"שנים שאנחנו בונים את הגליל - ובאחת זה ירד לטימיון" | חשיפה לצפון

שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.

"עובדים בחשש שכל רגע יגיעו לכאן טילים"

דבורה אדלר, תושבת מירון, אגרונומית ובעלת מטעים, יו"ר צוות צח"י במושב מירון.

עד 7 באוקטובר: "מגיל 15 בערך אני נמצאת בתחום החקלאות. אני אגרונומית, הייתי גם מדריכת מטעים כמה שנים. הסיפוק שלי הוא קודם כל החיבור לאדמה ולטבע והידיעה שאני מגדלת מזון איכותי וטרי לתושבי המדינה. זה גם לראות כל שנה את ההתחדשות, שהכל מתעורר מחדש בפריחה, לבלוב ואחר כך עם פרי". 

לאחר 7 באוקטובר: "המושב לא מפונה, אבל אנחנו נמצאים מתחת להר מירון וכל התקפה שההר חוטף מכניסה אותנו למקלטים. חלק מהטילים כבר נופלים ממש בבתים, חלק נפלו בתוך המטעים. בעקבות המלחמה נכנסתי למחסור רציני בכוח אדם. את התאילנדים הצלחתי להשאיר, קניתי מיגונית לחצר שליד המגורים שלהם. אבל כל הגופים שעבדתי איתם ושהיו שולחים אליי נוער לעבוד בתשלום, לא מוכנים יותר לשלוח". 

"את החורף העברתי עם התאילנדים, ואז התחיל האביב, קטיף הדובדבנים, ושם התחיל הברוך הגדול. שם כל יום צריך לפחות 15 עובדים מקצועיים, ולא היו כאלה, כי התאילנדים עבדו באותה עת בעבודות השוטפות. ניסיתי להשיג עובדים ולא הצלחתי. הגיעו מתנדבים, אבל לא יכלו לתת מענה מלא למצוקה שהייתה, ולכן חלק גדול מהדובדבן נשאר בשטח או נקטף בהבשלת יתר - מה שכמובן מהווה נזק כלכלי משמעותי מאוד. גם את הנקטרינות, שלאחרונה סיימתי לקטוף, הייתי צריכה לדלל לפני כמה חודשים, כשלא היה כוח עבודה לזה, והפרי היה קטן ולא איכותי". 

הקושי הגדול: "אנחנו עובדים תחת החשש שכל דקה עלולים להגיע טילים ואז אתה לא מוגן בשטח. זו תחושה מאוד לא נעימה. לפעמים את מרגישה נפשית קצת מותשת, אבל מה, ארים ידיים עכשיו? מתמודדים וממשיכים הלאה". 

מבט לעתיד: "מצד אחד, הייתי רוצה לדעת שמסירים את איום חיזבאללה כמה שאפשר, כדי שבן אדם לא יפחד לשלוח ילד לגן או לבית ספר ולא יפחד לישון בלילה. מצד שני, אני לא יודעת מה עלולות להיות התוצאות של דבר כזה. אני לא יודעת אם מישהו באמת יכול להגיד מה צריך לעשות. אני בכל אופן לגמרי מחכה לשקט, לכך שלא אצטרך לקפוץ מכל טריקת דלת או מכל בום".

"אבא נהרג מפגיעת רסיס, החלטתי להמשיך את דרכו"

ניב אוזן, תושב נטועה, בעל מטעים.

עד 7 באוקטובר: "המטעים שלנו נמצאים מסביב למושב, ממש על הגבול עם לבנון. אנחנו מגדלים כ־250 דונם של פירות נשירים, כגון תפוחים, אפרסקים, נקטרינות, דובדבן, משמש. אני בן למשפחה חקלאית הנמצאת בתחום מעל 35 שנה. בעשור האחרון התוצרת שלנו משווקת ברשתות השיווק הגדולות, ביניהן רמי לוי, אושר עד ועוד". 

לאחר 7 באוקטובר: "הכל השתנה מקצה לקצה. היינו אז תוך כדי עונה של קיווי, נקטרינה מובחרת, פירות שעדיין היינו צריכים לשווק, וממש נעצרנו באמצע. 90% מהמטעים שלנו הפכו שטח צבאי סגור, ו־10% נוספים נמצאים באזור מפונה, שכשאבא שלי, אייל אוזן ז"ל, הגיע אליו, ב־7 בדצמבר, הוא נפגע בראשו מרסיס של טיל ונהרג. עד המקרה הזה הייתי בעסק מעט מאוד. הייתי כמובן בא לעזור לו בקיץ בשיא של העונה, אבל היו לי תוכניות אחרות".

"מאז נכנסתי עד כמה שאפשר לנעליו ביחד עם אמא שלי, שושי אוזן. כרגע אנחנו מפונים בתל אביב ומטפלים במה שניתן מרחוק. אני מנצל את הזמן ללימודי שמאות וכלכלה ולחיים הפרטיים שלי, במקביל למה שאפשר לטפל בו מרחוק במסגרת המגבלות. כשתיגמר המלחמה, אחזור לצפון לטפל במה שצריך. קיבלתי את ההחלטה להמשיך את הדרך של אבא. הוא היה אדם מדהים, צנוע, מודל לחיקוי, עובד אדמה, בן אדם שגידל את פירות הארץ, אחד החקלאים הגדולים בצפון". 

"כרגע מבחינת המטעים, אין לנו יכולת כלל לטפל בהם, כולם בשטחים פתוחים, קו ישיר מול לבנון. אנחנו אפילו לא יודעים להגיד מה מצב הפרי. רוב המטעים לא קיבלו מים כמה חודשים. מדובר בנזקים כלכליים עצומים, אנחנו מתנהלים מול מס רכוש בנושא, ולאחרונה מתחילים לדאוג לנו לפתרונות. בנוסף למטעים, יש לנו בנטועה גם לול עם עופות שיש מי שמטפל בהם ואוסף את הביצים עד כמה שאפשר". 

הקושי הגדול: "המוות של אבא היה חוויה קשה מאוד. אנחנו כמשפחה מתאוששים עד כמה שאפשר. יש לנו חלל ריק כרגע". 

מבט לעתיד: "אנחנו לא יכולים לצפות מה יהיה בעתיד, רק יכולים לקוות שכשנחזור לבתים תהיה לנו רשת ביטחון לעסוק במה שאנחנו אוהבים ולהצמיח את החקלאות בישראל בלי פחד. יש לי השתוקקות גדולה בשביל אבא שלי לחזור לצפון ולטפל במטעים שהוא כל כך אהב". 

"מגינים על הצפון בעצם קיומנו"

עופר מושקוביץ’, תושב משגב עם, מגדל אבוקדו.

עד 7 באוקטובר: "אני עובד בחקלאות 40 שנה, וזה עשר שנים מתמקד באבוקדו. הגידולים, 400 דונם, נמצאים במקומות שונים, צפונית למעיין ברוך, 100 מטר מהגבול. 85% מהתוצרת מיוצא לאירופה, והשאר נמכר כאן בארץ. זה אבוקדו אורגני, בלי ריסוסים, מקבל רק מים וגשם. מבחינתי לעבוד בחקלאות זו ציונות. הגעתי למשגב עם דרך גרעין נחל, באתי לשבת על הגדר, להתעורר בבוקר עם הירוק, האדמה הזאת. כל התהליך הזה של הגידול הוא כמו לידה. איך אפשר לא ליהנות מעבודה כזאת? אנו נושמים את האוויר הטוב של הגליל העליון, חיים את הטבע. זה כל כך מרגיע". 

לאחר 7 באוקטובר: "על פי ארגון מגדלי הפירות בישראל, מאות דונם של מטעים שונים נשרפו בגליל העליון כתוצאה מירי חיזבאללה. כשהתחילה המלחמה, התקשר אליי בחור ממעיין ברוך ואמר: ‘יש לך שריפה בשטח'. הגעתי, הצבא לא נתן להיכנס. מפה התחילה הקטסטרופה. נשרפו 40 דונם. עמדתי מתוסכל בכניסה לשטח, ולמזלי מפני שהיום הכל ממוחשב, אז הפעלתי את המים בלי הגבלה, פשוט הצפתי את השטח, וזה מה שעצר את האש. כמו כן, ב־7 באוקטובר התאילנדים אמרו לי שרוצים לחזור הביתה, אחרי שראו את סרטוני הזוועה של חבריהם מהעוטף. נשארו אולי אחד או שניים". 

"רק אחרי שלושה חודשים הרשו לנו להיכנס לשטח. כל יום הייתי צריך לבקש אישור מהצבא, לרשום מתי ועם כמה אנשים אני רוצה להגיע. ככה זה עד היום. כל בוקר אני עולה לשטח, עושה את העבודה שצריך עם העובדים וחוזר למלון. זה אזור לא נעים עם אזעקות, כטב"מים ונפילות, אבל העשייה הזו מחזיקה אותי".

"הפוטנציאל לשנה הזו היה אמור להיות גבוה מאוד, אך בפועל חלק גדול מהפרי נפל ונרקב, מפני שלא נקטף בזמן. בנוסף לכך, מפני שקטפתי בפיגור, פספסתי את חלון ההזדמנויות לשלוח ליצוא. זה אומר שהפדיון שמקבלים עבור האבוקדו הוא חצי. קיבלנו מקדמות מהמדינה, עדיין מחכים לפיצויים". 

הקושי הגדול: "כשאני רואה את השריפות בכל האזור וגם את כל הקהילות של היישובים מתחילות פשוט להתעייף או להתפרק. שנים אנחנו בונים את הגליל העליון, את הקהילות, מביאים משפחות וחבר'ה צעירים, ובאחת זה ירד לטמיון". 

מבט לעתיד: "חקלאים הם אופטימיים מטבעם. תהיה תקומה לגליל העליון. אולי זה ייקח קצת זמן, אבל אנחנו נחזור להיות כמו שהיינו. חשוב כמובן שיהיה מי שילך איתנו, שייתנו לנו כלים ועזרה, ולא כמו שהיום - שאף אחד בממשלה לא סופר אותנו, אין הנהגה שמתעסקת איתנו. כל נושא שיקום החקלאות יכול לקחת שנים, ובגלל זה יהיה צורך בעזרה מהמדינה. כל יישובי הגדר מגינים על מדינת ישראל בעצם קיומם. אם אנחנו לא נשב פה, אז תחשבי איפה יהיה הגבול". 

“צריך לעבוד בלי עובדים, וזה הכי קשה"

עומר קורלנדר, תושב בית הלל, רפתן ובעל מטעים.

עד 7 באוקטובר: "אנחנו משפחה של רפתנים, יש לנו משק חקלאי משפחתי. עובדים יחד אני, אחי, אבא שלי, דוד שלי ובן הדוד. יש רפת גדולה, שההתחלה שלה עוד בשנת 1951. סבא וסבתא שלי, ניצולי שואה, התחילו עם פרה אחת. היום יש עדר של כ־500 פרות, וגם מחלבה תיירותית שמייצרים בה גבינות בוטיק. אנחנו מספקים לתנובה מעל שני מיליון ליטר חלב בשנה. המשפחה שלי לא פספסה אף חליבה החל משנת 1951, ואנחנו גם לא מתכוונים לפספס". 

לאחר 7 באוקטובר: "אחי ואני הוקפצנו בצו 8, אני בצפון והוא בדרום. התגייסנו וכל התאילנדים עזבו. אבא שלי, בן 76, נשאר להיות המנכ"ל הגדול. ממצב שבסוכות היינו עם תיירים ברפת, כל יום מלא אנשים, וגם כל הצימרים מלאים, נכנסנו למלחמה. כל מה שקשור בפן התיירותי כמובן מיד נסגר. צריך לעבוד בלי עובדים, וזה הכי קשה".

"בית הלל הוא יישוב מפונה, אבל אנחנו לא התפנינו. השגרה שלנו זה אזעקות, יירוטים וכדומה. זה משפיע על כולם. יש עכשיו גם גל הפלות בלתי מוסבר אצל הפרות. אנחנו מנסים לעבוד רגיל, אבל זה לא כזה פשוט. בוודאי שיש גם הפסדים כלכליים. בקטיפים הגדולים למשל לא היה מי שיעבוד, והיה פער עד שהתאילנדים חזרו. את המשמש הצלחנו לקטוף בעזרת מתנדבים שעזרו לנו". 

הקושי הגדול: "אין אצלי שום ייאוש, וזה אפילו לא בלקסיקון שלי להתפנות. אני ממש מרגיש כמו השומר פה. אני קם בבוקר לרפת, אחר כך עובר במטע, אחר כך עסוק בכל מיני דברים של הצבא. ככה זה, תפיסת ההתיישבות של פעם נדרשת עכשיו שוב".

מבט לעתיד: "אני אופטימי מטבעי. אנחנו נישאר פה בכל מקרה, אבל המדינה לא עושה מספיק להבטיח את הביטחון של תושבי הצפון. צריך להיות מהלך משמעותי מול לבנון. צריך לעשות עוד הרבה, כדי שנוכל לחזור לתקופת הפריחה של התיירות ולמה שהיה כאן בעבר. צריך לקרות משהו מאוד משמעותי כדי שהמצב יחזור להיות כמו פעם. וכמובן, שאנחנו קודם כל רוצים שהחטופים יחזרו. זה הדבר הכי חשוב מבחינתנו".

“כמעט רוב היער שרוף"

שמעון אלגרבלי, תושב קריית שמונה, יערן של קק"ל.

עד 7 באוקטובר: "לפני המלחמה היינו קמים בבוקר, מתארגנים ומתחילים לטפל ביער, לעשות גיזומים, דילולים, נטיעות כשצריך, טיפוח של חניונים - כל מה שכלול בעבודה השוטפת. אם לא הייתי אוהב את התחום, לא הייתי עוסק בזה כל כך הרבה שנים. ההנאה היא מכך שאתה יוצר יער, נהנה לראותו מתפתח וגדל. זה לקום כל יום, לראות עץ שגדל בצורה אחרת, לפגוש בעלי חיים בשטח. זה מאוד מעניין, מהנה ומספק". 

לאחר 7 באוקטובר: "מאותו יום אנו לא עוסקים בשום פעולה יערנית נטו, רק בטיפול בשריפות ובכל מיני שיתופי פעולה עם הצבא בהתאם לצרכים שלהם. קיווינו מאוד שהמלחמה תיגמר בחודשי החורף, אז הנזקים ליערות פחות כבדים, אבל לצערנו, מתחילת מאי כל נפילה וכל יירוט באזור גורמים לשריפות מטורפות. עכשיו למשל אני נמצא בהרי נפתלי, כמעט רוב היער שרוף. אותו דבר בברעם, בביריה, ברמת הגולן. אנחנו עובדים 24/7 סביב השריפות. עובדים עם ציוד מיגון מלא ועושים הכל כדי להציל כל דונם".

הקושי הגדול: "בשבילי הכי קשה היה לראות את יער הרי נפתלי נשרף לגמרי ואני לא יכול לעשות כלום, כי ההנחיה הייתה שאסור להתקרב. מתחילת מאי אני בתסכול מטורף. אתה מכבה יער ומקווה שבזה נגמרת השריפה, ולמחרת עוד יער ועוד יער. אנחנו לא מתייאשים, אנחנו מאוד חזקים, אבל בעיקר מתוסכלים. אתה רואה מול העיניים שלך יער הולך ונעלם. רוב השריפות הן במקומות שנשרפו כבר במלחמת לבנון השנייה ושיקמנו אותם - ואז זה שוב נשרף עכשיו".

מבט לעתיד: "על מלאכת השיקום אני לא מעז לחשוב אפילו, כי אני לא רואה עדיין אפילו את ההתחלה ולא את הסוף. אני מטבעי אדם אופטימי, תמיד רואה טוב, אבל אומר בכנות שהמלחמה פה עדיין לא התחילה. מה שבטוח הוא שבעתיד נראה את העצים צומחים שוב. אנחנו מספיק מנוסים. יערות נשרפו בצפון פעמים רבות, ותמיד ידענו לשקם. גם הפעם נצליח לשקם. בסופו של דבר, אנחנו תמיד רואים ירוק בעיניים".