שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.

"קשה לראות שטחים הופכים מירוק לשחור"

יאיר אלקיים (צילום: יקיר נבון דוברות כב''ה)
יאיר אלקיים (צילום: יקיר נבון דוברות כב''ה)

טפסר יאיר אלקיים, תושב מרום גולן, מפקד מחוז צפון בכבאות והצלה לישראל.

עד 7 באוקטובר: "השגרה שלי כללה להתעורר מוקדם בבוקר, להתארגן עם הקפה, לשאוף אוויר צח בגינה שבביתי ולצאת לריצה בשבילי הקיבוץ. משם אני ממשיך למטה המחוז שבנוף הגליל, ומשם מנהל את שגרת המחוז - ישיבות מטה, פורום מוביל, פגישות עבודה עם ראשי רשויות וגורמים חבירים, כגון משטרת ישראל, צה״ל, קק"ל, רט"ג ועוד". 

לאחר 7 באוקטובר: "עברנו לעבוד במחוז בשגרת מלחמה. אומנם הופתענו מהמתקפה על הדרום, אבל נערכנו לתרחיש גם בצפון והתכוננו אליו בשנים האחרונות. מיד עם היוודע על המתקפה מעזה הוריתי לתגבר כוחות במחוז הצפוני, ובימים אלו אנו פועלים על פי כל הנהלים והתוכניות שבנינו שמותאמות לחירום ולמציאות המורכבת. אחת מהנחות העבודה בחורף הייתה שכשנגיע לקיץ כל נפילה תצית שריפה, ולכן בנינו צוותי מענה מיידי ביישובים במטרה לחסל את האירוע עוד כשהוא קטן".

"בהיערכות לקראת אירועים רב־זירתיים ורב־מוקדיים אנו מבינים כי לא נוכל לבד, לכן הצוותים שבנינו ביישובים יהוו מכפיל כוח משמעותי. בימים אלו אני מקפיד לפקוד את התחנות ברחבי המחוז בתדירות גבוהה יותר, ואימצתי לעצמי מנהג להשתדל לבקר את התחנות במרחב הלחימה גם בסופי שבוע, ואף להצטרף לקידוש בשישי יחד עם לוחמי האש הגיבורים של תחנת גליל־גולן בקריית שמונה והמרחב". 

הקושי הגדול: "כמפקד מחוז יש לי אחריות ישירה על למעלה מ־500 עובדים, 300 מתנדבים וכמיליון וחצי תושבים בגזרת המחוז. כובד האחריות לא מאפשר לי להתעסק ברגשות, ואני ממוקד במטרתי לעשות את המקסימום כדי להציל חיים ולמנוע פגיעה ברכוש ובערכי טבע. לצערי, בחודשים האחרונים עם כניסת עונת הקיץ, אנו רואים כמות הולכת וגוברת של שריפות בשטחים פתוחים כתוצאה מהמלחמה. כתושב רמת הגולן וכבן הצפון, אלו מראות שכואבים לי במיוחד. מגיל 15 אני עוסק בכיבוי שריפות ושמירה על ערכי טבע, ומאוד קשה וכואב לי לראות שטחים נרחבים שהופכים מירוק לשחור".

מבט לעתיד: "הצפון חזק, ונעבור גם את הסבב הזה כמו שעברנו את 2006. אנו עובדים קשה יום־יום בשביל להציל את הבתים והיערות מהשריפות שפורצות, ונמשיך לעשות זאת כל העת. לוחמי האש האמיצים פועלים במקצועיות ותוך סיכון חיים בהגנה על הצפון. בחודשים האחרונים אנו פועלים ללא הפסקה, באזורי לחימה ותחת אש. העבודה הזו אינטנסיבית ושוחקת, אך למרות הקושי והעייפות הלוחמים נחושים להגן, להציל ולשמור על הבית".

"חזרתי לצבא שבועיים אחרי נפילת בני, כי אני מבין את גודל החשיבות"

ענן עבאס (צילום: דובר צה''ל)
ענן עבאס (צילום: דובר צה''ל)

אל"ם (במיל') ענן עבאס, תושב פקיעין, ראש ענף שליטה באג"ם פיקוד הצפון.

עד 7 באוקטובר: "אני במילואים מ־7 ביולי 2023, ובשבת השחורה הייתי כבר אמור לסיים את המילואים. באזרחות אני מנהל מעבר הסחורות של מעבר נהר הירדן מטעם זכיין חברת נ.ג'אן. עד 6 באוקטובר החיים שלי נראו יפים, שגרה שבה אתה חי בשלווה ובהתכוננות לכל מה שעלול להתפתח. בעשייה היומיומית הייתי עסוק בעבודה, במשפחה ובילדים, משהו שמאז 7 באוקטובר אני פחות יכול להשקיע בו, בייחוד אחרי שאיבדתי את הבן שלי - רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, מ"פ בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, שנפל בקרב ברצועת עזה ב־18 בנובמבר".

לאחר 7 באוקטובר: "בהתחלה, כשנפל בני, הייתי יום ולילה בתוך החמ"ל ולא הייתה לי שום שגרה מלבד הצבא. הייתי מגיע מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. בגלל התפקיד שלי כרע"ן שליטה ומנהל לחימה בפיקוד צפון, הייתי חייב להיות כל הזמן נוכח. כך הייתי חי מראשון עד שבת, חוץ מיום שישי, כשהייתי מגיע לחמ"ל קצת באיחור כדי לראות קצת את ההורים שלי ואת ההורים של אשתי ולעשות קצת סידורים".

"היה לי קשה גם הניתוק מהעובדים שלי באזרחות, אבל ברוך השם - המנכ"ל משה ג'אן מבין את זה, תומך בי ובכל מה שאני עושה, ואומר כל הזמן: 'תישאר בצבא כמה שאתה צריך, אתם עושים עבודת קודש. אל תדאג לעבודה'. בזכותו אני מצליח לא להיות מוטרד. הניתוק ממקום העבודה גרם לי להתגעגע לעובדים, לאנשים ולמקום למול עבודת הקודש שאנחנו עושים בחמ"ל, אנחנו מגינים על הבית בצפון, וזה משהו חשוב. נמשיך להגן למרות הקושי ולמרות אובדן בני. חזרתי לצבא שבועיים אחרי שבני נפל, כי אני מבין את גודל החשיבות".

הקושי הגדול: "אני לא נשבר, אנחנו לא נישבר. אנחנו עם חזק, מאוחד, ואנחנו נישאר להיות מאוחדים וחזקים, וזה בזכות העורף האזרחי החזק שתומך בנו ונותן לנו את כל הכוחות. אני מצדיע גם לתושבי הצפון על העמידה האיתנה שלהם והחסינות שלהם. אנחנו לא נשברים, ולא נישבר אף פעם עד לניצחון".

מבט לעתיד: "חשוב להבין שכל הפעולות שאנחנו עושים בצבא הן על מנת להחזיר את תושבי הצפון כמה שיותר מהר וכמה שיותר בטוח אל בתיהם. בכל יום, מהרגע שאנחנו בפיקוד צפון מתעוררים ועד הרגע שאנחנו הולכים לישון, אנחנו חושבים מה אפשר לעשות כדי להחזיר את האנשים לבתיהם, ואני מאמין שנצליח לעשות את זה. כמובן שהדברים לא תלויים רק בנו, אבל אלו דברים שבעזרת השם נעשה אותם, ואנחנו מוכנים לכל פעולה שתידרש מאיתנו".

"אנחנו מוכנים ואנחנו ננצח. אין לנו אופציה אחרת"

חגית מרטינז (צילום:  רונית ולפר)
חגית מרטינז (צילום: רונית ולפר)

חגית מרטינז, תושבת מכמנים, רב"שית כיתת הכוננות ביישוב וחברת הנהגה של "הנני" - פורום כיתות הכוננות בישראל.

עד 7 באוקטובר: "התעסקנו בעיקר באיום המרכזי עד אז - שריפות ורעידות אדמה. פחות ענייני פח"ע וכאלה. בשבת השחורה לא הייתה לנו כיתת כוננות, והקמנו הכל מאפס. קיבלתי טלפון ב־06:33 מהבנות שלי, אחת הייתה מ"פ תצפיות של החטיבה הדרומית בעזה, והשנייה קמח"שית בחטיבת מילואים מיוחדת, והן אמרו לי: 'אמא, פרצה מלחמה! אנחנו בסדר, תתכוננו!'. מהר מאוד התאפסנו על עצמנו. הקמנו כיתת כוננות, בהתחלה עם אקדחים של תושבים עם רישיונות פרטיים, ובהמשך הקמנו את כיתת הכוננות מול מג"ב". 

לאחר 7 באוקטובר: "אני עצמאית, והעסק שלי מאוד נפגע, אבל שמתי הכל בצד, ובחודשים הראשונים הייתי רק רב"שית. זה היה ממש 24/7: גם להקים את כיתת הכוננות מאפס, רשימות שמירה ועוד. לא ידענו מה יקרה, לא ידענו אם יהיה 'שומר החומות 2', ונערכנו גם לאירועי פח"ע וגם לירי מלבנון. נערכנו גם לפגיעה בתשתיות, איום שעדיין קיים, כולל שריפות".

"היינו צריכים להכין את היישוב ואת התושבים למלחמה, שאנחנו עדיין לא יודעים מתי תתחיל ומאיפה תגיע. אנחנו עדיין בכוננות פה. לקח זמן להיערך עם כל הציוד, קיבלנו הרבה ממג"ב, אבל עדיין חסר לנו ציוד. אנחנו לא יישוב קו גבול ממש, אבל בהחלט בתוך קו האש. יש לא מעט איומים - גם של ירי תלול מסלול שעובר ממש מעלינו, וגם ירי טילים ויירוטים. פורום 'הנני' עושה עבודה חשובה כדי לתת גב לכיתות הכוננות, וזו אחת הפלטפורמות שמאפשרת לנו להשמיע את הקול שלנו".

הקושי הגדול: "לא עמדתי בעול הכלכלי. אבל בן הזוג שלי הוא מפקד כיתת הכוננות ביישוב, והעשייה הזו עושה לשנינו טוב. אחרי חודש וחצי הודעתי ליישוב שאני עוזבת את התפקיד כי אין לי פרנסה, ואז קיבלתי לתקופה מאוד קצרה תשלום מהיישוב כדי לשרוד כלכלית. זה חלק שהוא מאוד קשה בתפקיד. בניגוד לרבש"צים, הרב"שים לא נמצאים תחת צה"ל, ולכן זהו תפקיד התנדבותי. כשאתה מתעסק עם זה כמה שעות ביום לרוב - זה קשה".

מבט לעתיד: "משהו צריך לקרות. כנראה שלא יבוא מחר בבוקר השלום. אני לא מייחלת למלחמה, אבל כנראה שזה מה שצריך לקרות כדי שהתושבים יוכלו לחזור לצפון. כרגע לא נראה שיש מסלול אחר. זה עצוב, אבל אנחנו מוכנים ואנחנו ננצח. אין לנו אופציה אחרת".