סוכות האחרון, אחרי אימון של גדוד צבר של חטיבת גבעתי ברמת הגולן, יצא סמ"ר עדי ליאון (20) לשבוע רגילה. בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר בילה עם חבריו במועדון ה"פורום" בבאר שבע, שם רקד לצלילי המוזיקה האלקטרונית שאהב לשמוע וליצור, לפני ששב אל בית הוריו ביישוב נילי.
“'אמא את יודעת שיש טילים בדרום?', אמר לי עדי אחרי שהעיר אותי בעדינות", מספרת אמו, נורית ליאון. “'אל תדאגי, יצאנו לפני שהטילים התחילו. אמא, יואו לא בא לי מלחמה עכשיו, לא ישנתי כל הלילה'. שעתיים אחרי זה הקפיצו אותם לרמת הגולן ומשם הם יצאו ללחימה בכפר עזה. עדי יצא מכפר עזה כעבור שלושה ימים ובטלפון אמר לבעלי ולי: ‘ראיתי מראות שבן אדם לא אמור לראות בחיים'.
גורמים ישראלים: "האמריקאים בוחרים להפעיל לחץ עלינו במקום על חמאס"
היד על הפונדה: האם ארה"ב תשלוף את הקלף האחרון בכדי לסגור עסקת חטופים?
הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. בשלושת השבועות הראשונים למלחמה הזדמן לנו בדרך לא דרך לבקר אותו שלוש פעמים. הוא וחבריו לגבעתי נכנסו לעזה בנמ"ר, וב־31 באוקטובר פגע נ"ט בנמ"ר שלהם והרג 11 מתוך 12 הלוחמים שהיו בו, כולל את עדי שלנו, ילד שכל החיים היו לפניו. פספוס כל כך גדול".
ספרי לי על עדי, איזה ילד הוא היה?
“עדי מבחינתו היה אוטודידקט. הוא היה סופר־חכם ולא כל כך אהב בית ספר, אבל הוא גם לא היה צריך מבחינתו. הוא יצר מוזיקה אלקטרונית והשאיר אחריו ערוצי מוזיקה אלקטרונית בסאונדקלאוד וביוטיוב. בשלב מסוים בנינו לו אולפן בחצר ליצירת מוזיקה, וחצי מהזמן שלו הוא בילה באולפן ביצירת מוזיקה, ובמחצית הזמן השנייה הוא היה מדריך בתנועת הנוער ‘מכבי צעיר'. עדי היה מאוד עצמאי.
הוא לא היה צריך אותנו כדי ליצור מוזיקה אלקטרונית: הוא וחבר הרוויחו כסף מניקוי גינות, בכסף שחסכו הם קנו ציוד ליצירת מוזיקה והוא הפיק מוזיקה לאירועים, מסיבות וימי הולדת – ועשה את הכל לבד. הוא כולה היה בן 15. הוא מאוד אהב את הצבא והיה ברור לו שהוא רוצה ללכת להיות לוחם. הוא לא חשב על שום יחידה אחרת מלבד גבעתי. הוא היה בחור מאוד ציוני, פטריוט אמיתי ולוחם בנשמה. הוא היה דעתן מאוד והייתה לו השקפת עולם מאוד ברורה לגבי איך ניתן לפתור את הפלונטר שהיה במדינה".
מה היו התוכניות שלו לאחרי השחרור?
“מוזיקה, ברור! הוא תכנן לנסוע לנגן ולטייל במקסיקו, תכנן ללמוד מוזיקה באופן פורמלי. המוזיקה הייתה בשבילו כל חייו".
"עדי היה בדיוק כמוהם"
יומיים אחרי שעדי נהרג במה שנצרב בתודעה כ"אסון הנמ"ר", הגיעו לשבעה בבית משפחת ליאון שני חבריו מהגדוד וביקשו למסור להוריו משהו: “חשבנו שמדובר במשהו אישי כמו חפץ, וכשהם הגיעו, הסתבר שעדי מסר לסרס"פ מחברת ואמר לו שהוא אמון עליה. הוא אמר: ‘אני מקווה שאחזור ואקרע אותה, אבל אם יקרה לי משהו – תיתן את זה להורים שלי'.
הסרס"פ מסר לנו את המחברת ומאוד התלבטנו מה לעשות איתה כי אנחנו לא מאלה שמפרסמים דברים, אבל יום למחרת התעוררנו וראינו שזוהר, אחותו של עדי, פרסמה קטע מהמחברת, מכתב שעדי כתב לנו, באינסטגרם שלה, ומה שקרה זה שכל המדינה קראה את המכתב".
חודשיים לאחר מכן, בחג החנוכה, חבריו של אמיר, בעלה של נורית ואביו של עדי, הביאו לבית המשפחה מתנה לחג. “הם ישבו על המחברת ויצרו שמונה קלפי ערך, ערכים שעדי כתב עליהם במחברת, וכל ערך הפך להיות קלף", מספרת נורית. “הערכים מבטאים את עדי כאדם וכלוחם. יש שם ערכים כמו מסירות נפש, אמונה, רגישות, בגרות, אהבת המולדת וכדומה, וכל קלף מראה את מהות הערך, יש ציטוטים של עדי מהמחברת שממחישים את הערך, יש שיר מתנגן רלוונטי (בעזרת ברקוד) ונקודות שיח.
הם הביאו לנו את זה כמתנה מתוך מטרה שכל קלף יהיה שווה ערך לנר חנוכה. התפעלנו מאוד מהיוזמה הזו כי מדובר ברמה מאוד גבוהה של תוכן, ומה שקרה לאחר מכן זה שלקחנו את זה כבסיס וחשבנו שערכה לימודית כזו יכולה להיות הנצחה משמעותית. נכנסנו לתהליך שעבר המון שינויים ושכתובים עד שגיבשנו את התוכן הסופי. הוספנו לקלפים רפרודוקציה של המחברת של עדי כפי שנראתה במקור, וראינו למול עינינו שאנחנו רוצים שהערכה הזו תהיה בתיק של כל מורה או מדריך, ערכת פעילות ערכית־חינוכית שאפשר לעשות בכל מקום בשטח, בכיתה או בכל מקום אחר".
מי שהתעניינו בערכת הערכים “האורות של עדי" המנציחה אותו בדרך חינוכית ורווית ערכים היו גם צה"ל ומשרד החינוך, ובשנת הלימודים החדשה, מציינת נורית, מאות בתי ספר, מכינות, תנועות נוער ויחידות צבאיות ישתמשו בה. “קיבלנו פניות רבות ממנהלים ומורים מבתי ספר מכל מחוז בארץ שלקחו מאיתנו ערכות, ולאחרונה קיבלנו גם פניות לתרגם את זה לספרדית, לאנגלית, לצרפתית ולפורטוגזית וזה מופץ גם בקרב קהילות יהודיות בחו"ל", היא מספרת.
“יש בתי ספר שמתכננים לקיים שלושה ימים לאורו של עדי ומזמינים אותנו להגיע למפגש מיוחד ולספר לתלמידים על עדי. נורא קל לשבת, לקרוא את המחברת ולהבין מי היה עדי. עדי היה בדיוק כמוהם. אגב, בסוף שנה שעברה הייתה על עדי שאלת בגרות בהיסטוריה, וזה מאוד ריגש אותנו".
“להתעלם מרעשי הרקע"
נורית מעידה שההנצחה של עדי והעבודה על הערכה נתנו לה תקווה: “הרבה אנשים מסתכלים על המצב הנוכחי והם חסרי תקווה אבל אני לא מרגישה ככה. הדור של עדי, בני ה־30־20 הוא דור מטורף. אני פוגשת אותם במפגשים שונים ונפעמת ומתפעלת מההשראה שהם מהווים. כששואלים את בני הדור הזה ‘למה אתם עושים את זה? למה אתם מקריבים הכל כדי להגיע להילחם?', יש תשובה שחוזרת אצל כולם: ‘אני עושה את זה בשביל החברים שלי'.
יש משהו שקורה בחברות בשדה הקרב שחייבים ללמד אותו לפני הצבא. אנחנו מסתכלים על הדור הזה ומבינים שהם הולכים להיות ההנהגה הבאה שלנו. זה בדיוק גם המסר העיקרי שהערכה מעבירה והסיבה שאנחנו כל כך משקיעים בהפצתה. אנחנו מבינים שזה כל כך חשוב. אנחנו רואים את החבר'ה האלה וזה נותן לנו המון כוח ותקווה.
לכן אנחנו גם משקיעים כי אם כל אחד מהם יאמץ משהו קטן מהערכה ומהערכים של עדי, אז תהיה לנו מדינה טובה יותר, חברה טובה יותר והנהגה טובה יותר. צריך להתעלם מרעשי הרקע ולהבין שיש לנו עם מדהים. כולם שוכחים שב־7 באוקטובר כל העם התגייס. אסור לשכוח את זה. אנחנו עם חזק. ראינו המון ערבות הדדית בכל מקום. זה העם שלנו, אנשים שנותנים בלי תמורה, וצריך לדאוג שזה יתחיל בגיל צעיר ואת זה אנחנו עושים דרך הערכה ובמפגשים השונים ובפעולות הסברה למיניהן".
בעוד חודש מציינים שנה לפרוץ המלחמה. מהן התחושות שלך?
“קשה מאוד. אנחנו קודם כל לא מאמינים שכבר מציינים שנה. כל 31 בחודש הוא אותו 31 בחודש הארור והלא פשוט עבורנו. בסופו של דבר אני גם לא משלה את עצמי, ויודעת שזה השכול הפרטי שלנו. נכון שבעזרת ההנצחה דאגנו לכך שהזיכרון של עדי יגיע לקהלים רחבים ברחבי העולם, אבל בסופו של דבר זה יהיה הזיכרון האישי שלנו. זה נכון שבהתחלה מגיעים הרבה אנשים שמקיפים אותך אבל לא לעולם חוסן, אז צריך להתרגל לדבר הזה שזה האובדן שלנו לנצח. זה לא פשוט".