שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.
"החוסן הקהילתי והאישי התפוצץ לנו בפנים"
משה דוידוביץ', תושב בוסתן הגליל, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות.
עד 7 באוקטובר: "כמו כל ראש רשות, בנוסף לתפקיד אני משמש יו"ר פורום קו העימות, ומשכך עסקתי ועוסק רבות בפערים במיגון של תוכנית הצפון, לקדם את כל נושא הממ"דים בקדנציות השונות של הממשלה, ובכלל בכל הנושאים הנוגעים לפערים בין הצפון לבין מרכז הארץ בתחומי תשתיות, כבישים, רכבות, חינוך וכו'".
לאחר 7 באוקטובר: "החל מהשבת השחורה כל נושא המיגון קיבל משנה תוקף בגלל המלחמה ואי־המוכנות של העוטף האזרחי בכלל ובפרט קו העימות. יישובי הגדר לא היו מוכנים או מוגנים וללא נשקים. זה סיפור מההפטרה שעד לרגע זה נמשך ולא מסתיים למעלה מעשרה חודשים, כשאנשים רבים עקורים מבתיהם. כל הנושא של החוסן מהבחינה הקהילתית והאישית התפוצץ לנו בפנים".
הקושי הגדול: "אני תמיד אומר ששבירה זו לא תוכנית עבודה לראשי רשויות. אנחנו נמצאים פה בחזית, גם מול אויב וגם מול מציאות של ממשלה שלא מתפקדת, ובתוך כל הכאוס הזה אנחנו, ראשי הרשויות, הם חבל ההצלה כרגע של הצפון. לכל אחד יש רגעי שבירה, אבל הם לא באים לידי ביטוי במלחמה הזו, בטח במשא הכבד שמוטל עלינו והעול על הכתפיים".
מבט לעתיד: "כמי שנולד פה ומגדל פה את ילדיו, אני מאמין מאוד בצפון. זה לא זמן גדולתו של הצפון, זו עת מצוקה שבה חבל ארץ הצפון מוכה וחבול. אני חושב ומתריע שהספוט בתום המלחמה הזו צריך להיות הצפון, בדיוק כמו שממשלת ישראל ידעה להטיל את כל יהבה ולטפל בדרום, בנגב ובכל עוטף עזה. הזמן אחרי המלחמה הזו צריך להיות זמן גליל: כשהגליל חזק - מדינת ישראל חזקה, וכשהגליל חלש - גדרה וחדרה יהיו חלשות".
"כל מי שמגיע לכאן מזדעזע מהמציאות שבה אנו חיים"
אולגה יפרח, תושבת מושב עבדון, יו"ר הוועד המוניציפלי ויו"ר צוות החירום היישובי.
עד 7 באוקטובר: "אני מנסה להיזכר ופתאום זה מרגיש לי כל כך רחוק. הבוקר מתחיל מהתארגנות לבית הספר, הדאגה הכי גדולה היא לא לפספס את ההסעות. ואז לעבוד במשרד הביתי, לקדם את העסק למכירת עצים להסקה - בדיוק שיא העונה עכשיו - לנסוע לאוניברסיטת חיפה לתואר במשפטים שנה שלישית ולטפל בענייני המושב. לקפוץ לקריאה של איחוד הצלה, לתת עזרה ראשונה אם מישהו הזמין אמבולנס, לעשות משמרת במשטרת התנועה הארצית פעם בשבועיים. שגרה מלאה בפעילויות מגוונות".
לאחר 7 באוקטובר: "יחד עם צוות צח"י המדהים של עבדון דאגנו לצורכי החיילים שהגיעו בהמוניהם. גיוס תרומות של אוכל וציוד, ארגון כביסות, איסוף וחלוקת האוכל ומקומות להתקלח ולישון בהם. המושב לא פונה בפועל, אף שנכנס להחלטת הפינוי 975, ולכן דאגנו לתושבים שלא מסוגלים להתמודד עם המציאות של החיים באזור לחימה. ניהול רשימות של מי נשאר ומי עזב, למי יש צרכים מיוחדים וקשיים. טיפול במקלטים שלא ערוכים לשהייה ממושכת, מפגשים עם מפקדים בכירים בפיקוד צפון ופיקוד העורף. טיפול בפתיחת מרכזי הלמידה בתוך המושב, כי בתי הספר פונו והסעת ילדים בציר מאוים טילי נ"ט לא בא בחשבון".
"כל דבר פשוט ושגרתי שהיה קיים לפני המלחמה, היום זה מאבק. יש תקלה באינטרנט? בזק לא נכנסים לאזור. ריכזתי את כל התקלות, ודרך איש קשר שקיבלתי מפיקוד העורף ארגנתי יום מרוכז לטיפול בהן. יצרתי קשר עם יישובים נוספים בגבול שלא פונו ויחד הגשנו עתירה לבג"ץ באמצעות עו"ד הרן רייכמן כדי לקבל פתרונות לחיים הבלתי אפשריים באזור הלחימה. בהמשך הקמנו את פורום 'מגן עוטף לבנון'. במסגרת הפורום אנחנו משקפים את המציאות באמצעות תקשורת ומדיה חברתית".
"השיח התקשורתי שהיה מופנה רק למפונים ודיבר על כך שהצפון ריק, הפך לשיח שמבין שקיימת אוכלוסייה שלמה שחיה באזור לחימה, בעוד שאר המדינה ממשיכה בשגרה רגילה לחלוטין. אנחנו יוצרים קשר עם חברי הכנסת והשרים, עם בעלי התפקידים במשרדי הממשלה, מבקשים לקיים דיונים בנושאים הקשורים למציאות שלנו (מיגון, כלכלה, פרנסה, חינוך ועוד)".
"אנחנו מגיעים לוועדות בכנסת, שולחים מכתבים, מארחים חברי כנסת ושרים ביישובים ומראים להם את המציאות הקשה והמסוכנת שאנחנו נמצאים בה. כל נציג מהכנסת ומהממשלה מזדהה ומזדעזע מהמציאות שבה אנחנו חיים, אך חסר מנגנון שיהפוך את הזעזוע להחלטת ממשלה שתיתן פתרונות ברמה המיידית".
הקושי הגדול: "כשאת מתעוררת מספר פעמים בלילה מירי הארטילריה שלנו שמרעיד את הבית, ובמקביל רואה הודעה שיש חשש לחדירת מחבלים בגבול, ואז רצה לממ"ד כי בדיוק יש חדירת כלי טיס עוין וירי רקטות, את אומרת לעצמך 'כמה אפשר? איזה נזק זה יגרום לילדים שלי לטווח הארוך? איך אני מסכנת אותם ככה?'. אין ברירה, היינו חודשיים מחוץ לבית על חשבוננו. נגמר הכסף, אנחנו כאן. אז אני מוציאה משחקי קופסה והופכת את זמן השהייה בממ"ד לבילוי משפחתי".
מבט לעתיד: "אני בטוחה שהמצב יחזור לקדמותו. נסתכל אחורה וניזכר מה עברנו וכמה אנחנו חזקים. השאלה היא כמה זמן זה ייקח, כמה מאמצים, כמה ועדות בכנסת, כמה מכתבים, סיורים ופגישות עד שנצליח לשקם את התושבים, את העסקים, את התיירות והכי חשוב - את האמון במערכת".