סנ"צ בדימוס דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט
“אשתי מעירה אותי ב־6 וחצי בבוקר עם האזעקות. אני אומר לה שנראה לי שחיסלו מישהו, ושבטח מתחיל עוד סבב. אנחנו מדליקים את הטלוויזיה ורואים מחבלים עם טויוטות, שנכנסים לכיוון שדרות ונתיב העשרה. באותו יום נועם, הבן שלי, היה אמור לנסוע לאחי איציק שגר בניר עוז. ב־8 בבוקר נועם שואל את איציק מה קורה, ואיציק מסמן לו בסימן של לייק שהכל בסדר. גם אני שואל את איציק מה איתו, וגם לי הוא מסמן שהכל בסדר.
"נועם ממשיך להתארגן לנסיעה, אבל הירי לא נגמר, אז הוא כותב לאיציק שכדאי שהם ידחו את הנסיעה לשבוע הבא. ככה הוא ניצל. אנחנו ממשיכים לראות טלוויזיה, ושומעים שיש חדירות גם למקומות נוספים. בערך ב־10 בבוקר איציק מתקשר אליי, אני בטוח שהוא רוצה להתעניין בשלומנו, כי היה ירי גם לראשון לציון, שם אנחנו גרים.
"כשאני עונה לו, אני שומע שהוא מאוד־מאוד לחוץ. הוא צועק שהיד שלו התרסקה, ושיש לו שטף דם, והוא לא יודע מה לעשות. שאלתי אותו ממה זה קרה, והוא ענה: ‘מהידית של הממ”ד’. לא הבנתי איך. אמרתי לו למצוא שרוך או סמרטוט כדי שיוכל לעשות חוסם עורקים. פתאום אני שומע רעש מאוד חזק ברקע, לא הבנתי בדיוק מה זה. ואז אני שומע את איציק צורח: ‘דני! זה הסוף! זה הסוף!’, והשיחה מתנתקת. אני עדיין לא מבין על איזה סוף הוא מדבר ומה קרה, למרות שעולה בי חשש. לא האמנתי שמדובר בהתקפת מחבלים, כי הוא אפילו לא הזכיר משהו כזה.
"בניר עוז גרו 12 בני משפחה שלנו, ביניהם אחותי רחל, לי האחיינית שלי ובעלה ירון, וגם מתי, הבן של רחל. אני כותב לירון ומבקש שייגש לאיציק ויראה מה קורה איתו. הוא עונה: ‘דני, עד עכשיו זרקו עליי ארבעה רימונים והרגתי שני מחבלים. הם שוכבים אצלי בסלון. מי שיוצא החוצה - מת’. אני מבין שהקיבוץ תחת התקפה. שאלתי מה עם רחל, והוא אמר שהיא בבית עם שתי הנכדות, וגם אליה אי אפשר להגיע. אנחנו בחוסר ודאות מוחלט.
"כיוון שאני איש משטרה, אני יוצר קשר עם המשטרה. בהתחלה אני שומע אנשים מאוד לחוצים. אומרים לי שזה בטיפול ושכוחות בדרך אליהם. אני מתקשר שוב ושוב, אומרים לי שכוחות בדרך אליהם. אבל אני לא מצליח לקבל אינדיקציה שמישהו באמת מגיע לשם. עלטה מוחלטת. בשלב מסוים אף אחד כבר לא עונה. בסביבות שלוש וחצי בצהריים אני מקבל הודעה מירון. הוא כותב לי: ‘אני בבית של איציק, איציק לא בבית’. שאלתי אותו: ‘מה זאת אומרת איציק לא בבית? הוא בבית חולים, פינו אותו, איפה הוא?’, הוא כותב לי: ‘הוא לא כאן. הוא לא כאן. תבין’. הבנתי. כבר דיברו על חטופים. הבנתי שאיציק נחטף.
"לא הצלחתי באמת לעכל את זה. המשפחה מסביבי מסתכלים עליי לשמוע מה קורה. אני אומר להם: ‘איציק נחטף, כנראה לעזה, פצוע’. אני רואה את הילדים שלי תופסים את הראש ואת אשתי נכנסת ללחץ נוראי. אני אומר להם שצריך לאכן את הטלפון שלו ומתקשר לכל הגורמים שיכולים לסייע, אבל אי אפשר לאכן שום דבר, ואי אפשר לדעת שום דבר, ואף אחד לא יודע מה קורה איתו. למחרת, כשאני מגיע ללהב 433, אני מצליח לאכן את הטלפון. לפי המיקום נראה שהטלפון בח’אן יונס. בזכות השירות המשטרתי שלי, אני מכיר את האזור ומזהה שלקחו אותו לבית החולים נאסר.
"היינו בטירוף בשלב הזה. לא ישנו כל הלילה. ניסינו לדלות פרטים. התחלנו לשמוע על הטראומה שהקיבוץ עבר. אחותי רחל, שהייתה עם הנכדות, החזיקה את הידית של דלת הממ”ד במשך שש שעות. המחבלים ירו דרך הדלת, אבל היא ניצלה. הגרוש שלה אלכס דנציג נחטף. נודע לי שמתי בסדר. הוא אחד מששת הבתים שהמחבלים לא נכנסו אליהם. ירון, לי והבנות שלהם היו בממ”ד.
"אחרי שהוא חיסל ארבעה או חמישה מחבלים, שרפו לו את הבית כשהם בממ”ד. בשלב מסוים הם החליטו לקפוץ החוצה. הוא קפץ ראשון והגיעו מולו אנשים חמושים. הוא היה בטוח שאלו מחבלים וצעק 'שמע ישראל'. וכשהחמושים שמעו אותו צועק, הם היססו. הוא אמר להם את השם שלו. אשתו, שיצאה מהחלון, צרחה שזה בעלה. הם היו כוח של ימ”מ, והיו שבריר שנייה מלחסל אותו. יחד איתו הם עשו סיבוב בבתים של הקיבוץ.
"לא הצלחתי להאמין. הרגשתי שאין מצב שמה שמספרים לי הוא האמת. לא הצלחתי לעכל את הידיעה שמחבלים פשוט נכנסו לניר עוז ולקחו משם את אחי. איציק הוא אנטי־תזה לאדם שאפשר לחטוף אותו. הוא בן אדם שצריך את החופש שלו, את השקט שלו. אז לחשוב עליו כחטוף, ועוד בעזה אצל חמאס?! זה נשמע לי כמו הזיה. גם כששמעתי את הסיפורים האחרים חשבתי שעוד כמה דקות יתברר שהייתה פה טעות.
"בלילה ישבנו במרפסת וצפינו בחדשות וראינו חטופים מובלים לעזה. אני צופה ומזהה אנשים מניר עוז. אני מזהה את יוכק’ה (יוכבד ליפשיץ - מ”ב) ולא מצליח לקלוט. לאורך הלילה מגיע מידע על אנשים שאנחנו מכירים, והמספרים כל כך גדולים שאי אפשר להכיל את זה. כל שם ששאלנו לגביו נאמר לנו שהוא או נרצח או נחטף. אתה מבין שהיה שם אתר השמדה, לכן אני הולך עם טלאי צהוב שכתוב עליו 7.10. כי הייתה שם שואה.
"הפעם הראשונה שהבנתי שזה באמת קרה הייתה כשנסענו ללהב 433. ראיתי את הקטסטרופה והבנתי. הייתה שם המולה, משפחות שלא יודעות מה קורה עם הילדים שלהם - אם הם מתים, חטופים, נעדרים. תמונות תלויות על הקירות כדי שאנשים יוכלו לזהות אותם. זה הזכיר לי את אסון התאומים. כאיש משטרה עברתי מאות פיגועים, ביניהם הפיגועים הקשים ביותר שהיו בישראל, וזה היה משהו אחר לגמרי. התחושה הייתה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים. כל מה שחווינו מאותו רגע היה חוסר אמון וחוסר ביטחון. תחושה באמת מפחידה. בלהב 433 הבנתי שקרה לנו דבר נורא, והוא לא קשור רק למשפחה שלנו, המדינה כולה עברה אותו.
"אחרי שהבנתי שאיציק נחטף הייתה לי תחושה שאני צריך לנסוע לניר עוז, לראות בעיניים שלי מה קרה. כעבור ארבעה ימים לקחתי את האוטו ונסעתי. נכנסתי לבית של איציק וראיתי בדיוק את השיחה שלנו מול העיניים, איך הוא שוכב על הרצפה שמלאה דם. ראיתי את הדלת מחוררת, הרחתי את הריחות. ראיתי את הבתים השרופים והבנתי שזה באמת קרה. גם באותו לילה וגם בימים הבאים לא שמענו מאיציק. הכל נגמר בצמד מילים שהוא אמר לי: ‘זה הסוף’.
"מאז עברה כבר שנה, בכל יום בשעה 10 בבוקר אני מקבל את הפלאשבק של אותו היום, כאילו זה קורה היום, כאילו עכשיו אני מקבל את שיחת הטלפון מאיציק והוא צועק לי. אני לא סופר ימים, כי מבחינתי אנחנו עוד שם. עד שלא מחזירים אותם, אנחנו עוד שם. באותו אירוע, באותה שיחת טלפון”.
