רגע לפני שאנחנו מתיישבים לצד השולחן בבית משפחת שלום בחריש, תומר, אב המשפחה, מכנס את כולם להרמת כוסית. הם מיד מסבירים לי שזה נוהג קבוע, ובשנה האחרונה הוא קיבל משמעות נוספת. "תמיד אהבנו לעשות לחיים", מספרת ליבי (18), אחותה הצעירה של נעם ז"ל, "אבל זה לגמרי התחזק בשנה האחרונה, זה נהיה עם משמעות חזקה יותר".
לאור מה שקרה?
"'לחיים' זו מילה חזקה, ועצם העובדה שאומרים אותה בכל יום שישי, שהוא יום מאוד־מאוד משפחתי, היא לא סתם עבורנו. אנחנו גם לא אומרים יותר 'לחיים' (במלעיל), אלא אנחנו אומרים 'לחיים' (במלרע), כדי להדגיש את החיים".
זה מדהים אותי שמשפחה שמתמודדת עם כאב כל כך גדול, מצליחה לשים דגש על החיים.
"אני חושבת שכבר מהשנייה הראשונה, כשנעם עוד הייתה נעדרת, נאחזנו בחיים. אמרנו לעצמנו שהיא בחיים. ואחרי שהודיעו לנו, אז הבנו שהחיים שלה לא נעלמו. המוות לא מוחק את החיים שהיו לה, הם עדיין קיימים, והיו לה חיים מדהימים ומלאים, וגם לנו יש חיים מדהימים ומלאים, וחשוב לנו לומר תודה על החיים. לפעמים אתה מעריך משהו יותר, רק אחרי שאתה מאבד אותו".
"אני גם חושב שזה קשור לחוויית האובדן", מוסיף גל (23), אחיה של נעם. "זה שם רגע את הדברים בפרופורציות, אתה כבר לא נתפס על שטויות, אלא מבין שהחיים הם כרגע, ואתה צריך לעשות מהם את המיטב. במיוחד גם כשנעם הייתה במין מסע כזה, בתקופה האחרונה של חייה. מסע של אהבה עצמית ומציאת משמעות, אז מבחינתי זה כמו מעין צוואה כזו שהיא השאירה אחריה מבלי שהיא תצטרך לכתוב אותה בשום מקום".
"אנחנו חיים לפי התפיסה שכלום לא מובן מאליו, מאז ומעולם", אומרת הדס (53), אמם, "זה חלק מהדרך שלנו. מגיל מאוד צעיר, גם תומר (בעלה של הדס ואביה של נעם - מ"ב) וגם אני בבחירה לחיות את החיים שלנו בהקשבה לעצמנו, בללכת אחרי מי שאנחנו. וכשאתה הולך בדרך שלך ולא 'בתלם', אז צריך להגיד תודה ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו, וזה משהו שנעם ממש גדלה עליו, ינקה אותו. אז כמו שהילדים אמרו, בטח מאז אוקטובר, אם אנחנו חיים, אנחנו בריאים, אנחנו ביחד, זה לא מובן מאליו".
החוסן המשפחתי שניכר מיד, לא מפחית כמובן מגודל הכאב והאובדן. רק לפני 11 חודשים נרצחה נעם באכזריות. אמבולנס, הרכב שמזוהה יותר מכל עם הצלת חיים, הפך באותו הבוקר לזירת מוות איומה. 18 צעירים וצעירות איבדו את חייהם ב"אמבולנס המוות" ברעים, אחת מהן היא נעם שלום, בת 25 במותה.
"ראיתי בסטורי שלה באינסטגרם תמונה מהרכב", מספר גל ומסביר כי היא יצאה למסיבה מתל אביב. הדס: "היו לה כמה מסיבות באותו שבוע, אז זאת הייתה פשוט עוד מסיבה מבחינתנו. אני לא יודעת אם ידענו שזה בעוטף, אבל ב־6 באוקטובר גם אם היא הייתה אומרת שזה בעוטף, הייתי אומרת לה, 'תיהני, מאמי', כלומר מי חשב".
"היא יצאה עם שתי חברות, רק אחת מהן חזרה", מוסיפה ליבי. שלישיית החברות, נעם, בר תומר ורותם ארליכמן, נסעו יחד למסיבה. אולם זמן קצר לאחר שהחלה המתקפה הן התפצלו. רותם הצליחה להגיע לפטיש ולהינצל, ואילו נעם ובר ז"ל הגיעו בסופו של דבר לאמבולנס ושם מצאו את מותן.
"גרתי ביפו והיו אזעקות בתל אביב, ממש מוקדם בבוקר", משחזר גל, "התעוררתי מהאזעקות וכתבתי בוואטסאפ המשפחתי, בעיקר כדי להרגיע את ההורים, 'היי, יש פה אזעקות. תדעו שאני בסדר, מה שלומכם?', כזה. ואז נעם ענתה שהיא במסיבה בעוטף וגם שם יש אזעקות והיא לא רוצה שנילחץ".
הדס: "אני קמתי ב־8:30 וראיתי את כל ההודעות. גם ראיתי שנעם התקשרה כמה דקות לפני כן, אז חזרתי אליה והיא ענתה. היא הייתה בהיסטריה. בשלב הזה היא הייתה באיזה בוטקה כזה של ההפקה, עשוי מפח. היא הייתה שם עם בר ואמרה שיש יריות, אזעקות, פגזים ובלגן גדול. אבל היא גם אמרה שיש איתם משטרה ואנשי צבא, ושכל המאבטחים של המסיבה, כולם איתם. אז אמרנו, אוקיי, זה נשמע שזה המקום שצריך להישאר בו כרגע, כי הם מוקפים בכוחות".
"אני אמרתי לה שזה באמת נשמע כמו אירוע מלחיץ", מוסיף תומר (53) אביה, "אבל שזה נשמע שתכף זה ייגמר".
הדס: "היינו בטוחים שעוד שנייה יגיע הצבא, יוריד את המחבלים, יסתיים האירוע ובערב מתחבקים. גל גם בא מתל אביב, הוא אמר שכדאי שנעביר את היום יחד עד הערב".
גל: "כל כך לא היה לי בראש שמשהו רע עומד לקרות, שאפילו הבאתי לי בגדים יפים לערב, כי אמרתי שאם אני כבר מגיע להורים, אז אפגוש את החברים מהבית. לא הבנתי את חומרת העניין, לא היה לי מושג שהחיים שלי הולכים להשתנות".
ליבי: "קמתי בשבת באחת בצהריים, עמוק־עמוק לתוך התופת. ההורים אמרו לי לשטוף פנים כי הם צריכים לומר לי משהו. ואז באתי לסלון, והם אמרו שנעם יצאה למסיבה בעוטף והתחיל שם בלגן, אבל עוד לא הבנו בשלב הזה את סדר הגודל".
תומר: "רק הבנו שיש מחבלים, לא הבנו סדר גודל".
בשיחה האחרונה עם נעם, היא לחשה להוריה שעל ידה ישנה בחורה שירו לה ברגל ואז סיימה את השיחה, כדי לשמור על הסוללה, במילות אהבה. "הדבר האחרון שהיא בעצם אמרה לנו היה 'אני אוהבת אתכם', זה הדבר האחרון שהיא אמרה", מציין תומר.
הדס: "במהלך השבעה הגיעו לפה כמה אנשים שהיו איתה בבוטקה הזה שהיא התחבאה בו, וסיפרו שמתישהו נכנסה לשם שוטרת, פתחה את הדלת, ואמרה: 'מי שרוצה לחיות, שיברח מפה'. ומשם, היא עברה לאמבולנס. ההשערה שלנו, שבגלל שהיא הייתה חובשת בצבא וגם בגלל שהיה לה לב כזה מדהים, היא אמרה לעצמה שהיא לא יכולה לרוץ ולהשאיר את הבחורה הפצועה מאחור. אבל זאת רק ההרגשה שלנו, זה לא משהו שאפשר איכשהו לאמת".
התיעוד האחרון של נעם מתוזמן לשעה 9:14, בסרטון שצולם בזירת האמבולנס, תשע דקות בלבד לפני שירו עליו. "רואים שם את נעם בהיסטריה", אומרת הדס, "ככה נראה פחד מוות. אין לזה שם אחר. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לראות את הסרטון. הוא הגיע אלינו כבר בימים של החיפושים וניסינו לאתר אותה דרכו".
גל: "לפי מה שאנחנו יודעים בדיעבד, ואחרי שכבר חקרו, האמבולנס נפגע בשעה 9:23. היו 18 אנשים באמבולנס, כולל נעם ובר. חלק היו בתוך האמבולנס, חלק ליד, חלק מתחת. כולם התחבאו, תפסו שם מחסה".
הדס: "ואז המחבלים ירו על האמבולנס, ואז זרקו רימונים ואז הם ירו אר־פי־ג'י, ובעצם לא נשאר הרבה".
הבשורה על מותה של נעם הגיעה בשישי בלילה, 13 באוקטובר. כעבור יומיים היא הובאה לקבורה בעין עירון. הדס: "זה היה כזה שוק, שאני חושבת שבחודשים הראשונים יכולתי רק לתת מקום לזה שהיא איננה. אמרתי שלא מעניין אותי איך, מתי, באיזה אופן זה קרה. הילדה שלי לא פה, זה הדבר היחידי שיכולתי להתעסק בו. לקחו כמה חודשים עד שאספנו פרטים, אחר כך גם כבר נאלצנו להבין את התמונה המלאה".
מה הכוונה "נאלצתם"?
"אחרי חמישה חודשים פנו אלינו מלהב 433 וביקשו את אישורנו לפתוח את הקבר של נעם, כי היו ידיעות על עוד בחור שהיה בסביבת האמבולנס".
אליקים ליבמן ז"ל?
"כן. ולא היה לו שום זכר. אבל ממעט העדויות שהיו, אמרו שהוא היה קרוב לאמבולנס. ולכן, הגיעו אלינו עם בקשה קשה, לחפש בגופה של נעם שרידים של הגופה שלו, כדי שיהיה משהו שאפשר להביא לקבורה. הסכמנו. כי ידענו איך זה מרגיש כשאתה תלוי באוויר, בין שמיים לארץ, אנחנו היינו ככה שבוע, וההורים שלו היו ככה במשך חמישה חודשים, הם לא ידעו כלום. אמרנו, כן, קודם כל עבורם, כדי שהם יוכלו לסגור את הסיפור, הבנו שאנחנו די הצ'אנס האחרון שלהם, אבל גם הבנו דרך להב 433 שלא נעשו ניתוחים לגופות. אלא בדקו דנ"א, זיהו וניסו להביא לקבורה כמה שיותר מהר. מי שדיברה איתנו אמרה לנו שיכלה להיות סיטואציה שבה היו לוקחים דגימה נגיד מהיד ולא מהאף ואז המצב היה הפוך ואנחנו היינו באוויר חמישה חודשים. רצינו את הוודאות".
חששתם לפתע שלא קברתם את נעם?
"אנחנו לא זיהינו את נעם לפני שקברנו אותה, אי אפשר היה לזהות. לכן כשידענו שיש אפשרות שהגופה תעבור נתיחה ושנקבל אישור שקברנו את הבת שלנו במאה אחוז, רצינו לדעת".
תומר: "הפעם לקחו שמונה דגימות, ולכן אני יודע בוודאות שזו הייתה היא שקברנו. גם החקירה שהייתה סביב אירועי האמבולנס הביאה מידע שיכול לנחם לגבי האופן של הסוף שלה. אומרים שלא הייתה שם התעמתות ישירה עם המחבלים".
גל: "לא היו דברים נוראיים ש...".
שעברו בראש של כולנו.
תומר: "לא, הם ירו על האמבולנס מרחוק, ועד כמה שזה מזעזע, גם בתוך זה יש איזשהו רפרנס של נחמה בתוך הדבר המסויט הזה".
הדס: "בשבוע שעבר גם שמו בחניון ברעים שלט שמספר את הסיפור של האמבולנס, וכתוב שם שהמחבלים שירו עליהם היו מחופשים לחיילים. אז אני אומרת שגם בזה יש מעט נחמה, שהמחבלים לא רצו אליה עם שחור על העיניים. בתקווה שלי כאמא, אני פשוט מקווה שכבר בכדור הראשון היא לא הייתה שם ולא חוותה את מה שהגיע אחרי. אנחנו משלימים לנו במוח פיסות מידע שמספקות מעט נחמה לרגע הזה".
רק לאחרונה השלימה המשפחה את פרטי האירוע. במשך חודשים הם ביקשו, כאמור, לא לדעת. רצו לתת מקום לאובדן ולא לשאלות סביב. "הבנו שכמות הזוועות היא כל כך גדולה, שכדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות בעולם הזה, אסור לנו לראות את הכל ולשמוע הכל כרגע", ממשיכה הדס.
גל: "אני נפגש הרבה עם הרצון לדעת, בין אם זה ממני או מאנשים שאני מכיר. כל השאלות שעולות, עולות באופן טבעי. אבל בשלב די מוקדם הבנתי שאם אני ממשיך לנבור בזה, זה כאילו אני ממשיך לסובב את רולטת הסוף הטוב. כי אולי אם אשאל עוד, אז אקבל איזו תשובה שתנחם אותי, אבל ככל שאני חופר יותר, אני מנסר את הענף שאני יושב עליו, אני חופר לעצמי בור עוד יותר עמוק. אני נחשף לדברים שעוד יותר עושים לי רע".
ליבי: "עם כמה שזה היה קשה לפתוח את הקבר חמישה חודשים לתוך הסיפור הזה, לי זה נתן עוד ודאות, והיום בדיעבד אני אומרת מזל".
תקופת האזכרות לנרצחי ונופלי 7 באוקטובר כבר החלה. משפחות רבות מתכנסות בשבועות אלה בבתי העלמין ברחבי הארץ לזכור את היקרים והיקרות להן. בתחילת השבוע התבשר הציבור על הירצחם של הירש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, אורי דנינו וכרמל גת, שנחטפו מהמסיבה ומבארי. מותם הקשה מדגיש את הזמן שחלף ומעיד כי עבור חלק מהמשפחות תהליך האבל בשיאו, ועבור חלקן הוא רק מתחיל. אני שואלת את בני המשפחה על המחשבות שצפות עכשיו, כמעט שנה אחרי.
ליבי: "עם הזמן זה לאט־לאט יותר נתפס לנו. הכאב לא קטן, אולי אנחנו נהיים יותר חזקים מולו ויותר מבינים אותו, מכירים אותו, אבל לפעמים זה הרבה יותר כואב. כי יום אחרי שזה קרה הייתי בהלם, וכשהודיעו לנו שהיא איננה, זה היה רק שבוע שלא ראיתי בו את אחותי, זה לא היה 11 חודשים. אז יש דברים שהם אפילו נהיים כואבים יותר, כמו הגעגוע לפיזיות, לריח, לחיבוק, לצחוק, זה כאב שהוא לא נעלם".
"שמת את הבושם של נעם", אומר גל לליבי, "אז היום כשחיבקתי אותך, חיבקתי אותך והרחתי אותה".
תומר: "אני מרגיש שגם השבר האישי שלי ושל המשפחה שלי, וגם השבר הכללי של השבט הזה שנקרא עם ישראל, שאנחנו חיים בתוכו, הפך פתאום את הדברים למוחלטים בעיניי. כלומר, מאוד ברור לי מה חשוב ומה לא חשוב. מאוד ברור לי הכורח לבחור מחדש. עכשיו, אני כל הזמן שואל את עצמי 'מה אתה בוחר?', אני מרגיש שזה קריטי שנהיה עם תודעת בחירה, כי זה זמן של שבר. כשאני מסתכל על המשפחה שלי, אני רואה שברים גדולים שאפשר להרכיב מחדש, אבל צריך לבחור איך אנחנו מרכיבים מחדש".
גל: "ממרחק של כמעט שנה אחרי זה, אני יכול להגיד באופן אישי שאני נהייתי בן אדם הרבה יותר רגוע. אם היית רואה אותי לפני שנה, זה בן אדם אחר. אי אפשר לזהות אפילו. אנשים באמת לא מזהים אותי. כמעט שנה אחרי זה, אני כמו פעוט שלומד ללכת. ושם הפוקוס שלי, לא באיך נראו בדיוק הדקות האחרונות של כל אחד מהאנשים ב'נובה', או של כל הקורבנות של 7 באוקטובר, כי הרי אין שם סופים טובים".
הדס: "אנחנו באמת אנשים אחרים לגמרי. מבחוץ הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה, אבל התפרקנו לחתיכות הכי קטנות שאפשר, מבפנים, כל מה שהיינו, כל מה שהייתי, קרס. וצריך להתחיל מההתחלה כדי לחבר משהו חדש. צריך לבחור מה לשים במבנה החדש ומה כבר לא משרת אותך. אבל יש ימים שזה עדיין נראה שזה הולך ונהיה יותר קשה. עדיין, שנה אחרי, זה מאוד־מאוד קשה, כואב, עצוב ובלתי נתפס".
ספרו לי על נעם.
הדס: "נעם הבכורה, היא מצוות ההקמה של המשפחה. היא הגיעה כל כולה ופתחה דרך בשביל כל האחים שלה. היא עזרה לנו ולימדה אותנו להיות הורים".
תומר: "נעם היא פורצת דרך, חד־משמעית. אני חושב שלא סתם היא חברה אלינו, אליי ואל דוסה (הדס). אחד הסלוגנים שלנו כזוג ותא משפחתי, זה שאנחנו החוליה שמשנה את צבעה".
מה הכוונה?
"זה אומר שכולנו באים מבית מסוים או מרקע מסוים, אבל אז כששני אנשים נפגשים הם יכולים ליצור איזשהו משהו חדש, ונעם, אין מה לומר, הייתה השותפה המושלמת לדבר הזה, כי היא הייתה כמו ראש חץ. הרי כדי לשנות את החומר, או את הדנ"א שאתה בנוי ממנו, אתה צריך מסה מאוד־מאוד חזקה. עכשיו אני יודע שזה דיבור נורא אנרגטי או אמורפי, אבל הוא התבטא ברמה מוחשית, באנרגיה שלה כבן אדם, ברמת המוחלטות שלה, ביכולת שלה לבחור ולעשות. נעם הייתה שילוב של היכולת לבטא את הארטיסטיות שלה והיצירה והיכולת לתכנן ולעשות".
ליבי: "זה מעבר לתכנון, זאת הייתה ידיעה. היא ידעה איך דברים הולכים לקרות. גם היה איזה משפט שהיא אמרה להורים, שהיא לא רוצה ללמוד, היא רוצה לדעת".
הדס: "זה היה כשהיא הייתה בת 7. היא למדה לנסוע על הרולר־בליידס והיא כל הזמן נפלה, ואז אמרתי לה שצריך להתאמן. אז היא אמרה לי: 'אני לא רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת'. אמרתי לה שאם היא מפצחת את זה שתלמד אותי גם. היא כזאת, היא הייתה כולה אש, לא היה לה זמן לתהליכים, היא הייתה מסמנת מטרה ועושה עליה וי. ליבי אמרה שהיא ידעה, זה נכון, עברתי על פתקים שהיא השאירה בטלפון ומצאתי פתק שבו היא מתארת את בית החלומות שלה עם בן הזוג שהיה לה אז. עם פירוט ברמת הכפית, ברמת התחתית, ברמת איזה וו יהיה איפה ומה גובה הווילון. וכל מה שהופיע בפתק היה בבית שלהם. לא היה משהו שהיא רצתה ולא השיגה".
ליבי: "יש אנשים שלומדים 'מניפסטינג', זימון, לא יודעת כמה זמן, ולה פשוט היה את זה בצורה מטורפת".
הדס: "עד מעצבנת לפעמים".
ליבי: "ממש. הייתי מסתכלת עליה ואומרת, איך זה הגיוני שכל מה שהיא רוצה קורה".
אני אשאל שאלה קשה. אתם מתארים מישהי שיש לה שליטה מוחלטת על חייה, אבל לא כך היה הבוקר האחרון שלה, זאת סתירה שאתם מנסים להסביר אותה לעצמכם?
תומר: "אני חושב שזה שלב אחר של אובדן שליטה. היו לה רגעים שם שהיא הייתה באובדן שליטה אבסולוטי. זאת אומרת, כל אחד היה רוצה שם שליטה במקום הזה, זו לא שאלה. אני לא ניסיתי להסביר לעצמי בכלל את כל מה שקרה באירוע הזה בצורה הגיונית. כי אין היגיון בשום דבר. קלטתי שאם אני נשאב לתוך מקום שממשיך לחפש ולבקש את ההיגיון, אז זה כאילו חמאס מנצח אותי באופן אישי, ואחד הדברים שבאמת עודדו אותי לאסוף את עצמי ואת המשפחה שלי ביחד, היה שרציתי לצאת מהאירוע הזה לא כקורבן אלא אפילו כבן אדם טוב יותר, בן אדם שלם יותר".
המשפחה כולה עוסקת באומנות. המשיכה ליצירה הגיעה מההורים והמשיכה לארבעת הילדים. שלושה חודשים לפני שאיבדה ליבי את אחותה במסיבה, היא אף כתבה שיר. ולפתע, עת שחיפשה המשפחה אחריה, קיבל השיר משמעות נוספת. "אבל הבדידות תמיד כאן", שרה ליבי, "לפעמים מורגשת קצת יותר / לפעמים קצת פחות / אבל היא כאן / מחכה / מחכה בערנות / פרצה בגדר / היא רק צריכה שייתנו לה הזדמנות / היא תבוא / אל דאגה / היא תבוא".
כשהם כולם מקובצים סביב השולחן, אוחזים זה בידיו של זאת כמבקשים לנחם, אני שואלת אותם על ההתמודדות כתא משפחתי. "זה הפרויקט הכי מוצלח שלנו", אומרת הדס, בעיניים נוצצות, "המשפחה היא מפעל החיים של תומר ושלי. פה השקענו".
וזה נכון גם לרגעים היפים וגם לרגעי ההתמודדות הקשים.
הדס: "לגמרי נכון".
תומר: "התא המשפחתי הוא באמת אחד הדברים הכי חזקים שיש, ולנעם היה חלק מאוד־מאוד חשוב בזה. הרבה פעמים היא ליכדה אותנו. וברגע שהיא פתאום לא הייתה כאן, כרעם ביום בהיר, אז הדבר הראשון שקרה לתא משפחתי שלנו היה שהתחזקנו ונאספנו. וכל אחד פתאום יצר קשרים אפילו חדשים בתוך התא. הקשר בינינו נהיה יותר חזק".
איך עושים את זה? איך מתחזקים?
גל: "מדברים על הכל, ומבינים שלאבד אחות ולאבד ילדה זה לא אותו דבר. אין מה לעשות. אבל שכולנו פה איבדנו את אותו בן אדם שאהבנו, ושאנחנו עדיין אוהבים ומוקירים".
הדס: "קודם כל אני מציעה לקבל עזרה, מציעים לנו הרבה עזרה וטיפול, ואנחנו צריכים ללמוד לקבל אותם. אני גם מציעה לחפש ערך ומשמעות בחיים. שכל אחד ימצא את מה שעושה לו טוב ולדבוק בזה. אני כל הזמן אומרת לתומר ולילדים, 'מה שעושה לנו טוב מבורך'. מבחינתי אנחנו שמנו את כל המניות שלנו על משפחה, על להיות ביחד, על החיבור, על להתעסק במתנות שכן קיבלנו בחיים האלה, לכן בשבילי העיקר הוא להשקיע בתא המשפחתי ובילדים".
ליבי: "אנחנו מדברים איתך עכשיו על הנקודות לאורך השנה האחרונה שהיו מאוד קשות, אבל אנחנו גם כל הזמן מסתכלים על זה ממקום של אור. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שאנחנו מזכירים אחד לשני כל הזמן, וזה לא קל, להסתכל על האור, להגיד תודה, לראות את הטוב, לתת חיבוק, להסתכל בעיניים, לעשות 'לחיים', אלה הדברים הקטנים שמעניקים לנו נקודות אור קטנות שבסופו של דבר מזכירות לנו כל הזמן שיש גם טוב בחיים האלה".
"הביחד מרפא", מוסיף לבסוף קורן בן ה־13 ומסכם בשתי מילים את השיחה כולה. "אם זה להיות ביחד עם משפחה, עם חברים, או עם אנשים שאתה פשוט אוהב, שעושים לך טוב".
הדס: "נראה לי שזה מה שנעם הכי הייתה רוצה, שנמשיך לחיות בטוב ושנמשיך להיות משפחה מלוכדת ואוהבת".