אחד הימים החשוכים ביותר שעברו על מדינת ישראל מאז ה־7 באוקטובר, עם היוודע הידיעה המרה על ששת החטופים שנרצחו בידי חמאס, וכן התרחש הפיגוע סמוך לחברון בו נרצחו שלושה שוטרים, ניצבה החותרת הפאראלימפית הישראלית מורן סמואל (42) על הפודיום לקבלת מדליית הזהב הראשונה בקריירה שלה, ושרה לפני כל העולם בדמעות בעיניים את המנון “התקווה" ברגע שהיה קשה להישאר אדיש אליו, בייחוד לנוכח השעות הקשות שעוברות עלינו בארץ.
אלפים מלווים את הרש גולדברג-פולין למנוחות: "נדאג שמותך לא היה לשווא"
השבתת נתב"ג הסתיימה - אך בהסתדרות מנסים להאריך את השיבושים
“אני לא יכולה לתאר במילים את מה שעבר לי בלב באותו רגע, אבל כמו שבכיתי בהשמעת ההמנון בפריז, כך אני רוצה לבכות כשכולנו נקבל את הבשורה שכל החטופים חוזרים הביתה", מספרת סמואל בשיחה מעיר האורות. “אני רוצה לראות אותם צועדים על שתי רגליים אל תוך מדינת ישראל. זה החלום הכי גדול שלי עכשיו. לצרוח את ההמנון שלנו מהבטן שלי זה רגע שלא אשכח בחיים".
בנחישות ובכישרון רב סיימה סמואל את 2,000 המטרים בחתירה בסירת יחיד בזמן של 10:25:40 דקות וזכתה במדליית הזהב הפאראלימפית השלישית (עד כה) של ישראל בפריז, אחרי הזהב של אסף יסעור בטאקוונדו ועמי דדאון בשחייה.
“אני מרגישה מדהים ברמה האישית על ההישג ועל הרגע הזה שהוא שיא הקריירה הספורטיבית שלי", היא אומרת. “זה כמו לטפס על פסגת הר האוורסט. בכל פעם אתה עולה שלב אחד ויש לך מנוחה שנייה לגוף להסתגל, ועוד שלב, ופתאום לתקוע את הדגל בראש ההר ולכבוש את הפסגה. אני מרוצה שסיימתי את התחרות הזו בצורה משכנעת ובתוצאה משכנעת כדי שיראו שבאתי מוכנה וממוקדת עד הסוף להתחרות מול המתחרות הכי טובות שלי שניצחו אותי בעבר, ועכשיו הייתה לי ההזדמנות לנצח אותן בחזרה".
“לא מפחדת מכישלון"
סמואל, מהספורטאיות הבולטות בתחום החתירה, גדלה בכרמיאל ושיחקה שם כדורסל, תחילה בליגת הנוער ובהמשך בליגת־העל בקבוצת “נירוסופט כרמיאל". לאחר שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת הצטרפה לנבחרת ישראל בכדורסל, ועם קבוצתה אף השתתפה במשחקי גביע אירופה.
בשנת 2006, בהיותה בת 24, סבלה מהתפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. “כשזה קרה, הייתי עסוקה בהחלמה שלי ובקבלת המצב החדש ולא ראיתי את עצמי חוזרת לספורט כי הרגשתי שזה ידגיש את המגבלה שלי", היא משחזרת. “אבל אז גיליתי שהספורט בעצם מנצח את המגבלה וגיליתי עולם שלם. הבנתי שלא משנה אם אתה אדם עם מגבלה או לא, בספורט אתה תמיד יכול לדחוף את עצמך לשבור עוד שיאים, ואני שמחה על ההזדמנות הזו. בגלל שאני אדם שאינו מפחד מכישלון, אלא יותר מפחד מלא לנסות, החלטתי לנסות לחזור לספורט, ובכך נתתי לעצמי מתנה ענקית. בזכות זה הגעתי לאן שאני היום. פיתחתי תחושות מאוד חזקות של לא לוותר לעצמי, וזה משהו שמושרש בי כספורטאית עוד לפני הפציעה שלי והלך וקיבל עוד יותר כוח ותוקף אחרי".
סמואל, שאומצה על ידי בית הלוחם בתל אביב, הייתה מיוזמות הקמתה מחדש של נבחרת הנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים, ועם הנבחרת העפילה בשנת 2011 לאליפות אירופה. במקביל, החלה להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד וייצגה את ישראל באליפויות שונות, כשברזומה שלה שלל מדליות ארד, כסף וזהב מתחרויות גביע העולם ואליפות העולם, כמו גם מדליית ארד מהמשחקים הפאראלימפיים בריו דה ז’ניירו (2016), מדליית כסף מהמשחקים הפאראלימפיים בטוקיו (2020) וכאמור עכשיו מדליית זהב מהמשחקים הפאראלימפיים בפריז.
“אני חושבת שההישגים טמונים גם בניצחונות הקטנים, כשכל מה שרצית לעשות זה לוותר לעצמך ולא ויתרת. שם מתגלים הכוחות האמיתיים, בחוסן הזה, במקומות של הקושי, לא במקומות שבהם הכל קל וזורם. במקומות המאתגרים ביותר אנחנו מפתחים חוסן", היא אומרת. “בכלל, אני חושבת שזו גם הדרך לשרוד בתקופה הזו שעוברת עלינו, וכולי תקווה שהמלחמה הזו כבר תסתיים, אבל לצד כל האובדנים והכאוס והשבר הגדול, החוסן שלנו כעם מתגלה בכך שאנחנו נאחזים בתקווה ובאמונה שאנחנו נצמח מזה ונצא מזה מנצחים וחזקים".
ה־7 באוקטובר תפס אותה, את זוגתה לימור גולדברג ואת שלושת ילדיהן (בגילים שנתיים וחצי, 6 וחצי ו־8 וחצי) בביתן בהרצליה, מקום מגוריהן מזה שנה וחצי. “ערב לפני ה־7 באוקטובר אירחנו אצלנו לארוחת חג", היא נזכרת. “למזלי בבית בהרצליה יש לנו ממ"ד, מה שלא היה לי בבית בתל אביב בו גרתי כעשור לפני שעברנו להרצליה, ובסבבים קודמים נאלצנו לרדת עם ילדים קטנים למקלט. בשעה 06:30 בבוקר מצאנו את עצמנו שולפות את הילדים מהמיטות, נכנסות איתם לממ"ד בשוק מוחלט וכאמא זה היה מאוד שונה עבורי. עברתי בעבר סבבים שונים, אבל לעבור את זה כאמא עם שלושה ילדים קטנים זה באמת משהו שקשה להמחיש אותו. בגלל זה היה חשוב לי להעביר את המסרים האלו ברשתות החברתיות ובכל פלטפורמה שניתנה לי בפני ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים שאני מכירה וכדי להראות את הצד שלנו, הצד שלי כישראלית ושלי כאמא לילדים קטנים שצריכה לחוות את זה".
ספרי על האתגר באימון למשחקים הפאראלימפיים בפריז בצל המלחמה. אתגר מורכב כשלעצמו.
“חד־משמעית זה היה הרבה יותר מאתגר. בחודשים הראשונים של המלחמה לא יצאתי לחתור בכלל, פחדתי שתתפוס אותי אזעקה ואני עם כיסא גלגלים וזה מורכב, גם הילדים היו בהתחלה בבית כי לא היו עוד מסגרות, אז פשוט התאמנו את הלו"ז לתוכנית האימונים שלי. היינו קצת מתורגלים מימי הקורונה, ויש לי בבית מכונת חתירה וציוד ספורט שמאפשר לי לעבוד על כוח, סוג של חדר כושר ביתי כזה. המשפט שכל הזמן חזרתי עליו בראש הוא לא לתת לתירוצים שלי להפוך למציאות שלי, כי זה הכי קל להתלונן ולהגיד ‘הילדים בבית, איך אני אמצא זמן להתאמן?’.
זה משיג בדיוק ההפך. מצאתי את הזמן להתאמן, אם זה מאוחר בלילה או בזמן שהילדים נחו, כולם התאימו את עצמם למצב החדש. מבחינה נפשית ומנטלית זו עדיין תקופה קשה ותחושה קשה של חוסר ודאות וכספורטאית, לפחות בזמן האימונים והתחרויות, הייתי צריכה להתמקד במטרה, להתנתק מהכל ולהיות בפוקוס. הייתי חייבת להיות ממוקדת בניצחון. בראש שלי הפכתי את התחרות הזו לשליחות. אם בתחילת המלחמה התנדבתי ללמד ילדים מפונים בבית מלון, לארגן ציוד לחיילים ולקחת חלק בכל מיני יוזמות אזרחיות למען החזית, אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שהשליחות שלי היא להניף את דגל ישראל במשחקים הפאראלימפיים בפריז, במיוחד כשכל האנטישמיות התחילה להרים את הראש עוד יותר. עם ישראל חי וזו לא סיסמה".
“מנהרה עם אור בקצה"
בעקבות המלחמה התרבו במהלך השנה האחרונה התקריות האנטישמיות ברחבי העולם, וגם לקראת המשחקים הפאראלימפיים, אולם סמואל אומרת כי היא לא הרגישה אנטישמיות ונותנת קרדיט לאבטחה סביב המשלחת הישראלית. “זו הייתה אבטחה כבדה ברמות שלא פגשתי. אני מרגישה הכי מוגנת בעולם. אם אתה תכיר את הנפשות הפועלות פה מבחינת אבטחה אתה תבין שאלו האנשים הכי מקצועיים שיש ואין רגע נתון שאני נמצאת בו לבד, אלא תמיד יש איתנו מישהו. מהבחינה הזו לפחות ידעתי שאני מוגנת", היא מספרת.
“היה אירוע אחד עם התקשורת הנורווגית שלא הפתיע אותי, כשניסו במהלך ראיון לשאול אותי על המלחמה ולהוביל אותי למקום פוליטי, אבל הייתי מאוד מנומסת והבהרתי חד־משמעית שקודם כל באתי לדבר על ספורט ולא על מלחמות ופוליטיקה, ודבר שני הבהרתי שמשאלת הלב שלי היא שכל מי שצריך לחזור הביתה – יחזור הביתה, ובזה סיימתי את הסיפור. זה היה ניסיון לפרובוקציה אבל לא נפלתי לתוך המקום הזה. כספורטאית אני מרגישה שהניצחון שלי הוא לשדר שאני ישראלית גאה, שאני מניפה פה את הדגל ומסתובבת בכפר עם 'ישראל' על המדים. זו התגובה הכי טובה לכל האנטישמים".
איך את רואה את התפתחות הספורט הפאראלימפי בישראל בשנים האחרונות, בייחוד לאור ההישגים עכשיו בפריז?
“אפשר לראות בראייה עולמית שהספורט הפאראלימפי הפך למקצועני הרבה יותר. בעבר ספורטאי פאראלימפי היה יכול להתחרות ביותר מענף אחד, ואילו בשנים האחרונות רווחת הדעה שספורטאי פאראלימפי צריך למצוא ענף ספציפי, להתמקצע בו ולהתאמן כל יום פעמיים לפחות כדי להגיע לרמות הגבוהות. אני חושבת שגולת הכותרת היא שחייבים להפוך למקצוענים וכך קוטפים את הפירות. ככל שמשקיעים יותר וככל שהופכים למקצוענים יותר – קוצרים הישגים.
יש לנו אחלה אנשי מקצוע שיכולים לספר לך על התהליך המטורף שהתחום עבר, אבל אני חושבת שההישגים מדברים בעד עצמם, מה שבעיניי מאוד מיוחד במשחקים השנה. נערים ונערות עם מוגבלות שמסתכלים בטלוויזיה ורואים את ההישגים של הספורטאים הפאראלימפיים הישראלים, יכולים לראות מנהרה עם אור בקצה, יכולים לראות שאפשר לצמוח ולהגיע למצוינות גם עם מוגבלות, גם כשאין לך יד או רגל. כל אחד מאיתנו הוא עם מוגבלות אחרת, אבל שמים אותה בצד ומסתכלים על מה כן אפשר לעשות ולא על מה אי אפשר לעשות. זה מלמד אותנו על מסוגלות".
לסיום, נראה אותך במשחקים הפאראלימפיים של 2028?
“לא. תראה, אין הישג שלא נגעתי בו. יש לי את המדליות מכל הצבעים (ארד, כסף וזהב), גם מאליפויות העולם וגם מהמשחקים הפאראלימפיים. אני חושבת שהגעתי לשיא ונתתי את כל מה שיש לי למען הספורט והספורט נתן לי בחזרה כל כך הרבה, אני רוצה להמשיך להעניק לספורט, אבל בדרכים אחרות".