"אחרי האסון במג'דל שמס - נוצרה תחושה של סוף העולם" | חשיפה לצפון

שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.

"לסטודנטים יהיה תפקיד משמעותי בשיקום האזור, הם הכוח המניע"

פרופ' סנאית תמיר, תושבת קיבוץ דן, סגנית נשיא למחקר ופיתוח במכללה האקדמית תל–חי וראש המעבדה למדעי התזונה והבריאות במכון המחקר מיגל, שמסונף למכללה.

עד 7 באוקטובר: "במכללה האקדמית תל־חי יש שלוש פקולטות: הפקולטה למדעי החברה והרוח, השוכנת בקמפוס מזרח של תל־חי, הפקולטה למדעים וטכנולוגיה, שנמצאת בקמפוס מערב של תל־חי, והפקולטה לחינוך והוראה, שממוקמת בקמפוס קצרין. 15 תוכניות לתואר ראשון ו־17 תוכניות לתואר שני. לומדים בה כ־5,000 סטודנטים, רובם הגדול אינם תושבי הגליל המזרחי ומגיעים מכל רחבי הארץ. לצד המכללה האקדמית, פועלים גם מכללה טכנולוגית, מכון לאומנויות, המרכז האקדמי לנוער, מכינות קדם־אקדמיות וחטיבה ללימודי חוץ. קמפוס תל־חי כולל כ־7,000 סטודנטים".

לאחר 7 באוקטובר: "בתקופת המלחמה בקמפוס קצרין הלימודים נמשכים באופן פרונטלי, ואילו בקמפוס תל־חי אנחנו מלמדים באופן משולב: רוב הלמידה מקוונת, ומדי פעם מתקיימים מפגשים פרונטליים עם הסטודנטים במרחבים של אוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ שמארחות אותנו. המפגשים מאוד חשובים, לא רק מבחינת ההוראה, אלא גם מבחינת החוסן של הסטודנטים. ואילו בכל הקשור למחקר המדעי שזקוק למעבדות, העברנו את החוקרים למעבדות בכל רחבי הארץ. הם מתארחים בטכניון ובאוניברסיטאות תל אביב והעברית".

"חוקרים חייבים להמשיך את המחקר, אי אפשר לעצור אותו, כי זה מה שיביא את החזרה שלנו לצפון. אנחנו רואים את משימת המכללה להחזיר את התושבים לצפון על ידי החזרת המחקר והפיתוח לשם. בתקופה זו אנו מעניקים מעטפת שלמה לסטודנטים שמשרתים במילואים וגם למפונים שביניהם, מה שבא לידי ביטוי גם בתמיכה אקדמית, בסיוע של מתרגלים וחברי סגל, וגם בתמיכה כלכלית ורגשית. בנוסף לכך, בימי שגרה - מעבר להוראה ולמחקר המתקדם אצלנו, מה שמייחד את המכללה זה הקשר והשותפות עם הקהילה".

"הסטודנטים וחברי הסגל מאוד מעורבים בפיתוח חברתי וכלכלי של האזור. הם מעורבים בהקמת תעשיות הייטק, בסטארטאפים, במערכות החינוך והרווחה כאן. בימים אלה, למרות העובדה ש־60% מהסגל והסטודנטים הם מפונים, הצלחנו שהסטודנטים שלא יצאו למילואים יהיו משולבים בפרויקטים רבים עם נפגעי אירועי 7 באוקטובר ועם מפונים מהצפון והדרום שפזורים בכל רחבי הארץ".

הקושי הגדול: "יש לנו סטודנטים במילואים, סטודנטים מפונים, סטודנטים שהם גם במילואים וגם מפונים, חברי סגל אקדמי, שמפונים ושמלמדים מתוך מלונות, וחברי סגל מנהלי, שתומכים בכל התהליך הזה וגם רובם מהצפון ומפוזרים בכל רחבי הארץ - וצריך לתמוך בכולם, להחזיק את הצוותים האלה פעילים, לשמור עליהם ביחד, להיות איתם בקשר. לצורך כך, הקמנו כל מיני מעגלי תמיכה לסטודנטים ולחברי סגל אקדמי ומנהלי, במטרה להיות קשובים להם ולראות איך אפשר לעזור להם כדי לתפעל זאת. אנחנו בעצם מתפעלים מכללה מרחוק". 

מבט לעתיד: "שנת הלימודים הבאה היא מאתגרת לא פחות. המכללה מכשירה בימים אלה מבנים בתל אביב ובחיפה, שיאפשרו לקיים לכל אחת מתוכניות הלימוד שלנו לפחות יום אחד של לימוד פרונטלי לצד למידה מרחוק. כמו כן, אנחנו מעניקים מלגות שכר לימוד מלא לסטודנטים בשנה א', מלגות שכר לימוד חלקיות לסטודנטים בשנים ב' וג' וגם לסטודנטים לתואר שני. האמירה שלנו היא שהבחירה היום של הצעירים והצעירות בתל־חי זו לא רק בחירה במוסד אקדמי איכותי, אלא הבחירה בעתיד הצפון".

"הגליל סופג היום פגיעות קשות, והמשימה שלנו יחד עם הסטודנטים היא לשקם ביום שאחרי. לסטודנטים יהיה תפקיד משמעותי בשיקום, כי הם הכוח הצעיר שמניע, שיישב מחדש את קריית שמונה, את יישובי האזור. אנחנו רואים בהם את הרוח המפעמת שתחזור להיות בקהילה, להבריא את הגליל ולהמשיך בתנופת הפיתוח והצמיחה שנעצרה עם המלחמה".

"כמו כן, בימים אלה מונתה ועדת מומחים של המועצה להשכלה גבוהה, שמובילה ביחד עם הנהלת המכללה את הקמת אוניברסיטת קריית שמונה, שהמכללה האקדמית תל־חי ומכון המחקר מיגל יהוו בסיס להקמתה. אין ספק שהמכללה והאוניברסיטה שתקום הן המנוע שיסייע לנו להחזיר את התושבים, להביא תושבים חדשים ולשקם ולפתח את האזור. זו המשימה הברורה מאוד שלנו".

“ההורים בלחץ, אבל אנחנו נאחד בחזרה את קהילת בית הספר"

רוית רוזנטל פלד, תושבת כפר סאלד, מנהלת בית הספר הר וגיא בקיבוץ דפנה.

עד 7 באוקטובר: "עד אותה שבת חייתי את חיי השלווים בקיבוץ כפר סאלד, שאינו מפונה, והיום נמצא בקו האש. עיקר תעסוקתי היה ניהול בית הספר".

לאחר 7 באוקטובר: "החיים סוערים. מיד לאחר 7 באוקטובר הבנתי שבראש ובראשונה עליי להיערך לניהול בית ספר מפונה. עסקתי בשבועיים הראשונים, בסיוע הנהגת ההורים, באיתור מקום בדרום עמק החולה לקיים לימודים עבור התלמידים שלא פונו מביתם ואלו שפונו ומעוניינים להגיע אלינו. התמקמנו בשלושה מוקדים - ביסוד המעלה, בראש פינה ובחצור, ובית הספר מפוזר בשלושת המקומות הללו".

"התמודדנו עם אתגרים רבים - אנשי צוות מפונים, תלמידים מפונים, הורי התלמידים בלחץ, צורך להיות בקשר עם כולם ולנהל את בית הספר המפוזר על הצד הטוב ביותר שניתן. קיבלנו סיוע רב ממשרד החינוך, וממש בימים אלה משרד החינוך מקים עבורנו בית ספר עורפי בצח"ר. המהלך יסייע לנו לאחד בחזרה את קהילת ביה"ס וללמד מערכת מלאה".

הקושי הגדול: "משפחות צעירות רבות עוזבות את האזור. גם כאלה שעזבו לתקופה גילו את נפלאות האזורים שאינם פריפריאליים. כמו בקורונה, הדבר החשוב ביותר הוא לחזק את הצוות. ומשכך, לא נתתי לעצמי להישבר. בזכות התמיכה ושיתוף הפעולה של הצוות, ההורים ומשרד החינוך - לא הרגשתי שבירה".

מבט לעתיד: "אנו חייבים לעשות הכל כדי לא לאבד את הצפון. להתחיל בפתרון המשבר הביטחוני הנוכחי בכל הגזרות, לתכנן לטווח ארוך את שיקום הצפון בכל ההיבטים, שיחזרו אלינו כולם וירגישו ביטחון. כל זאת לא יקרה לצערי אם מנהיגינו לא יתעשתו באופן מיידי".

“אחרי האסון במג'דל שמס נוצרה תחושה של סוף העולם"

אמיר אל–ולי, תושב בוקעתא, רכז מחוז צפון של תנועת הנוער הדרוזי בישראל.

עד 7 באוקטובר: "אני רכז רמת הגולן בתנועת הנוער הדרוזי. יש לנו ארבעה סניפים באזור, כולל במג'דל שמס. יש לנו שלושה חניכים בתנועת הנוער הדרוזי שנפלו באירוע הטרור האכזרי במגרש הכדורגל, ועוד ארבעה ילדים פצועים. עד 7 באוקטובר האווירה הייתה שקטה, הכל התנהל על מי מנוחות, כמו כל מקום במדינת ישראל. אני עובד גם כמורה בתוך בית ספר, והחיים פה היו שקטים. לא היה פה את כל הרעש, זה אזור כפרי ושקט. אתה הולך לעבודה, חוזר הביתה וחי כרגיל".

לאחר 7 באוקטובר: "החל מ־7 באוקטובר אנשים באזור התחילו לפחד מאוד, בעיקר ההורים. היו המון שאלות לגבי איך עלינו להתנהל אם תפרוץ המלחמה בצפון, בייחוד אחרי שראינו מה שקרה וקורה בדרום. אנחנו בקרבה לגבול הסורי והלבנוני, והפחד שלנו היה מהגבול הסורי דווקא. האתגר שלנו יותר מורכב, כי אנחנו עוסקים בנוער. הנוער פחות מתעסק בפחדים, לעומת ההורים שרצו שנשהה ליד מרחב מוגן, שנקיים פעילות מצומצמת ושלא נצא ליער הקרוב. יש הרבה פחד של ההורים".

הקושי הגדול: “לפני האסון במג'דל שמס קיימנו מחנה קיץ, והתקשינו לקיים את המחנה כמו בכל שנה, כי ההורים סירבו לשלוח את הילדים שלהם. בדרך כלל אנחנו יוצאים למחנה עם קרוב ל־350 בני נוער, והפעם יצאו כ־200. ההורים שיגעו אותנו בטלפון, כי דאגו. באותו שבוע שבו קיימנו את המחנה נהרגו נועה וניר ברנס מקיבוץ אורטל בצומת נפח כתוצאה מפגיעה ישירה של רקטה ברכבם. זה היה ממש צמוד למחנה שלנו. ההורים התחילו לצעוק איך אנחנו יוצאים עם ילדים ונוער לאזור כזה כשהכביש מסוכן ויש ירי רקטות, ואם יש לנו אישורים לזה ואמצעי הגנה, וכמובן שהיו לנו, אבל ההורים לא הניחו לנו". 

"השבירה הכי גדולה כמובן הייתה באסון שקרה במג'דל שמס. כולנו שבורים ומרוסקים מזה. לא העלינו על דעתנו שתהיה פגיעה כה חזקה וכואבת, לא ציפינו לזה. אנחנו מנסים לאסוף את השברים, והיום אנחנו יותר זהירים. אנחנו מנסים לחזור לשגרה, אבל זה קשה. מאז האסון הרבה אנשים לא יוצאים מהבית וגם לא מאשרים לילדים לצאת. זו תחושה של סוף העולם. יש לי בת בשם טליה, ולפני יומיים יצאתי לעשות יחד איתה אימון ריצה, וכשהגענו ליד מגרש הכדורגל שבו קרה האסון, היא התחילה לבכות ואמרה לי: ‘אבא, אנחנו לבד. אם תהיה אזעקה, מה נעשה?'. לא ידעתי מה לענות לה".

מבט לעתיד: "לצערי, העתיד בצפון מופקר. כשאנחנו נוסעים למרכז אנחנו רואים שהכל כרגיל, אנשים מבלים בפארקים ובחופים ומתנהלים כרגיל. כשאתה מגיע לצפון, אתה מרגיש שאתה נופל לתוך תהום, כולם פה מפחדים. רמת הגולן ידועה בנוף הפסטורלי, בטבע הירוק ובתיירים שמבקרים כל הזמן. הנוף הפסטורלי הזה הפך לאזעקות, ירי ועשן. אני לא אופטימי. אנחנו רואים את הפינג פונג הזה שקורה בין ישראל ללבנון: הם תקפו אותנו, אנחנו אותם. המשחק הזה הוא מעל 300 יום, כמה אפשר להמשיך ככה בחיים? אנחנו מחכים לשקט. אף אחד לא מעוניין במלחמה".