בבוקר יפה בקופנהגן שניים יושבים בפארק שליד "גני טיבולי". מזג האוויר רחמני, אך אין זו עדיין העונה, והגנים סגורים. בגובה 80 מטר דוממת הקרוסלה ונח מתקן סערות מונסון. אבל אין השניים נזקקים לכל שעשועי הפחד. ישראל פרלוב, מבכירי המוסד, ואורי סלונים, מבכירי הפרקליטים, עומדים לעלות על רכבת הרים משלהם. עם קטר שייסע אל הערפל, עם קרונות עמוסי תוגה וצער.
כשש שנים לפני הבוקר בפארק, ב־16 באוקטובר 1986, יצא פנטום של חיל האוויר לתקוף מחבלים באזור צידון. תקלה טכנית במרעום אחת הפצצות גרמה לפיצוץ התחמושת קרוב למטוס. שני אנשי הצוות נטשו. מסוק חילץ את הטייס, אבל הנווט רון ארד נפל לידי ארגון אמל השיעי. עקבותיו אבדו עם השנים. על פי דוח של אמ"ן מ־2016, רון ארד הלך לעולמו בתקופה הראשונה לשביו.
חסן נסראללה, שחוסל לפני כ־3 שבועות, סיפק תאריך מדויק יותר. לדעתו, ארד נהרג בתאונה ב־1989, כשניסה לברוח משוביו בדרום־מזרח לבנון. "הוא לא הכיר את אזור ההרים, הוא נפל לעמק, נתקע איפשהו, ומת". איש לא גילה את גופתו. קביעותיו, הדגיש בריאיון לתחנת טלוויזיה מקומית, אינן מסתמכות על ידע אלא על צירוף נסיבות הגיוני, "ואפשר לנסחן בשתי מילים: מת ואבוד".
פרשת רון ארד היא טראומה לאומית, היא אכזבה מבצעית, היא איום על ראש כל ישראלי שייפול בשבי המחבלים. ההסכם לשחרור גלעד שליט נחתם במלאת 25 שנה לשביו של ארד. בנימין נתניהו השתמש בלוח השנה כדי לומר לדודו, אחיו של ארד: "גורלו של רון עמד לנגד עיניי כשאישרתי את ההסכם להחזיר את גלעד שליט". האם גורלם של 101 ה"רון ארדים" שבעזה עומד עדיין בראש מעייניו של ראש הממשלה? ואולי ערלות הלב מנצחת את מסירות הנפש?
משפחת ארד יודעת משהו על כלות הנפש. גם היא רופדה בהבטחות קלקר מתפצפצות. "גם לנו אמרו כולם חוזרים", כתבה לפני כמה חודשים יובל, בתו של ארד, "גם לנו אמרו: 'אנחנו עושים הכל', גם לנו אמרו: 'סבלנות', גם אנחנו ספרנו ימים, לילות, שבועות, חודשים, שנים. לא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה, נראה שמסרבים ללמוד ממנה".
זה היה כישלון שצריך לנסר כאזעקת תמיד. להבהב כפנס דרכים בחשכת הלילה. שיאחז בכתפיים סרבניות בקריית הממשלה ויטלטל אותן. בעסקי פדיון הנפש, חלון ההזדמנויות הוא אשנב ברוחב חרך ירי. בנשימה טרופה יש לזהות דרכו הצטלבות אינטרסים, רגעים מדודים של חסד חמקמק. אחרת ננעלים שערי הזמן.
1987 הייתה השנה הראשונה והאחרונה שבה היה אפשר לעשות משהו למען רון ארד. מספטמבר אותה שנה נותק עמו הקשר. ב־1988 הועבר, כנראה, לאיראן או לארגון שיעי אחר, ועקבותיו אבדו. אבל המאמצים להשיבו לא חדלו. הסיפור שיובא להלן הוא אחד מהם. הוא מסתמך על שני ספרים מרתקים: "רון ארד, מבצעי המוסד לאיתורו" מאת ישראל פרלוב, ו"בשליחות הלב", בצירוף ריאיון עם מחברו עו"ד אורי סלונים.
במחצית הראשונה של 1992 העביר שירות הביטחון הדני מידע חשוב לאיש המוסד בקופנהגן. שמשון יצחקי, שהתמחה גם בסוגיית הטרור האסלאמי, ייצג את אגף "תבל" של הארגון. על פי הדיווח של הדנים, מוחמד, אחיו של מוסטפא דיראני שהחזיק ברון ארד, הגיע כפליט לקופנהגן. החדשות הגיעו מיד לשולחן "ליברטי" של המוסד. את היחידה ייסד ישראל פרלוב והיא ניהלה מבצעים אגדתיים לשחרור שבויים ונעדרים. בליברטי זיהו את הבוננזה המודיעינית. ההחלטה התגבשה כמעט מאליה: יש להיפגש עם מוחמד דיראני ולשגר אותו לביירות כדי לחלץ מאחיו מוסטפא פרטים על רון ארד.
אגף תבל הנחה את יצחקי לומר "כן" לדנים: המוסד אכן מעוניין בקשר עם מוחמד דיראני. "היה ברור לנו שמעבר לשיתוף הפעולה המודיעיני הרגיל", כותב פרלוב בספרו, "הדיווח של שירות הביטחון הדני נובע ממניעים הומניטריים". אבל תוכנית המוסד להגיע למוחמד דיראני נתקלה במשוכה חוקתית. בדנמרק אין החוק מתיר לאנשי מודיעין, זרים או מקומיים, לפגוש את מי ששוהים במעמד פליטים. ביסוד האיסור עניין של יחסי כוחות. היוועדות בין איש מודיעין תחת כיסוי לפליט היא ניצול מעמדו המוחלש של מבקש המקלט.
כדי לעקוף את המכשול קידמה ליברטי הצעה: יש לבקש מעו"ד אורי סלונים להשתלב במבצע בשמו ובעיסוקיו האמיתיים. לזכות סלונים עמד רקורד מוכח של טיפול בנושאים הומניטריים. מאחוריו היו אז שש שנות עיסוק בענייני שבויים ונעדרים. שירותו הכולל בתפקיד הזה ארך 38 שנים, במהלכו ייעץ לשישה שרי ביטחון והיה מעורב במו"מ, במודיעין ובקשר עם המשפחות.
"לא היה לי ספק שסלונים הוא האיש המתאים ביותר לתקשר עם אחיו של דיראני", כתב פרלוב. אבל ראש המוסד הסתייג. שבתי שביט חשש מאוד משילובם של מי שאינם אנשי מבצעים בפעילות המוסד. פרלוב התחייב לצאת לקופנהגן ולהיות קרוב ככל האפשר לסלונים. זה יהיה אומנם מאחורי הקלעים, אך הוא יוכל לתדרך, להנחות וגם להתערב אם תישקף סכנה לחייו. מערך האבטחה שיעטוף את סלונים יהיה סמיך הרבה יותר משהובא לידיעתו.
בליברטי הציגו לשביט מעטפת הגנה שתתפרש על המבצע לכל שלביו. לפני הפגישה, במהלכה ובאלו שיבואו בעקבותיה, אם הקשר עם האח יתפתח למבצע מתמשך. ראש המוסד אישר את התוכנית לרבות גיוסו של סלונים.
כשהוזמן לפגישה דחופה במוסד, לא ידע סלונים במה מדובר. פרלוב ואהרל'ה שרף, ראש אגף תבל שינהל את המבצע מהמטה, הציגו לפניו את הפרטים. "האם תוכל להתפנות למשימה שעלולה להימשך כמה חודשים?", הייתה שאלתם הראשונה. "ניכר על פניו שהוא נרגש", נזכר פרלוב. "אבל סלונים, מדריך צניחה בעברו, שמר על ארשת נינוחה וקור רוח".
אורי סלונים התייעץ עם אשתו. תמי היא יתד חייו. בחורף 1974, כשהיא יושבת לידו בקולנוע חן בת"א, נפצעה בפיגוע. מחבל השליך רימון, הרג שניים ופצע עשרות. עתה, כשעמד לפני החלטה מהקשות שקיבל מעולם, תמי תמכה בו בנחרצות. "לא הייתה בכלל שאלה", אמרה לי, "הוא אמר שהוצע לו להשתתף במבצע כזה וזה היה מרגש. כל דבר שהיה קשור בלמצוא את רון ארד היה להכי חשוב, להכי קדוש בעולם".
אבל בדרכו עמדה מהמורת קטיפה. בראשית 1992, לצד עיסוקיו בשבויים ונעדרים, היה סלונים שקוע בקייס חייו. "משפט הבנקאים" טלטל מדינה. ההופעה במחוזי בירושלים, באולמה של השופטת הדגולה מרים נאור, הייתה הישג מזהיר. אבל על סלונים גם הכבידה ההכרה שייאלץ להיפרד מהלקוח שלו, מנכ"ל בנק לאומי מרדכי איינהורן, ומשותפו להגנה עו"ד ישראל קנטור. מעשרות שנות שירות ביחידת מדריכי הצניחה, אני מבין עד כמה הנטישה קרעה אותו. אורי סלונים הוא איש של חברים, אושפיז קבוע בסוכת השלום הפלוגתית שלנו. "הניתוק הצפוי היה בשבילי יותר קשה מהמבצע עצמו", התוודה, "מרדכי איינהורן היה תלוי בי".
שיחות הפרישה מהגנתו היו נוקבות. בעיקר משום שמעבר לעובדה ש"מדובר במשהו חשוב בעניין שבויים ונעדרים", לא יכול היה להוסיף מילה. ודאי שלא להזכיר את השם רון ארד. המשפט גם עמד להניב לו שכר של מיליונים, "שיכול היה להביא רווחה לנכדים שלי". אבל ההחלטה ללכת לפגוש את האנשים שרון ארד היה אצלם בבית הייתה חשובה יותר. "גם היום, בראייה לאחור", כתב בספרו, "איני מתחרט אף לא לשבריר שנייה על ההחלטה שקיבלתי".
הוא הגיע למשרדי ליברטי וקיבל את כל האינפורמציה על מוחמד דיראני. בקופנהגן חוליה מבצעית של המוסד איתרה את כתובת מגוריו של דיראני האח, זיהתה אותו ואת אשתו, סיירה באזור משרדו של עו"ד דני שסייע למבקשי מקלט בדנמרק. האיש, ממוצא יהודי, הסכים בהתלהבות להשתתף במבצע. אף שהעו"ד הדני מוכן לכך, עד היום נזהר סלונים מלהזכיר את שמו. "הוא מתקרב לגיל 80, ואם יידרס פתאום - לא רוצה את זה על המצפון שלי".
"שלא לדבר על זה שחיזבאללה מאוד פעיל כיום גם בקופנהגן", הוסיפה תמי. מכאן ואילך האיש ייקרא "הפרקליט". המוסד הציע שהפרקליט יזמין את האח מוחמד למשרדו, יציג לפניו את העו"ד בשמו האמיתי, זה ימסור לו כרטיס ביקור שהוכן במוסד. על הכרטיס יצוין שמו, כתובתו וטלפונו. "במבצע הזה", הסבירו במוסד לאורי סלונים, "השתתפותך בזהות מלאה היא תנאי של שלטונות הטריטוריה שבה תתנהל הפעילות".
בתיק שהוכן לראשת הביון הדני, האנה בק הנסן, פירטו אנשי ליברטי את הקריירה המשפטית של סלונים. צילמו את רישיון עריכת הדין שלו, ליקטו ידיעות מ"ג'רוזלם פוסט" על מעורבותו בענייני שבויים ונעדרים. שמשון יצחקי הציג את התיק לגברת אך היא התעקשה. עליה לראות את האיש קודם שתאשר מבצע על אדמת מולדתה. סלונים שוגר לקופנהגן. מהתיק למדה הנסן כל מה שניתן ללמוד על האורח שלה. אך לא ויתרה על תחקורו האישי. "מה מניע אותך להשתתף במבצע כזה?", הקשתה, "לצד עיסוקיי המקצועיים זאת משימת חיי", השיב לה. רק אז השתכנעה שלפניה "הדבר האמיתי", עורך דין מהשורה. האנה בק אישרה את בואו למבצע. בקופנהגן נפגשו סלונים ויצחקי גם עם "הפרקליט". נועם הליכותיו של האורח מישראל שבה את הדני. בקמצוץ גאווה אפילו סיפר שעמד לימינם של יהודי ברית המועצות בימים של דיכוי ורדיפה.
הפרקליט בדק את נכונותו של האח להיפגש במשרדו עם עו"ד מארגון אירופי המטפל בפליטים פצועי מלחמת לבנון. מוחמד דיראני הסכים ברגע. אפילו לא שאל מי העורך דין שיראה. השערת פרלוב: "כנראה חשב שמדובר בעו"ד מקומי שיעזור לו לממן טיפול בנכות הקשה ברגלו".
"הייתי דרוך לקראת הצפוי", מודה סלונים. לאחר שקיבל רשות לשתף את תמי בכל פרטי המבצע, ניהל איתה שיחות ארוכות, "אי אפשר להתמודד עם כל המועקה והחשש בלא משענת אמיתית בעיקר בבית". ישראל פרלוב שהיה מעורב בכל, יתפקד גם הוא כמשענת. הידיעה שיהיה סמוך מאוד אליו נטעה בסלונים ביטחון. הקרבה גם תאפשר להם לדון ולנתח מיד את שישמע סלונים מפי דיראני. שעות של ניתוחים ודיסקוסים - לפני הפגישות ואחריהן - יעברו ביניהם.
לאחר שנקבע תאריך ותואמה הלוגיסטיקה, נחת סלונים בקופנהגן לקראת הפגישה. הוא נועד עם יצחקי ועם פרלוב שכבר שהה בעיר. הם חזרו איתו על מטרת המפגש: יש להשיג את הסכמת מוחמד לצאת לביירות ולמסור לאחיו מוסטפא בקשה לקבל מידע על רון ארד. תמורתו מוכנים המתעניינים לשלם כסף. הממון הדרוש לשיקומו, כך ניתח פרלוב, יניע את דיראני לצאת ללבנון. עם זאת הביא בחשבון שייתכן מאוד שמוסטפא ידחה על הסף את משאלתו של עורך הדין "הנוסף". זאת אפילו אם ישתכנע שהאיש "אמיתי", מוכר ופועל בשם עמותה הומניטרית בשווייץ. מבחינת הטרוריסט מוסטפא דיראני, כל ישראלי נחשד מיד לאיש מוסד. במיוחד כשהוא פונה בעניינו של רון ארד.
בפארק סמוך לטיבולי, בדרך למשרדו של הפרקליט, התיישבו לתדרוך אחרון. פרלוב ביקש מסלונים להתקדם צעד־צעד. לא לנסות להקדים את המאוחר. ראשית עליו לכבוש את דיראני, לרכוש את אמונו. רק אם ייענה ימשיך לפסוע. "במבצעים לגיוס מקורות לא ניתן לצפות מהלכים קדימה". פרלוב מסר לו פרטים מבצעיים שכבר ידע מראש. "שינן ושינן, גם בשבילי וגם בשבילו. לוודא שאנחנו מסונכרנים. בעיקר זאת הייתה שיחה על 'מקרים ותגובות'".
תרגם לי "מקרים ותגובות".
סלונים: "מדברים על זה שאתה הולך לפגוש אדם שאינך מכיר, שהוא בן למשפחת מחבלים אכזרית, נוראית, לא פגשת אותו בחיים, אתה לא יודע איך יגיב, מה יגרום לכך שירצה לעזוב, אתה רוצה לגייס אותו אבל אתה לא מאיים עליו, אתה לא אומר לו: 'אם לא תעשה כך וכך אעשה לך כך וכך'. אתה מנסה לשכנע אותו שכדאי לו לעזור לך, אתה לא הולך איתו ברע אלא בטוב. על הדברים האלה דיברתי עם ישראל. שעה, שעה וחצי בעיקר כדי לוודא שכל אחד מאיתנו יודע לאן הוא הולך".
איך סידרת לעצמך את הראש לפני הפגישה, דיברת עם תמי?
"בטלפון לא דיברנו על הדברים האלה. לא הכנסתי את תמי ליותר מדי פרטים שלא תשב בבית ותפחד. מבחינת המוסד יכולתי לספר לה הכל".
ספר לי על הלילה שלפני.
"הייתי עם החברים של המוסד. אכלנו והיה לנו טוב. היינו במקום פתוח וכמובן שלא החלפנו מילה על הנושא. אחר כך פרשתי. הייתי עם עצמי. הרגשתי שאני הכי מוכן בעולם לקראת משהו שאני לא יודע עליו כלום".
6 ביולי 1992, בוקר. זאת פגישה ראשונה בין עורך הדין הישראלי ואחיו של המחבל. באזור משרדו של הפרקליט פרושים אנשי שירות הביטחון הדני. ישראל פרלוב שוהה בחדר סמוך. מוחמד דיראני מתייצב עם אח נוסף, שמצא מקלט בנורווגיה. "סובחי הגיע רק כדי לבדוק אותי", מספר סלונים. הוא ידע על קיומו אך הופתע מנוכחותו. הוא מול שניים. "עם אחד שהוא לא בריון גדול הייתי יודע להסתדר, והאנשים סביבי היו נחלצים לעזרתי, אבל שניים זה כבר סיפור". לבקשת סלונים, סובחי נשאר בלובי.
הפרקליט מציג את שני הדוברים. לוחצים ידיים, פוצחים בשיחה באנגלית. "התחושות שלי היו מעורבות", כתב סלונים בספרו, "מצד אחד עומד מולי האח של מי שחטף את רון ארד, מצד שני הוא עשוי לעזור לי להגיע למטרה שאנחנו עמלים קשות למענה". הוא מסביר לבן שיחו שהקרן שבשמה נשלח עוסקת רק בנושאים הומניטריים. עוזרת למי שנפגעו בפעולות מלחמה ולמי שיקיריהם נעלמו. דקות ארוכות ניהלו סמול טוק, אך השיחה זרמה במהירות.
דיראני, למרבה ההקלה, סיפר שממילא הוא עומד לצאת ללבנון. אביו לקה בשבץ מוחי, הוא חושש שזאת תהיה פגישתם האחרונה. סלונים משליך חכה: הקרן שלו יכולה לעזור במימון הנסיעה, לסייע לאביו להגיע לטיפול באירופה, הוא מכיר רופאים טובים, יש לו משרדים, הם פרושים בקצוות תבל, גם למשפחות בישראל הוא מסייע. "כשהזכרתי את השם של משפחת ארד ראיתי שהוא נמתח כמו קפיץ". סלונים מושל ברוחו ומסנן: "אני יודע שאחיך מוסטפא יכול לעזור ואף אנחנו נוכל לעזור".
מוחמד משיב: "יחסיי עם מוסטפא אינם טובים כשהיו, הוא התנגד שאעזוב לדנמרק". אבל האח מפשיר. מפליג בסיפורי משפחתו. אחד מאחיו נהרג בהפצצת חיל האוויר בלבנון, קרוב משפחה אחר יושב בכלא הישראלי עם מאות אסירים שיעים. סלונים מבטיח שאם יתקדמו יוכל לעזור גם בנושא הזה, אולי ימסור ד"ש לאסיר. כשרמז שהקרן יכולה לסייע גם כלכלית, השיב מוחמד דיראני: "אי אפשר לכפר בכסף על דם אחיי שנשפך בלבנון".
סלונים: "בוא לא נדבר בהצהרות אלא ברמה האנושית והמעשית. אין טעם להשתמש בסיסמאות כששנינו רוצים לקדם את הנושאים החשובים לנו".
דיראני: "האם אתה חושב שמדינת ישראל תסכים לשחרר את כל האסירים השיעים כנגד שחרורו של רון?".
סלונים: "אני לא מנהל מו"מ בפגישה, אך ככל הידוע לי ישראל הצהירה שכנגד שחרור שבויים ונעדרים ובכללם רון ארד, תהיה מוכנה לאחר מו"מ לשחרר גם אסירים שיעים".
כאן חלה תפנית בשיחה. מוחמד שאל בפעם הראשונה את האיש ממולו מה זהותו הלאומית. "אני ישראלי, יליד ישראל, דור שביעי למשפחה חברונית". מוחמד שחרר חיוך קטן: "אם כן אתה ח'לילי אבן ח'לילי". אבל אחרי הרוגע מתגנב לליבו חשש עמום. אין הוא רוצה שהתערבותו בנושא תיצור רושם שרק אחיו מוסטפא אחראי לסיפור רון ארד.
"ידוע לי שישראל מטילה אחריות לרון ארד גם על האיראנים", מחזיר סלונים, "אבל בשלב הזה אחיך מוסטפא מסוגל לעזור במידע ואולי גם בהשבתו". מוחמד ממשיך לחקור. "האם אתה מתנה את הסיוע ההומניטרי בבקשה שאחי יסייע בעניין רון ארד?". סלונים משיב: "חד משמעית לא". אבל אם המשפחה תקדם - מסימן חיים ועד שחרור - את נושא רון ארד או כל שבוי או נעדר אחר, ידובר בסכומים גדולים מאוד. מוחמד הבטיח לפנות לאחיו מוסטפא.
הצלחת להתחבר אליו כאל אדם, או כל הזמן ישבה בראש המחשבה: "זה אחיו של הארכי־מחבל מלבנון"?
"זה במודעות שלך, אבל בסופו של דבר הוא אדם כמוך. עם יצרים, עם פחדים, עם בעיות. התחלתי לראות בן אדם שמחפש איך לחיות טוב יותר. הוא לא בא מלבנון לדנמרק כדי לסבול".
לאחר 70 דקות, ובאווירה טובה, נפרדו השניים. סלונים שב לארץ. כמו לאחר כל הפגישות שיבואו, דיווח לשר הביטחון יצחק רבין (שהיה גם ראש הממשלה), הוזמן לישיבות תדרוך במוסד ובא אל משפחתו של רון ארד. הוא סיפר על עצם קיום השיחות אך לא פירט את מהלכן. תמי אשתו הייתה איתו ובעמדה משמעותית. משהתחיל לטפל בשבויים/נעדרים הבין שהוא זקוק לה, ולא רק כמלווה.
תמי: "היינו מעורבים יחד בקטע המשפחתי. אורי התעסק בענייניו אבל היה חשוב ה'ביחד' הזה".
לפני סלונים טיפלו בהם אחרים. כשהוא הופיע התעוררו שאלות: מיהו? האם הוא פועל מטעם המדינה? מה בפיו? "כשאני נמצאת", אמרה תמי, "זה הופך למפגש משפחתי, חברתי, נהיינו ממש משפחה. של תמי ארד, של האם בתיה, של האחים חן ודודו. עד היום אנחנו בקשר".
16 בספטמבר 1992, פגישות 2־3. לפניהן שוב ביקש דיראני שאחיו סובחי ישתתף, כנראה כדי לתהות על קנקנו של הישראלי. בקשתו אושרה. האחים מסרו בשמו של מוסטפא: "כאשר מדובר בעניינים הומניטריים כולם רוצים לעזור. גם הוא מוכן לעזור לחפש את רון, אף שמאז 87'־88', אז עזב את אמל, אין לו יותר נגיעה או מידע בנושא. עם זה חזר ואמר שהוא מוכן לסייע כמיטב יכולתו". הפגישה נמשכה 30 דקות.
כששב סלונים למלון וכנראה לאחר שסובחי אישר אותו, הודיע הפרקליט שהאחים רוצים לשוב ולראותו. הפעם קראו מן הכתב את הודעת מוסטפא שקודם מסרו בעל פה. בהמשך מוחמד סיפר שעקב פציעתו הוא חייב עוד ניתוח. כהבטחתו, ובאמצעות הפרקליט, מסר לו סלונים 1,500 דולר לטיפול.
כשהשיחות מתקדמות, אתה מבין לאיזה כיוון הן הולכות?
"קיוויתי שיביא לי כמה שיותר פרטים, על המשפחה, על הבית. הוא היה אחד שחי בבית של מוסטפא דיראני. החלום הכי ענק שלי היה שנקבל מידע על רון ארד".
קיבלת משהו?
"על רון ארד ממש לא. היום אני מבין שכאשר פגשתי את האחים, רון כבר הרבה זמן לא היה אצלם".
בידי חיזבאללה?
"או משמרות המהפכה. אני לא יודע".
30 באוקטובר 1992, פגישה 4. לקראתה עלה הרעיון שישראל פרלוב יצטרף לשיחה או לחלק ממנה. הדנים מסתייגים. אף שהיא הגיונית, הבקשה סותרת את הסיכום הראשון. הצטרפותו של עוד אדם, בלתי מוכר, עלולה להפר את האמון שנרקם בין סלונים למוחמד. מוותרים. בפגישה משתתף רק מוחמד. היא אורכת 95 דקות. משוחחים כמעט שעה על בריאותו של הלבנוני. סלונים חזר והציע טיפול מידי רופאים באירופה שאין להם קשר לישראל. הוא גם יממן לו עוד טיסה ללבנון שיעביר לאחיו מסר מיוחד מצד הישראלים. המחיצות נופלות. דיראני פושט את חולצתו וחושף צלקות מניתוחים רבים. מספר שאשתו בחודש השישי. סלונים מראה לו מעטפה עם כסף מזומן אך לא מוסר לו אותה. "כאשר תחליט לצאת שוב ללבנון", הבטיח לו, "אעביר את הכסף לפרקליט שיממן את טיסתך". בחלוף כמה ימים מוחמד מודיע לפרקליט: "אוקיי". סלונים שוב על טיסה לקופנהגן.
11 בנובמבר 1992, פגישה מספר 5 אורכת כשעה. הדקות הראשונות נוגעות כתמיד לבריאותו הרעועה של דיראני. אורי סלונים הציע שוב לקחת אותו לחבריו הרופאים באירופה. באמצעות הפרקליט מסר לו מעטפה עם 5,000 דולר לנסיעה ללבנון. אליה צירף בקשה מפורטת: שיביא מכתב אישי בכתב ידו של רון, כולל תמונה עדכנית עם עיתון מוכר שרואים בו בבירור את תאריך כתיבת המכתב. רון יפנה אל משפחתו וישלב "פרטים מיוחדים" שידועים רק לו ולהם. אם יצרפו למסמך קלטת וידיאו ישולמו למשפחה באמצעות הפרקליט 100 אלף דולר, "אבל רק לאחר שיאומתו הפרטים". אם במקרה ייחשף אות החיים, איש לא יפרסם איך הגיע לידי הישראלים. אם בעת שהותו בלבנון מוחמד ירצה לפגוש את סלונים, ישאיר הודעה במשרדי הקרן והם יתראו בניקוסיה, באתונה או ברומא. גם הפעם טרח האח להזכיר שוב ושוב שהוא רק שליח, שחבריו "יושבים בכלא על לא עוול בכפם". בבוקר 13 בנובמבר 1992 המריא מוחמד דיראני בטיסה ישירה, קופנהגן־ביירות.
23 בנובמבר 1992, פגישה 6, אחרונה. מוחמד דיראני שב מלבנון עצבני ומדוכא. דרכונו הוחרם לכמה ימים ומצבו התדרדר. בבעלבכ פגש את אחיו. מוסטפא דיראני היה זועם ופסקני. אין לו בדל מידע עדכני על רון ארד. עמד על כך שאינו יודע היכן הוא מוחזק ובכלל, אין הוא יכול לעזור. אם בכל זאת יידע משהו - יפנה לצלב האדום. אינו מוכן שאחיו יהיה מעורב בעניין ולו רק בגלל נסיבות בריאותו.
תגובת אחיו ניערה את מוחמד דיראני. הוא הודיע שאינו מוכן לקבל סיוע רפואי. בהפגנתיות החזיר כמה מאות דולרים שקיבל מהישראלים לנסיעה ללבנון. על שאלות סלונים בדבר השוני בהתייחסותו לנושא השיב, רק שהפעם, שלא כהרגלו, היה מוסטפא בוטה, כעוס ומתוח. לכן הוא - מוחמד - חייב לקיים את אשר הורה לו. יש בעיות במשפחה ואין הוא רוצה להמשיך בקשר עם סלונים. זה שב ושאל אותו אם אחיו יודע את מי פגש בדנמרק. מוחמד דיראני רק השיב: "מסרתי לו את כרטיס הביקור שלך", וניתק קשר גם עם הפרקליט. המאמץ הממושך, המסירות המוחלטת, התכנסו אל הריק, אל נקודת האפס. "תחושות התסכול והמועקה הכבידו והילכו על כל העוסקים במלאכה", כתב ישראל פרלוב בספרו.
גם אתה היית שותף לתחושות האלה?
סלונים: "לקחתי בחשבון שזה יקרה. זה גם היה שלב שאחריו יותר כבר לא היה משהו ממשי להשיג. כשמישהו אומר לך: 'אחי כועס עליי', אתה מבין שחשד שאני לא בדיוק עורך דין תמים ועליך לנתק מגע".
אחרי תשובתו האחרונה אתה שואל את עצמך, איפה טעיתי? אולי אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר?
"ממש לא. לפני שבא ואמר לי את תשובתו כבר ידעתי שהיא בדרך. אני לא מחפש את המילים. זה לא היה מבצע של עורכי דין, זה היה מבצע של המוסד".
ב־21 במאי 1994 חטפה סיירת מטכ"ל את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. בחקירתו הזכיר את אחיו מוחמד, שפנה אליו לאחר שנפגש בדנמרק עם עו"ד ישראלי. מוסטפא דיראני שב וציטט אחד לאחד את שאחיו מסר בשמו לסלונים בקופנהגן: רון ארד אינו בידיו, אין הוא יודע מה עלה בגורלו, לו ידע משהו לא היה מהסס להעביר. עשר שנים הוחזק דיראני בישראל עד ששוחרר בעסקת חילופי שבויים עם חיזבאללה. 38 שנים חלפו מאז נשבה רון ארד בלבנון - ואין איש יודע בבירור מה קרה לו.
אתה לא חושש שעכשיו נקבל הרבה רון ארדים? כפי שאיבדנו את עקבותיו נאבד את אלה של החטופים בעזה?
סלונים: "כבר איבדנו. אחד הדברים הכי חשובים במקרים כאלה זה לגמור אותם כמה שיותר מהר. כשאתה גומר את זה הכי קרוב לאירוע עצמו, התמורות יותר נוחות, פחות כבדות, אתה מציל חיים".
מקנן בך הפחד שגם את האנשים שלנו בעזה לא נראה יותר?
"ממש, ממש. ואני רוצה להגיד לך יותר מזה. אם לא יהיה לנו ציר פילדלפי ואם ניסוג מעזה, אפשר לחזור. אם מישהו חוזר בארון אי אפשר להחיות אותו. פשוט לגמרי. כל ילד יודע את זה".
גם אורי סלונים פגש את הרשע באותה שבת, 6:30 בבוקר. בין הערב לבוקר שלמחרת צלצלו הטלפונים בביתו. "מתארגנים לעזור למשפחות החטופים", בישר לו עו"ד דודי זלמנוביץ', שקרובו עומר שם טוב נחטף. סלונים ותמי הצטרפו מיד. "החלטתי שהפעם לא אתערב במו"מ הביטחוני אלא אהיה עם המשפחות". המטה התחיל להתארגן. הוא הזעיק את ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, את דוד מידן מבכירי המוסד וחברו לצוות ששחרר את גלעד שליט, את אהרן זאבי־פרקש, לשעבר ראש אמ"ן, ואת תמיר פרדו שהיה ראש המוסד. אליהם הצטרף רונן צור.
"תמי ואני פגשנו במטה אנשים שהשמיים נפלו עליהם", סלונים מספר. הוא הבין מיד שאין זאת פרשה של שבויים ונעדרים אלא של בני ערובה, "אני פרופסור לבני ערובה", העיד על עצמו.
על איזה סדר גודל של אירוע אנחנו מדברים?
"זה היה אחד האירועים הגדולים מסוגו בהיסטוריה. במספר, בהיקף ובמהות. מדינה ריבונית שמולה ארגון טרור שחוקים ואמנות אינם חלים עליו".
לפני עשרות שנים סבו מנחם־שמואל שאצלו גר המחיש לו את ההבדל בין השניים. "אם לזירת האגרוף יעלה אלוף העולם", שאל אותו, "ומולו נער שכונות בן 16 ובידו שבר בקבוק, מי ינצח?". הנכד השיב ללא היסוס: "אלוף העולם". אבל סבא סתר אותו: "נער השכונות שיתקע לו את הבקבוק מתחת לחגורה, הוא שינצח". הנמשל היה מובן מאליו. לישות הממוסדת אין סיכוי מול נער שכונות. אלא אם תפעל כמותו.
ב־1985 חשד חיזבאללה שדיפלומטים רוסים בלבנון מחרחרים מלחמת אזרחים וחטף ארבעה. כוח אלפא של שירות הביטחון הסובייטי FSB נחת בזירה, גילה שאחד מארבעת בני הערובה נרצח, וחטף קרוב של בכיר בחיזבאללה. האיש סורס, בותר ושוגר פרוסות־פרוסות למשפחתו. "זה הראשון", הובטח להם, "בעקבותיו תקבלו את הכפר כולו". שלושת הרוסים שבו מיד הביתה.
אנחנו מסוגלים לכזאת תועבה?
"אנחנו לא עובדים בשיטות כאלה. אבל אתה מתמודד פה עם אכזריות בלתי נתפסת. אתה חייב לנהל מו"מ הכי זריז והכי ישיר שאפשר".
באילו נקודות היה אפשר לסגור עניין והחמצנו?
"לא יודע. איש אינו יודע. אבל אני בטוח יודע שכיום ברגע שמישהו אומר לך: 'אם תפסיק את המלחמה ותעשה כך וכך, אני אשחרר את האנשים', אתה צריך לומר לעצמך: 'מה יקרה לי אם אפסיק את המלחמה? שום דבר לא יקרה לי אם אפסיק את המלחמה'. הרי התחלת אותה עשר פעמים ותמשיך אותה עוד עשר פעמים. אבל תקבל את האנשים ותציל את החיים שלהם".
ואם שוב יירו עליך?
"תתחיל את המלחמה יותר חכם. יש לך מטוסים, יש לך הכל".
הוא אינו איש פוליטי. הצטרף למטה משפחות החטופים כשהובטח לו שהפוליטיקה תישאר בחצר. תמיד תפס ממנה מרחק. אין איש יודע מה דעותיו. "בקושי אני יודע אותן", אמר. אינו משתתף בהפגנות נגד הממשלה לא כי אינן מעניינות אותו, "אלא משום שאני רוצה להשתתף רק בנושא הקדוש". "הנושא הקדוש" הוא שבויים, נעדרים והפעם החטופים. תמי ואורי אינם מתפוגגים אחרי שהעניין של משפחה זו או אחרת מוכרע. החברות שנולדה בימים אפלים עם הורים, נשים, אחיות, אחים הופכת ברבות השנים למשפחתיות. כל שישי של המשפחות נפתח ב"שבת שלום" מאת תמי ואורי. כשהורי החייל יוסף פינק ז"ל חגגו 60 שנות נישואים, הם היו אורחי כבוד.
הוא מתקשה לדבר על שש הגופות שחולצו לפני כחודשיים מעזה. "אלוהים ישמור מהתיאורים שכולנו שמענו", הוא לוחש. "המנהרה שהקימו בכיכר החטופים היא לוקסוס לעומת אלה ששם". הוא פנה בפומבי או באמצעות חברים לאנשים "מראש הממשלה ודרומה". חזר בלא יגע על המסר שלו: "תשמעו, צריך לגמור מהר את נושא החטופים כדי שלא יהיה לנו עוד רון ארדים".
ומה שמעת מהם?
"אני לא שומע, אני רואה. לא עונים לי, אין תשובה".
יחסיו עם נתניהו ידעו ימים יפים יותר. במאי 2013 מונה מטעמו ל"שולחן העגול הממשקי". מסגרת שהייתה אמורה לקדם שיח בין הממשלה לארגוני החברה האזרחית והקהילה העסקית.
מתי לאחרונה פנית אל ביבי?
"אני לא פונה אל ביבי, הייתי אצלו פעם אחת בכל התקופה הזאת. הוזמנתי לפגישה עם המשפחות. הייתה פגישה לא נוחה ומאז אני לא מוזמן".
דיברת בפגישה?
"הרבה".
מה אמרת?
"את כל דעותיי: 'תזדרז. לא מו"מ מייגע, לא מו"מ ארוך ומסורבל'".
איך הוא הגיב?
"לא חושב שהגיב, לא זכור לי. משפת הגוף הבנתי שלא אהבו את מה שאמרתי".
אולי כמו רבין שלא הלך לעסקת רון ארד בגלל הביקורת הקטלנית על עסקת ג'יבריל, נתניהו לא הולך לעסקת חטופים בגלל שחרור המוני מחבלים - כולל סנוואר - בעסקת שליט?
"אני לא מנתח היסטוריה. יש לנו מצב נוראי, כמעט אפוקליפטי. זה מה שמעניין אותי".
בכל החבורה שסביב נתניהו אתה רואה מישהו שמגלה יותר הבנה, יותר אנושיות?
"הרבה".
אתה יכול להגיד שמות?
"לא".
גלנט?
"לא אומר. זה מקלקל לי את קדושתה של משימת החזרתם מחר ולא בארונות. זה מטמא אותה. החברה הישראלית נכנסה לשסע שהוא סכנת נפשות. מזכיר את מלחמות היהודים שעליהן כתב יוסף בן מתתיהו".
אורי לובראני אמר בראיון לאורי מילשטיין שכל בוקר הוא מסתכל בראי ושואל את עצמו: "אולי לא צעקתי מספיק שצריך ללכת לעסקה על רון ארד". אתה צועק מספיק?
"אני פחות מאמין בצעקות ויותר בלהגיע לאדם, לנקודה, ושם לנסות את הדברים. לומר למישהו שהוא אחראי, שהוא כזה וכזה - לא מועיל לעניין. אני לא רוצה להרוג את השומר, אני רוצה לאכול את הענבים".
אצלי במנהרה, מילותיו של חטוף
שיר שכתב עו״ד אורי סלונים. מיוחד למוסף
אצלי במנהרה
ישנה מציאות,
רק של חושך ולחות,
אך מעל הכל
מציאות של אי־ודאות,
אם עוד רגע אחיה או אמות!
שם בחוץ, ישנה אלימות,
אך אצלי, רק אי־ודאות!
של אם בעוד רגע
אחיה או אמות!
שומע שבחוץ, ישנה גם אטימות,
אך אצלי רק אי־ודאות,
אם בעוד רגע אחיה או אמות!
חוויתי כאן הרבה אלימות,
אך הקשה מכל היא "אי־הוודאות"
אם בעוד רגע אחיה או אמות!
אמר פעם מישהו חכם
"אי־הוודאות גרועה מהוודאות הגרועה ביותר".
וזעקתי האישית אליכם, שנו עבורי את המציאות, הפסיקו את הסיוט,
ואת "אי־הוודאות"
של אם אחיה או אמות.
והשיבוני הביתה, לעולם של שפיות!