"המדינה ויתרה על הצפון - אבל אנחנו נהיה האחרונים לברוח" | חשיפה לצפון

שוחחנו עם 21 תושבים מכל תחומי החיים, הפעילות והתעסוקה, ושמענו מהם על הירוק שהפך לשחור, על התסכול, על שגרת החיים הבלתי נסבלת, על הניסיונות לשמור בכל זאת על אופטימיות ועל התחושה שהם נותרו לבדם.

"אף אחד לא מדבר איתך על העתיד, מה יהיה. זה מתסכל"

אילת אוחיון, תושבת קריית שמונה, מפונה מביתה.

עד 7 באוקטובר: "בגיל 19 הגעתי לקריית שמונה מבאר שבע - והתאהבתי בעיר, בצפון ובתושבים. גם אחרי שהתגרשתי החלטתי להישאר בעיר. זו עיר עם לב, עם נשמה, הכל ירוק מסביב. בימים שקטים זה המקום הכי נכון לגדל בו ילדים. עיר פסטורלית עם אנשים טובים". 

לאחר 7 באוקטובר: "אני מפונה מביתי החל מ־20 באוקטובר. הייתי חודשיים במלון 'אגמים' באילת ואחר כך עברתי למלון 'וורט לגון' בנתניה מרשת אפריקה ישראל מלונות, יחד עם שלושה ילדים בגילים 32, 26, ו־13 וחצי. ילד נוסף, בן 35, מפונה בירושלים עם משפחתו. במהלך עשרת החודשים האחרונים הייתי כמה פעמים בקריית שמונה, נסעתי להביא בגדים. מאוד קשה לראות את העיר במצב הזה, הכל שומם, הרוס, ההרים כבר לא כל כך ירוקים עקב השריפות, אבל עדיין הלב נשאר שם". 

"במלון אני והילד בן ה־13 וחצי נמצאים יחד בחדר, הילדה הבוגרת והילד הבוגר בחדר משלהם. זה מאוד לא פשוט, כמו סיר לחץ. מבית של 120־130 מ"ר את נכנסת לקובייה. לא פשוט לחיות עם מיני־בר קטן בקיץ. אז נכון שיש במלון שלוש ארוחות מאוד עשירות, והמלון נותן מעל ומעבר, אבל אין לך את החופש לבשל מה שבא לך. קניתי כמה ארונות זמניים מבד כדי לנסות איכשהו לאחסן דברים. ועוד לא דיברנו על נושא הכביסות. את צריכה לרדת לכבס עם עוד אנשים, ויש שמונה מכונות כביסה על 200 מפונים. זה לא פשוט". 

"כל החיים אני עוסקת במכירות, וכרגע מנהלת תיק לקוחות קבלנים בשיש אלוני. אם בימי שגרה נסעתי כל יום לעבודה מקריית שמונה לחיפה והקריות, אז היום אני נוסעת לשם מנתניה. לי עוד יש עיסוק, ואני חוזרת מהעבודה ‘הביתה' למלון אחר הצהריים, אבל יש אנשים שפשוט כל היום סביב הלובי. לבי איתם, אני לא יודעת איך הם נשארים שפויים". 

הקושי הגדול: "הקושי הוא כשאני רואה טלוויזיה ושומעת על החטופים ועל החיילים שנהרגים. אז אומרת לעצמי שאני נמצאת במקום יחסית בטוח. אני בן אדם שיודע לעשות מהלימון לימונדה, אז קצת יותר קל לי. אבל אני מאוד מתגעגעת לבית שלי, לפרטיות שלי, לפינה שלי, לשקט שלי. מתגעגעת לבוא הביתה, להכין כוס קפה ולשבת מול הנוף; לבשל ולתבל בסיר שלי, בידיים שלי, או לאפות עוגה. הדברים האלה שפעם היו נראים כל כך פשוטים, כל כך חסרים עכשיו. אני אומרת לחברות שלי לעבודה שאפילו לשטוף כלים אני מתגעגעת. חברים אומרים: ‘מה את רוצה? את חיה בבית מלון'. ואני אומרת: תנו לי את הבית שלי - וקחו את המלון". 

מבט לעתיד: "אני הכי רוצה לחזור לקריית שמונה, אם הבית שלי יעמוד על תלו, כי בקצב הזה הרבה בתים לא יישארו. אם זה יהיה אחרי פעולה צבאית מהשורש, אז ברור שאחזור. כל אחד מהמפונים יגיד לך שבהסדר לא נחזור. יהיה פחד עצום. סוג של פלסטר לתקופה מסוימת, ואי אפשר יהיה לדעת מתי יהיה ה־7 באוקטובר הבא. חייבת להיות פעולה צבאית, רק ככה נרגיש בטוח לחזור הביתה ולגדל את הילדים. אני חושבת שהפקירו את הצפון. הוציאו אותנו מהבית לפני יותר מעשרה חודשים, אף אחד לא מדבר איתך על העתיד, מה יהיה, מתי יהיה, מתי נחזור. זה מתסכל". 

“העובדים חוששים להגיע למפעל, אבל מודעים לשליחות"

פיני אזולאי, תושב קריית שמונה, מנכ"ל מפעל DPL בייביסיטר קיבוץ עמיר.

עד 7 באוקטובר: "מפעל DPL בייביסיטר שוכן קרוב מאוד לגבול לבנון. הוא נחשב למפעל חיוני לשעת חירום, מעסיק 140־160 עובדים מכל אזור הגליל העליון, ומתמחה בייצור, שיווק ויצוא של מוצרי ספיגה מתקדמים, כגון חיתולים לתינוקות ולמבוגרים ומגבונים".

לאחר 7 באוקטובר: "מאז תחילת המלחמה גויסו כ־20% מהעובדים, רובם בתפקידי מפתח, וכ־50% מהעובדים פונו בעזרתנו לכל מיני מקומות ברחבי הארץ. נערכנו לייצר מערך היסעים לטובת העובדים שפונו, וגם לגלות אמפתיה, לראות איך אפשר להתחשב בהם, שיבואו אולי לחלק מהימים. ניסינו גם לראות איך אפשר לעזור למשפחות שלהם. הוצאנו כסף למענקים לכלל העובדים במפעל - גם למפונים כדי לסייע בהסתגלות, וגם למי שלא פונה ונשאר בביתו ונאלץ להתמודד עם כל מיני סוגיות. כמובן שאני וחברי ההנהלה שלא מגויסים נשארנו כאן. אני לא התפניתי. במהלך השבוע אני ישן בקריית שמונה, כי אתה לא יכול לצפות מאנשים לבוא לעבוד במפעל כשאתה עצמך רחוק משם.

"קיבוץ עמיר אומנם לא מפונה, אבל נמצא ממש במרכז העניינים. יש מקרים שקודם שומעים בום, ואחר כך יש אזעקה. בחודש יולי, בשבת בשעה 16:00, הייתה נפילה של טיל על מחסן במפעל. לשמחתנו, אנחנו מפעל שומר שבת, ואף אחד לא היה באזור. ביום־יום נמצאים שם לא מעט אנשים, וזה יכול היה להיגמר איום ונורא". 

"כל העובדים שלנו בוודאי חוששים להגיע למפעל, אבל אנחנו משתדלים לחבר אותם לשליחות שבגללה אנחנו נמצאים פה. אנחנו מפעל חיוני, שבזמן מלחמה צריך לספק את המוצרים לעורף. כל העובדים יודעים מה המטרה, מה השליחות, ושצריך להמשיך לשרת את הלקוחות שלנו, ובהם גם בתי חולים, וצריך להמשיך לתת את המקסימום. אנשים חוששים, אבל אנחנו כאמור מגלים המון אמפתיה והתחשבות וממשיכים קדימה".

"יש אצלנו חתך של כל האוכלוסייה: יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים - וכולם עובדים יחד. יש ערבות הדדית מטורפת, אחד מחפה על השני, עוזר לשני, וכולם מרגישים את השליחות. ישנה הירתמות מוחלטת של עובדים שמגיעים יום־יום לעבודה כדי למלא את שורות העובדים שלא נמצאים. גם עובדים שפונו עם משפחותיהם לבתי מלון באזור טבריה או רמת הגולן משכימים קום בכל בוקר ומגיעים לעבוד במפעל בזמן שמשפחותיהם נשארות בבתי המלון, כדי לתרום את חלקנו במאמץ המלחמתי, ולהמשיך לייצר ולספק לכלל הלקוחות את המוצרים החיוניים להם". 

הקושי הגדול: "קורה שיש רגעי שבירה, כמו למשל בזמנים שיש מטחים מטורפים, או כשלאנשים ספציפיים יש קשיים עם המשפחות שפונו, עם ילדים שקשה להם. אנחנו כאמור מגלים המון אמפתיה, והרבה פעמים אומרים: ‘קח את הרכב, סע הביתה למשפחה, הכל בסדר'. ברגעים הקשים רואים אצלנו איך אחד מחפה על השני, עוזר לשני. אנחנו ביחד בתוך הדבר הזה".

מבט לעתיד: "כרגע יש המון אי־ודאות, לא רואים את האופק. בגדול, ההרגשה שלנו היא שאנחנו לבד. המדינה לדעתי באיזשהו מקום ויתרה על הצפון, אבל מה שברור לנו זה שאנחנו נהיה האחרונים לברוח והאחרונים להתקפל ולכבות את האורות. אני מאוד מקווה שהמדינה תתעשת ותבין שצריך לטפל בצפון, אחרת הרבה אנשים לא יחזרו לכאן אחרי המלחמה. כבר עכשיו אנחנו רואים שיותר מ־10% מהעובדים שלנו עזבו לתמיד את הצפון ולא יחזרו לאזור". 

"דוד פורר, יו"ר קבוצת ניאופרם, רכש את המפעל הזה ב־2015 מתוך ציונות ושליחות וכדי לטפח את התעשייה הישראלית. הימים האלה מדגישים את ההכרח בתעשייה ישראלית, שמהווה את החוסן הלאומי שלנו. צריך לדאוג לתעשייה הישראלית, ואנחנו מבינים זאת במיוחד היום, כששומעים על כל מיני חרמות נגדנו. לתעשייה הישראלית יש תפקיד חשוב בביסוס החוסן של החברה בישראל, והיא מהווה מנוע צמיחה משמעותי לכל המשק הישראלי".