בשבועות האחרונים, ציוץ ברשת החברתית טוויטר הצליח לעורר סערה כאשר תיאר תמונה עגומה של קיבוץ מנרה בגליל העליון, אחד הקיבוצים הממוקמים בצפון הקרוב ביותר לגבול עם לבנון. הציוץ, שהפך לוויראלי וזכה לאלפי לייקים ומאות אלפי צפיות, הציג שיחה בין שני חברים שנפגשו בבר בתל אביב. אחד מהם, שהזדהה כתושב מנרה, סיפר לחברו על המצב של הקיבוץ מנקודת מבטו: ״מנרה הושמדה, אפילו כיתת הכוננות מתפרקת, הקיבוץ התפרק, על הבית שלי ירו 6 פעמים, אין לאן אחזור. אין יותר מנרה״, אמר לחברו התל אביבי.  

הציוץ הזה נגע בליבם של רבים, והוביל לשטף של תגובות דאגה ועצב מצד הגולשים, אך גם עורר שאלות רבות לגבי אמינותו. האם באמת הקיבוץ מנרה, אחד המקומות היפים והפסטורליים בישראל, קרס ונעלם?

"צריך לפעול באופן תקיף יותר": רוב קיבוץ מנרה נפגע, ועדיין תושביו נלחמים על האחדות

קיבוץ מנרה ממוקם על רכס הרי נפתלי, בגובה של כ-880 מטר מעל פני הים, ממש על הגבול עם לבנון. המיקום הייחודי והמרהיב הזה, שמקנה לתושבי הקיבוץ נוף עוצר נשימה, גם הופך אותם למטרה ברורה למתקפות. מאז תחילת המלחמה, סובל הקיבוץ מהתקפות חוזרות ונשנות שפגעו במבנים, בתים, תשתיות ואיכות החיים של התושבים.

על פי המידע העדכני ביותר, 75% ממבני הקיבוץ - כמעט 200 מבנים - נפגעו במהלך השנה האחרונה, בין היתר פגיעות שכללו גם נזקים חמורים לתשתיות חיוניות כמו מים, חשמל, ביוב ותקשורת. החיים בקיבוץ נעצרו כמעט לחלוטין, ורק כיתת הכוננות נשארה לשמור על הגבול. מעל לכל, הקושי הגדול ביותר שחווים חברי הקיבוץ הוא פיזורם ברחבי הארץ. 280 חברי הקיבוץ, פונו והתפזרו בעקבות המצב הביטחוני המורכב.

קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')
קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')

פייק ניוז: אמת חלקית או מציאות מדאיגה?

עם התפשטות הציוץ המדובר ברשתות החברתיות, החלו להתעורר חששות אמיתיים לגבי מצב הקיבוץ. הדיווחים על כיתת הכוננות שהתפרקה והעדר האפשרות לחזור הביתה עוררו בהלה בקרב הציבור הישראלי, והדברים הגיעו עד לכדי פרסום בתקשורת.

עם זאת, הנהגת הקיבוץ מיהרה לפרסם הודעה רשמית המפריכה את השמועות שנפוצו. בהודעה נכתב: "הידיעה על התפרקות כיתת הכוננות וחוסר היכולת לחזרה היא פייק מוחלט, והציבור נדרש לפעול באחריות תקשורתית במציאות המורכבת שבה הקיבוץ נמצא".

יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה, הוסיף בהקשר זה ותיאר את המצב האמיתי בשטח בראיון ל"מעריב": "75 אחוזים מהבתים ומבני הציבור נפגעו, נהרסו כליל, והתחלנו בשיפוץ תשתיות מים, ביוב וחשמל בקיבוץ. על אף מצב הקיבוץ, שמרביתו נפגע, הקהילה נמצאת במצב הפוך מאיך שהקיבוץ נראה פיזית. אנשי הקהילה מגלים חוסן קהילתי, גאוות יחידה. אנשים מאוד מחוברים להוויה של מנרה ורוצים לחזור הביתה. זה יקרה כשיהיה ביטחון, ואז נשקם את הקיבוץ ונעשה אותו חזק ויפה יותר. עוד יש לציין כי כיתת הכוננות כלל לא התפרקה - ההפך הוא הנכון.  אנשיה עובדים בתנאים קשים, מאוימים 24/7 אך ממשיכים לשמור על הבית כבר 11 חודשים. הם נוכחים, אנחנו מצדיעים להם וסומכים עליהם".

קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')
קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')

למרות הדברים המרגיעים של וולפין, המציאות בשטח היא קשה ביותר. הקיבוץ, כאמור, נמצא תחת אש מתמשכת ונזקיו קשים. מבנים נהרסו, תשתיות קרסו והחיים במקום הופסקו כמעט לחלוטין. תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם, והקהילה מוצאת את עצמה מפוזרת ברחבי הארץ.

המעבר של שליש מחברי מנרה לקיבוץ גדות במרץ האחרון היה שלב קריטי בניסיון לשמר את הקהילתיות של מנרה. בקיבוץ גדות הקימו חברי מנרה את מוסדות הקהילה והמשרדים שלהם, והחלו לפעול לשמירה על הקשר בין חברי הקיבוץ דרך מפגשים משותפים, עלוני הקיבוץ וסרטונים קהילתיים שמופצים בכל שבוע. ״המודל הזה, שקיבוץ מנרה סלל אותו לשאר הקיבוצים המפונים - בו קיבוץ אחד מאמץ קיבוץ אחר במצוקה, הוא דוגמה לסולידריות ולערבות ההדדית שעדיין מתקיימות למרות הנסיבות הקשות. המערכות הקהילתיות פועלות ועושות מה שאפשר כדי לחבר את הקהילה״, אומר וולפין.

קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')
קיבוץ מנרה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א')

וולפין מספר גם על התפתחות מרגשת נוספת: חיבור מחודש בין הקהילה הנוכחית של מנרה לבין בני ובנות הקיבוץ שעזבו לפני שנים רבות את הקיבוץ. "אנחנו עטופים בלא מעט אנשים טובים, ומאוד מרגש אותנו הוא שבסיטואציה הנוכחית, בני ובנות קיבוץ, שעזבו אותו לפני עשרות שנים מסייעים בתהליך השיקום של מנרה, וזה תורם המון לחוסן הקהילתי. פתחנו קבוצת ווטסאפ עם 150 בני קיבוץ לשעבר שעוזרים לנו בתהליכים משמעותיים. יחד, משפחות שנקלטו בקיבוץ בשנים האחרונות - לצד בני ובנות הקיבוץ שעזבו מזמן, הקימו צוותים מיוחדים כדי להתמודד עם המצב - צוות של גיוס משאבים, צוות תכנון ליום שאחרי, צוות חוסן וצוות מיפוי נזקים. זו שותפות מרגשת בהחלט״, אומר.

למרות המצב הקשה, וולפין מסיים בנימה אופטימית: "אנחנו רואים חוסן קהילתי שמתחזק, ערבות הדדית וגאווה גדולה. המציאות היא מורכבת מאוד, בתים אכן נהרסו להרבה מאוד תושבים, הם לא יכולים להגיע בכלל לקחת את חפציהם מהבתים - אלא רק בליווי מסיבי של כוחות הביטחון תחת מבצע חשאי. אכן מורכב, אך מאז שהקיבוץ הוקם בינואר 1943, הקהילה שלנו ידעה להחזיק את עצמה בתנאים קשים. זה לא פשוט לחיות בקיבוץ שיושב על הגדר, אך מתלווה לכך גם תחושת חלוציות ושותפות. הדנ"א הקהילתי שלנו, שהחל ב-1943 מהדהד עד היום".

״אני חושש מעתיד הקיבוץ בעוד שנה, דורש שידאגו לשקם את הקיבוץ - ובעיקר מקווה שנמשיך במגמה של חוסן ושיקום".