ארגון הג'וינט עוזר לנפגעי המלחמה לבנות חיים מחדש

הכתבה נכתבה בשיתוף ארגון הג'וינט

כמעט שנה חלפה מאז שליליאן בן הרוש בת ה־76, ובעלה יעקב, התפנו מביתם בקריית שמונה, ועברו לגור במלון בנתניה. “מעולם לא דמיינו מצב כזה", אומרת ליליאן, אחת מ־60 אלף המפונים מצפון המדינה. “היה המון אי־ודאות בהתחלה. לקחתי רק תיק קטן, כי חשבתי שנחזור תוך שבוע. הגענו למלון, שם הצוות קיבל אותנו בחום, כמו שישראלים יודעים לעשות".

למרות קבלת הפנים החמה, שהות כה ממושכת מחוץ לבית היא אתגר מורכב ביותר, במיוחד עבור קשישים. הם מתמודדים עם האובדן של בתיהם, של חוגים חברתיים ושל מעטפת טיפולית. בשל הסיטואציה שנכפתה עליהם, יש סיכון מוגבר לבדידות וחוסר תנועה, העלולים לגרום לירידה קוגניטיבית, דיכאון ומחלות הקשורות למתח וחרדה.

ארגון הג'וינט, שלו ניסיון של מעל מאה שנה בסיוע לאוכלוסיות הפגיעות ביותר בישראל ובעולם, נרתם לעזרת משפחת בן הרוש ורבים אחרים. יחד עם ממשלת ישראל, הארגון פרס מערך חירום נרחב, שבמסגרתו מתקיימות פעילויות שיקום ופנאי לקשישים מפונים ברחבי הארץ ולאלו שנשארו באזורים מאוימים לאורך הגבולות בצפון ובדרום. מטרת הפעילויות היא שמירה על שגרה, בריאות ויציבות ומניעת התדרדרות.

ליליאן ויעקב המפונים מצאו במלון מגוון פעילויות המיועדות למפונים מבוגרים. מפעילות גופנית דרך פעילויות פנאי בתחומים כגון אומנות, גינון, תיאטרון, סדנאות מיינדפולנס ועוד.

“התחברנו לכולם כאן, והפעילויות נתנו לנו אוויר והזדמנות לחייך ולצחוק, אפילו לזמן קצר", אומרת ליליאן. הפעילות סיפקה אפשרות למסגרת ושגרה, עזרה ליצור קשרים חברתיים, שמרה על יכולות תפקודיות והפחיתה לחץ וחרדה: “יש הרבה פעילויות משתנות, בהתאם לצרכים ולבקשות שלנו. אני לא יכולה לדמיין את חיי כאן בלי זה". במהלך שהותם של הזוג במלון, נפטר למרבה הצער, יעקב ז"ל. הקהילה שהתגבשה סביב ליליאן ויעקב, סייעה במהלך השבעה ולאחריה ותמכה בה בתקופה קשה זו.

להשקיט את הראש והנשמה

כמו ליליאן, עשרות אלפי ישראלים עדיין מפונים מבתיהם ומתגוררים במלונות. התנאים הקשים וחוסר הוודאות מייצרים תחושה של חוסר שליטה וקושי נפשי מתמשך, העלולים לגרום לפגיעה נפשית בלתי הפיכה. לאור זאת, פיתח הג'וינט את החדרים השקטים, פתרון תומך ומניעתי למפונים. ציון סעדיה, מורה בן 63, מפונה מביתו בקריית שמונה יחד עם אשתו מאז תחילת המלחמה. החדר השקט שהוקם במלון שבו שוהה ציון היווה עבורו גלגל הצלה. “כל חייל שמת מחזיר אותי לשנת 2006, למלחמת לבנון השנייה, כאשר הבן הבכור שלי נהרג", מספר ציון, שבנו, לירן סעדיה ז"ל, לוחם בסיירת אגוז נפל בקרב בדרום לבנון. “כל פעם שמדברים בחדשות על חייל שנפל, אני מגיע למצבי קיצון של מתח וחרדה. זה הזמן שבו אני צריך את החדר השקט". מאז אירועי 7 באוקטובר ציון ואשתו נאלצים להתמודד עם חיים חדשים בחדר מלון קטן, הרחק מהחיים שהכירו.

החדרים השקטים הם חללים מעוצבים מיוחדים שנועדו לסייע בהרגעה ובהפחתת גירויים ושמעניקים כלים מיוחדים לוויסות עצמי, במטרה לצמצם חרדה ומתח נפשי. הם מסייעים לאנשים להחזיר לעצמם את תחושת האיזון והחוסן האישי. התוכנית נוצרה על ידי הג'וינט יחד עם משרד הבריאות, והיא מופעלת בבתי המלון על ידי עמותת בית איזי שפירא.

“לפעמים אתה רוצה שקט. אתה יושב בלובי, ויש פעילויות לילדים. הם רצים וצועקים, ואתה לא יכול להגיד כלום לאף אחד, כי זה גם הבית שלהם", אומר ציון.

החדר השקט מעוצב עם אלמנטים מרגיעים, ובו כריות ישיבה רכות ונוחות, תאורה מעומעמת, שמיכות כובד מיוחדות ואפילו משקפי VR, המצוידים בתוכנת הרפיה וירטואלית, שנתרמו על ידי חברת XRHealth. “כשאני מגיע לכאן, אני מתנתק מהעולם החיצון", אומר ציון. “אתה יכול להיות עם דולפינים, ביער עם ציפורים, או מוקף בהרים מושלגים. חצי השעה שאני מבלה כאן עוזרת לי לצאת מהחדר אדם חדש".

ההצלחה הגדולה של מודל החדרים השקטים הביאה לכך שהוקמו חדרים שקטים גם בקהילות מפונות שחזרו לקיבוצים, כמו גם פיילוט בבית חולים ובמרכז קהילתי בדרום.

משיבים את הרוח

“זו הייתה אמורה להיות שבת שמחה", מספרת לילך דהרי על בוקר 7 באוקטובר. “זו הייתה הפעם הראשונה של התאומים בבית אחרי חודש בטיפול נמרץ. הלכנו לישון והתעוררנו למציאות בלתי נתפסת".

לילך, בת 45, אם לחמישה מאופקים, שבה נרצחו 52 תושבים בשבת השחורה. “התעוררנו לקול האזעקות, החלטנו ללכת לגיסתי, כי יש לה ממ"ד", משחזרת לילך. אבל בשל הזוועות בחוץ, לילך ומשפחתה היו נצורים בביתם במשך שעות.

לאחר חודשיים וחצי במלון, לילך ומשפחתה החליטו לחזור הביתה. אבל המראות והריחות שחוותה ביום 7 באוקטובר נשארו חרוטים בזיכרונה, והקשו עליה לתפקד ולצאת החוצה - במיוחד בלילה. זאת עד שלילך החלה להשתתף בפעילויות המרכז הקהילתי החדש שקם בשכונה - “הבית במישור", שהוקם על ידי הג'וינט, עיריית אופקים, פדרציית מטרו־ווסט ועמותת נתן.

"הבית במישור" מספק שירותי ייעוץ והדרכות בנושאי בריאות ומארגן אירועים ציבוריים המטפחים את תחושת הביטחון של התושבים, כגון התכנסויות שכונתיות ואירועים לילדים. זהו רק חלק אחד של היוזמה האסטרטגית ההוליסטית ארוכת הטווח של הג'וינט שנקראת “משיב הרוח".

תוכנית "משיב הרוח" מסייעת למאות אלפי ישראלים המתגוררים ביישובי קו החזית כמו אופקים, אשקלון ורהט בדרום ונהריה בצפון, להחזיר לעצמם את תחושת היציבות והביטחון, ולהבטיח לרשויות המקומיות את המשאבים לקידום תהליך ריפוי, ליצירת תשתית יציבה ולטיפוח חוסן קהילתי לכלל התושבים. “'משיב הרוח' חיברה אותנו כקהילה, שמעולם לא הייתי חלק ממנה מאז שעברתי לכאן", אומרת לילך. “אני מלאת תודה על מה שזה עשה לי, למשפחה שלי ולשכנים שלנו, אני אזכור את זה לכל חיי".

חוזרים למסלול

המתקפה האכזרית ב־7 באוקטובר יצרה צורך לספק תמיכה מיידית למיליוני אנשים שלא נזקקו לסיוע קודם לכן. אחת מהן היא ג'ני אלוני, בת 53, מורה לחינוך מיוחד. באותה שבת התעוררו ג'ני ומשפחתה מאופקים לקולות הקרבות בעיר. בעלה, דורון, מפקד במשטרת ישראל, נלחם במחבלים בקרבת מקום, ובנם החייל, ערן, שמר בנשקו על בית המשפחה, שבו היו גם אמו ואחותו. בנם השני, עמית, היה במסיבת ה"נובה".

כשהמשפחה התחבאה בבית, ג'ני ניסתה נואשות לשמור על קשר עם עמית בזמן שהוא נמלט משטח המסיבה. דורון החליט ללכת לחלץ את בנו מהפסטיבל, אך נתקל בעשרות מחבלים בדרך ולבסוף נפצע מרימון.

עמית מצא מסתור ברפת ושרד את הזוועות, דורון עבר ניתוח והחלים, והמשפחה החליטה לציין את יום הולדתה של בתם הצעירה באילת. באותו הלילה הגיע קצין העיר להודיע להם שערן, שהגן על משפחתו בביתם באותו יום קשה, חובש קרבי בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפל בקרב בעזה. זו הייתה נקודת השבירה עבור ג'ני.

“מאז, יום אינו יום, לילה אינו לילה, והחיים אינם חיים", מקוננת ג'ני. “במשך 28 שנים עבדתי בחינוך המיוחד, אבל פשוט לא יכולתי לחזור אחורה. זה היה יותר מדי בשבילי".

ג'ני הבינה שהיא צריכה זמן וכלים שיסייעו לה להתאושש, והיא הצטרפה לתוכנית “חוזרים למסלול". התוכנית פותחה על ידי הג'וינט, עמותת נט"ל וממשלת ישראל, ומסייעת לאנשים שנפגעו פיזית או נפשית בעקבות אירועי 7 באוקטובר לחזור למסלול חייהם שנקטע, באמצעות חיבור מחדש לעשייה בתעסוקה, לימודים או התנדבות.

התוכנית כבר פועלת ב־6 רשויות מקומיות, ב־4 מועצות מקומיות ובשלושה בתי חולים, מספקת אימון תעסוקתי פרטני מוכוון טראומה ופציעות פיזיות, המותאם לצרכיו המיוחדים של המטופל.

“המפגשים השבועיים שלי עם הדס, רכזת התוכנית, הם מבורכים ומחזקים. אני עובדת איתה על ההתמודדות עם האובדן ולאן אני ממשיכה מכאן מבחינת קריירה", אומרת ג'ני.

בתמיכת התוכנית, ג'ני על סף התחלה חדשה בתכשיטנות. “אני חולמת לשזור את זכרו של ערן בעשייה החדשה שלי, חלק ממנו נמצא בכל מה שאני עושה", היא אומרת, “לא ויתרתי על תעסוקה, אבל אני צריכה לעשות את זה בקצב שלי וליצור משהו חדש מכאב העבר".

“לא חסר בישראל כאב היום, שכן חייהם של מיליוני אנשים השתנו לנצח ב־7 באוקטובר ובמלחמה המתמשכת", אומרת מנכ"לית הג'וינט אריאל צוואנג. “עבור ג'ני, ציון, לילך וליליאן, ועוד מאות אלפים שעברו טראומה, פונו מבתיהם, איבדו את קרוביהם, קהילותיהם או את פרנסתם, הג'וינט תמיד נמצא שם. עומדים כתף אל כתף, עם הכלים והידע שיש לנו כדי להרים אנשים בשעתם הקשה ביותר. יש עוד דרך ארוכה והרבה עבודה לעשות, אבל אנחנו מחויבים להבטיח מחר טוב יותר בעבור החברה הישראלית. מתוך הקושי הזה, אנחנו מחויבים לסייע לפגיעים ביותר לבנות מחדש את החיים". 

הכתבה נכתבה בשיתוף ארגון הג'וינט