קיבוץ משגב עם, הממוקם בקצה הצפוני של הרי נפתלי, סמוך לגבול לבנון, חווה טלטלה משמעותית בעקבות המלחמה. הפינוי של תושבי הקיבוץ והנזקים הקשים לתשתיות ולחקלאות הותירו את התושבים במצב של חוסר ודאות מוחלטת לגבי העתיד. עופר מושקוביץ', דובר הקיבוץ, מתאר את האתגרים שהם נאלצים להתמודד עמם מאז תחילת האירועים.

תחילתה של מגמה? חיזבאללה מכוון את המטחים שלו לשעה המסוכנת ביותר ביום

הפינוי היה מהיר ולא השאיר לתושבים ברירה אלא לעזוב את בתיהם. כעת, חלק גדול מהתושבים מתגוררים במלון סלינה בכנרת - אחרים בקיבוץ גינוסר. "הרבה מהמשפחות הצעירות עזבו את המלונות, ועכשיו יש קהילה שמתגוררת בסלינה, מחכים לחזור הביתה. מתי? אלוהים יודע", אומר מושקוביץ׳ בשיחה עם ״מעריב״. ״הייתי לפני כחודשיים בקיבוץ, המצב לא מזהיר. מטחי הרקטות וטילי הנ״ט גרמו לפגיעות במבנים, ושטחים נרחבים של עשרות דונמים נשרפו. מטעי אבוקדו ולולי תרנגולות ספגו נזקים ישירים".

הוא מוסיף: ״אי אפשר להגיע לקיבוץ סתם כך, אלא צריך לבקש אישור מיוחד מהצבא. כשהגעתי לכאן, ראיתי שהכבישים הם לא כבישים, הכול מלא בעשבים, המדשאות קיבלו מזמן את הצבע הצהוב. כל תושב שמגיע לכאן לקחת ציוד - מקבל בוקס בבטן מחזות הקיבוץ - מנותק ונטוש. הכל ריק - ורק הצבא וחברי כיתת הכוננות נמצאים כאן. תושבי משגב עם הם בין הראשונים שעזבו את הצפון - ובין האחרונים שיחזרו. זאת, מהסיבה שאנחנו ממוקמים ממש על הגדר ויש עבודת שיקום רחבה שנדרשת כאן״.

אחת העובדות המפתיעות היא שרוב בתי הקיבוץ שנמצא ממש על קו גבול, לא נפגעו ישירות מאש חזקה כמו ביישובים אחרים בגזרה כמו מנרה, מרגליות או מטולה, בזכות העובדה שהוא פונה מזרחה, מה שמקשה על ירי ישיר אליו. "הופתענו, כי למרות הקרבה לגדר, הטופוגרפיה שלנו מגנה עלינו חלקית", מסביר מושקוביץ'. עם זאת, הנזק לתשתיות הוא עצום, והחשש האמיתי הוא לגבי שיקום הקהילה והחקלאות.

מושקוביץ' מציין כי המבוגרים בקיבוץ, מעל גיל 45, ככל הנראה יחזרו לביתם, אך ישנה התלבטות רצינית מצד המשפחות הצעירות. "יש משפחות שמתחילות לשכור בתים במקומות אחרים. אנחנו רואים פחות ופחות אנשים מגיעים לאירועים הקהילתיים של הקיבוץ, ויש חשש לעתיד. המשפחות הצעירות רוצות לדעת אם יהיה ביטחון לגדל כאן ילדים קטנים שלא יצטרכו לרוץ לממ״ד כל שני וחמישי. אם הצבא לא ישמור ולא תהיה תחושת ביטחון כאן, אף אחד לא יחזור. אנו מאמינים שיהיו עזיבות לא מבוטלות של משפחות, לא רק במשגב עם - אלא בכל הגליל העליון, אך עם זאת יש גם רבים אחרים שרוצים להמשיך להיות במקום הכי יפה בארץ״.

אריה גידו, חבר כיתת הכוננות ותושב ותיק בקיבוץ, מתאר את המציאות המורכבת שהם חווים בשטח. לדבריו, הנזקים הפיזיים לקיבוץ – כמו רסיסים, חלונות שבורים ומטעים שנשרפו – אמנם ניתנים לתיקון, אך הבעיה האמיתית היא חוסר הוודאות: ״בקיבוץ ישנן פגיעות בחלק מהמבנים - בדלתות, חלונות, מבנים. כל המטעים והגפנים נשרפו כליל - אך אלו דברים שניתן לשקם. מה שיותר בעייתי הוא העובדה שאנו לא רואים את האופק, לא יודעים לאן מתקדמים. בשיחות של כיתת הכוננות אנו חושבים מי יחזור ומי לא - והכול בסימן שאלה אחד גדול. זה מצב שבהחלט מכניס לדיכאון את התושבים ואפילו משפיע עליי״, אומר גידו, שנלחם ברוב מלחמות ישראל.

״אני חי בקיבוץ כבר 60 שנה, אך המצב הנוכחי אבסורדי, לא נורמלי ברמה שאי אפשר לתאר. אין כאן אנשים - אין חיים״, אומר ומתאר את החיים בצל הלחימה בקיבוץ כבר כמעט שנה: ״בחלק מהזמן שקט, פתאום יש מטח כבד מלבנון, אחר כך כוננות. כל זה - ועדיין זה לא מוגדר כמלחמה. אנחנו אכן במלחמת התשה. וכשאין אנשים כאן - זה עוד יותר מקשה ומדכא״, אומר. ״אנחנו בכל זאת נפגשים, חברי הקיבוץ, תמיד כיף לנו לשוחח זה עם זה אך ברגע שמתחילים לדבר על העתיד כולם נכנסים למצב עגמומי דומה. אין לנו איך לצפות אותו״.

״גם החקלאות נפגעה - בעיקר חקלאות ההר. הכרמים נשרפו, הלולים נפגעו קשות, המבנים נפגעו. בנוסף, אנו סובלים ממחסור בעובדים. מעבר לכך, היינו נוהגים להשכיר דירות לסטודנטים ממכללת תל חי, וזה היה חלק לא מבוטל מפרנסת הקיבוץ. כיום, אין כאן סטודנטים - וחלק מהדירות בעצמן נטושות ופגועות. מבחינת מראה, אני אדאג באופן אישי לכך שהקיבוץ יהיה חדש, אך השאלה הגדולה היא ההתיישבותית. אני מקווה שהתושבים שלנו יחזרו הביתה״.