרים הביתה". כמה ימים לפני שהוחזר הוצא מדירת המסתור והועבר לכלא. הוא פגש שם את סאלם ואת גרוף. ב־20 במאי, ב־4 לפנות בוקר, העירו אותם והם עלו על חליפות ספארי. הם נחתו בז'נווה ורק ב־11 בלילה חזי שי נמסר לידי הצלב האדום. במטוס ישראלי, שבו היו גם תמיר וראש אכ"א עמוס ירון, החליף למדי צה"ל. ב־21 במאי, מבעד לחשיכה, ראה מחלון מטוסו את חופי תל אביב. עד היום, וכנראה לתמיד, ינצור בלבו את הרגע.

למטה המתין המון אדם, והוא שאל את עצמו לאן ילך? חזי שי ירד במדרגות המטוס, ומשפחתו התנפלה עליו. לא השאירה בפניו נקודה לא מנושקת. הוא נסע לבית ההורים ברמת גן והתחיל להתבשם מפלאי היומיום, מהחופש לעשות את הפעולות הקטנות של החיים. הוא אמר לאיריס שלא ייתן לשבי לנהל אותו, אבל בלילותיו לא נעלמו הביעותים. שוב הוא שם, שוב נפל בשבי. אך תוך כדי חלום הוא אוגר כוח, מבטיח לעצמו: "שרדת פעם - תשרוד גם הפעם".

הוא חזר לעבודתו בסניף המרכזי של בנק לאומי בתל אביב וניהל פרויקטים. השפעת שנותיו בשבי ניכרה גם בעבודתו. "לא ישנתי טוב בלילה, הייתי מאוד עייף". היה נרדם בישיבות. פעם קרה לו גם מול רמזור. לפני 13 שנה פרש. נהג להתייצב ב"בית הלוחם", שלח ידו בפיסול חמר, לימד בהתנדבות נכי צה"ל מ־48' לתפעל מחשב. "כיום ממלאים אותי הנכדים".

כמעט 40 שנה חלפו מאז שחזרת, השבי עדיין מציאות או זיכרון דוהה?
"עם השנים השבי התרחק ממני, מדבר עליו כששואלים אותי. הייתי אופטימי ואני עדיין אופטימי".

איך הבריאות?
"בסדר, בסך הכל בסדר".

מה נשאר בך משם?
"תפיסת העולם שלי השתנתה בדבר אחד: הביטחון לא בשטחים אלא ביכולת שלנו תהיה מדינה ולהם תהיה מדינה וניפרד מהם".

אתה בעד מדינה פלסטינית?
"כן, אני חושב שזאת הדרך הנכונה. אני מניח שכאשר יהיה להם מה לאבד ישמרו על זה יותר, לא כמו היום, שאין להם מה לאבד. יש לנסות את התהליך הזה".

רבין ופרס ניסו.
"אבל לצערי השותף שלהם לא היה אמין. וקרה מה שקרה ובגלל זה הפסדנו מנהיג, אחד האנשים הנאמנים והאמינים שהיו".

אתה מאמין שבמצב הפוליטי היום יש סיכוי לניסיון כזה?
"לא, ממשלה כמו היום שבנויה על ימין מלא־מלא, מלאה ברוע. ח"כ צבי סוכות מגדיר 'קומץ שולי' את המתנחלים המתפרעים, אני קורא את התגובות של אורית סטרוק, של לימור סון הר־מלך, זה כאילו יש שלוש מדינות: יהודה, ישראל ופלסטינית".

הוא חושב שיש להחזיר כל מי שנופל בשבי. למען העתיד. אם מזלזלים עכשיו בחטופים, צעירים עלולים לסרב להתגייס. "זה לא עניין של ניצחון מוחלט אלא של אבדון מוחלט". אנשים מקללים ברחובות "שמאלנים בוגדים", "חבל שחזרתם", ואין מגנה. בלעדי הקיבוצניקים, החיילים המועטים והשוטרים, חמאס היה מגיע לאשקלון ולראשון לציון באותה שבת ארורה.

ב־7 באוקטובר קם לקול אזעקת 6:30. העיר את איריס ונכנס איתה לממ"ד בביתם בחולון. צפירה רדפה צפירה. "והייתי המום". בין האזעקות ירדו לסלון, הדליקו טלוויזיה, ראו טנדרי טויוטה שוטפים את הדרום. שדרות, אופקים, נחל עוז, בארי, איפה לא. עוד באותו יום, בנו חובש קרבי, הוקפץ לדרום וישרת 70 יום.

מתי הבנת שיש גם חטופים בסיפור הזה?
"על ההתחלה. ישר אמרתי לאיריס שיש להחזיר את כולם תמורת כל אלה שכלואים אצלנו".

למה חשבת כך?
"אנחנו לא צריכים לחשוש מאלה שיהיו בעזה. ברגע שאין שם חטופים, הלחימה שלנו יותר קלה. אין חשש שנפגע במישהו משלנו".

הרבה לפני 7 באוקטובר היה חזי שי בעניין השבויים והנעדרים. הרבה להיפגש עם משפחות שנפגעו. כשהוחזרה מלבנון גופת החייל הנעדר סמיר אסעד, עלה אל משפחתו בבית ג'אן. בביתו פגש את עו"ד אורי סלונים, לשעבר היועץ לענייני נעדרים של שישה שרי ביטחון. בין סלונים, איש מטה משפחות החטופים, לבין חזי שי, נבטה מאז חברות הדוקה.

לא מכבר נועד עם גלעד, אביו של טל שוהם. הבן ומשפחתו נחטפו מבארי. כעבור 50 יום שוחררו אשתו ושני ילדיהם. טל נשאר. "תתעוררו", קרא אביו ממעמקי לבו הדואב. "בגלל קוטג' יצאו לרחובות מיליון איש, ועל 115 (לפני חילוץ שש הגופות - מ"ח) יהודים, בדואים, מוסלמים ותאילנדים לא יוצאים. איפה כולם? יושבים בבתי הקפה, וזה נרמול. אתם לא מבינים שאתם הבאים בתור?".

מה סיפר לך?
"אמר לי שאומנם הם יושבים בקבוצות אבל בחושך. בטחב. מי יודע איך יחזרו? עם איזה מחלות? עם איזה מצב נפשי?".

מה אתה אומר לאנשים כמו גלעד, אביו של טל שוהם?
"אומר תשמעו, כמו שלי הייתה תקווה שהמדינה והצבא יעשו הכל להחזיר אותי - נכון שהיום יש בקיעים בקו הזה - בסוף אני מאמין שהם יחזרו. אני אומר להם 'תשמרו על עצמכם, הבן, הבת רוצים למצוא אתכם בריאים'".

הוא דיבר גם עם אמה של עדן זכריה, שנחטפה ממסיבת ה"נובה". אמר לה מילים טובות. אחר כך התברר שהבת כבר אינה בחיים. גופתה חולצה מעזה בדצמבר 2023. הוא ראה את עינב צנגאוקר, שבנה מתן נחטף עם בת זוגו. אילנה גריצבסקי שוחררה בנובמבר. מתן עדיין נמק. הוא הביט לאמו בשחור שמתחת לעיניה ודאג. "הולכת ונעלמת האישה הזאת". הוא ניגש אליה, הציג את עצמו, ביקש ממנה להתעודד. היא רק חייכה חיוך סחוט ולא השיבה.

שרה נתניהו אמרה לפני כמה חודשים למשפחות לשבת בשקט, לא לצאת להפגנות שרק מייקרות את המחיר שסנוואר דורש. אתה מסכים עם עמדתה?
"יש אמת באמירה הזאת. יוסק'ה גרוף סיפר כי פעם ג'יבריל אמר לו: 'אני לא צריך לעשות כלום, אמא שלך עושה לי את העבודה'. אבל זה לא צריך לעניין את המשפחות. הן רואות שלא עושים כלום, אז הן יוצאות החוצה. הורים רוצים את ילדיהם בבית, נשים את בני זוגן".

בצעד חרישי, כנזהרים לא להפריע, סובבים איריס וחזי בכיכר. אנשים לא ממש יודעים מי הם. רובם לא נולדו כשסמ"ר במדים מגוהצים וכומתה שחורה בכותפת ירד ממטוס שבא מז'נווה. אבל במתחם המשפחות, כשזהותם נחשפת, הם מתקבלים בחיבה. חזי אומנם מפציר באנשים להתעודד, לטפח תקווה אך מרגיש שעובדה אחת בעוכריו. הוא חזר אבל אחרי שנים. "תאמר לעצמה כל אם: 'רק אחרי שלוש שנים אראה את בני או בתי?'". בני הזוג מתחברים אל התוגה אך גם מביטים בה מהצד. לא כופים את עצמם. כשהייתה במצבן של המשפחות, כך איריס זוכרת, העדיפה שהיא תיזום את הפנייה. אף שלאנשים היו תמיד כוונות טובות. "אז אנחנו באים, ואנחנו עומדים ולפעמים מציגים את עצמנו, אבל ככל שחולף הזמן ואוזלת היד גדלה ואתה רואה שעוד פעם הוא מטרפד את העסקה ועוד פעם הוא מטרפד, אז אנחנו פשוט באים להזדהות".

דני אלגרט עומד על מדרגות בית אריאלה. ברור לו לגמרי מי זה ה"הוא" שהזכירה איריס שי. "יש לנו ראש ממשלה שמתעניין בעיקר בעצמו, במשפחתו ובשלטון שלו", הוא קובע. אלגרט הוא סנ"צ בדימוס, לשעבר מפקד תחנת אשדוד ולוחם עז למען החזרת אחיו איציק. לאחר 52 יום בשבי, קיבל מידע שאחיו בחיים. אין הוא יודע אם כך פני הדברים גם עכשיו. לא מכבר, במפגן בלתי נתפס של אטימות, הוצא בכוח מישיבת ועדת החוקה של הכנסת בראשות שמחה רוטמן. שני בניו לחמו בעזה. 150 ימים עשה זה שמשרת ביחידת המודיעין 504, ו־100 ימים זה שמשרת בסיירת חרוב. בין המשימות חיפשו בהריסות את דודם איציק.

חזי שי מסכים שהחטופים לא מעניינים את נתניהו. אבל דני אלגרט רואה בכל זאת קרן אור חלושה. "יש קצת יותר תקווה מאז שבלינקן אמר שביבי הסכים לעסקה. נטרלו אותו, הזיזו אותה הצדה, הוא כבר לא במשחק".

אלגרט הוא איש שיודע לשאול. מתשובותיו של חזי שי ינסה ללמוד: איזה אח יקבל בחזרה? איך יתמודד עם ביקורת ודאית על עסקת שחרורו? ומעל הכל: איך הוא נושם שם במעמקים, איך הוא שורד?

דני: "אור, אוויר, היה לך?".

חזי: "אין. יש חלון שיוצא אל פיר, בפיר זבל שחסם את החלון ונכנסו ג'וקים, חשמל חלש, עם הפסקות".

זה כמו להיות בסוג של מנהרה?
חזי: "משהו כזה. זה לא הטחב שיש במנהרה. המנהרה הרבה יותר גרוע".

דני: "ההבדל בין מצבך למצבם זה שהם תחת אש. כל הזמן באזור לחימה. בשבי לפחות ידעת שלא נלחמים לך מעל הראש".

חזי: "אם ביום הראשון היו מחזירים...".

דני: "כולם תמורת כולם".

חזי: "אם זה היה נעשה...".

דני: "איזנקוט אמר: 'כשדיברו כולם תמורת כולם, ביבי התנגד'".

חזי: "אני נפלתי בזמן שהייתה ממשלה מאוד אחראית. שמיר ראש ממשלה ורבין שר ביטחון".

דני: "אתה אומר בעצם שהיו להם ערכים".

חזי: "היו להם ערכים, היום אין. זאת אחת הבעיות המרכזיות. בעיה שנייה: המקום שבו הם נמצאים. אני הייתי ב'כאילו' מנהרה, אבל זאת לא הייתה מנהרה. חלק מהם איבדו תקווה, כמו חיים פרי (בין השישה שגופותיהם חולצו מעזה - מ"ח), שאמר: אני שמאלן אז אותי לא יחזירו".

דני: "ואלכס (דנציג, חולץ עם השישה - מ"ח) גיסי נמצא שם אחרי 12 מעקפים ובעיה בכליות והצליח להחזיק מעמד עד מרץ. לא יודע איך עברת את השבי מבחינת הפוסט־טראומה... אני לא מקנא בך".

חזי: "אחד הדברים הראשונים שחוויתי כשחזרתי היה היכולת ללכת לפתוח מקרר, להדליק אור, להפעיל טלוויזיה. אבל בלילות היו סיוטים. נזכרתי שאחד השומרים אמר לי פעם 'אם אנחנו תופסים מישהו, אנחנו שומרים עליו כי הוא שווה. גם על גופה שומרים'. דבריו נתנו לי כוח".

דני: "בטח, אתה נכס".

חזי: "ידעתי שגם אם אעשה משהו לעצמי הגופה תחזור".

דני: "התחלתי להבין שמי שדואג לחטופים זה סנוואר. הם בשבילו יהלומים שיקבל עליהם. ראש הממשלה נותן לך להרגיש שבשבילו הם נטל, עונש, שהם אשמים שנחטפו. הבית של אחי בניר עוז נראה כאילו חטפו אותו הרגע. לא נגעו בכלום. שמתי עליו שלט: 'סליחה שהייתי בבית'. תגיד, כשחזרתם מישהו בא אליכם בטענות?".

איריס: "בחודש הראשון ניתקנו אינטרקום, לא קראנו עיתונים, לא ראינו טלוויזיה. היה ויכוח גדול מאוד במדינה".

דני: "כמה שחררו? 400?".

חזי: "1,150".

דני: "על השלושה?".

חזי: "על השלושה. לא עניין אותנו הוויכוח. חזרנו לבית ההורים ברמת גן, והמון אנשים חיכו לנו כל הלילה שנחזור. אבל העיתונות כתבה: 'מחיר יקר'".

אתם מדברים יותר משעה, אני מרגיש שנוצר סוג של קשר ביניכם...
דני: "כשאמרת לי שאני הולך לדבר עם חזי שי, הרגשתי שותפות גורל. למרות שלא אני בשבי, הבנתי שעבר פחות או יותר מה שאחי עובר. למרות ההבדלים עדיין היה בידיים של האויב. עדיין היה במצב שלא ידעו אם הוא חי או מת. אבל אני יכול להזדהות יותר עם אשתו, כי היא ישבה שנתיים ולא ידעה כלום, ואני יושב כמעט 11 חודש ולא יודע כלום".

איריס: "ועדיין יש הבדל תהומי. לא התמודדנו עם מה שאתם מתמודדים".

דני: "החברה הייתה יותר סולידרית. לא היה השסע שהכניס (נתניהו - מ"ח) לנו בעם. אנשים היו אחרים".

חזי: "ראיתי אותך הרבה בטלוויזיה".

דני: "גם אני אותך".

חזי (צוחק): "אז. וראיתי אותך במצבים בוועדה עם רוטמן. נורא הרגשתי קרוב אליך, וכשמרדכי אמר לי שאנחנו הולכים להיפגש התרגשתי".

דני: "אני רואה בך סוג של תקווה. מישהו שהיה בשבי וחזר. אבל חזר כי היה מי שיחזיר אותו. לי אין מי שיחזיר לי את אחי". 

ראיון עם חזי שי ישודר היום (שישי) ב"חדשות שישי" עם מואב ורדי בכאן 11 לקראת עליית סדרת הדוקו "שבויים״ (שישה פרקים), החל מ־31.8.