בחיפה חוששים: "כדי לצאת לבלות צריך רווחה נפשית ותחושת ביטחון"

במשך שנה כמעט, מ־11 באוקטובר 2023, בשבוע הראשון של המלחמה, ועד 21 בספטמבר 2024, נשמעו רק שתי אזעקות בחיפה. בשנה שבה ערים צפוניות יותר ספגו מאות טילים וכטב"מים מצד חיזבאללה, בחיפה השגרה נשמרה, יחסית. אך מאז 21 בספטמבר השנה, כשהלוחמה בלבנון העמיקה, חיזבאללה יורה גם לכיוון חיפה, העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. עסקי התרבות והבילוי בעיר, כמו במקומות אחרים בארץ, סבלו מירידה מסוימת מאז שהחלה המלחמה, אבל המשיכו לעבוד. בחודש וחצי האחרונים הם חווים משבר של ממש, וחלקם מתקשים לראות את האור בקצה המנהרה.

אנשים פוחדים לצאת

“בלאו הכי המצב הכלכלי של מקומות הבילוי בחיפה הוא לא כמו שהיה לפני 15 שנה, ואני יודע שיש עסקים שבגלל המלחמה הזו נקלעו למצב קשה מאוד", אומר גיא גידלי, הבעלים של “קפה מנחם", בית קפה הפועל כ־11 שנה בשכונת רמת בגין בעיר. “אין פיצויים בחיפה, ולא בטוח שיהיו פיצויים, וזה עצוב. אני גם לא מרגיש שמישהו מדבר או נלחם על זה. אני עצמי עושה מילואים, וכל יום כמעט אתה שומע על חללים, וזה שובר את הלב. בעלי עסקים מוצאים שזה עיתוי לא נכון לדבר על זה, אבל מצד שני, יש כאן מצוקה כלכלית גדולה. אני מאוד מקווה שהעסקים החיפאיים ישרדו".

ספר על בית הקפה שלך.
“הקפה מיועד גם להורים לילדים קטנים כי יש לידו ג’ימבורי, ומתנ"ס ‘בגין’ ובית ספר ‘נופים’ נמצאים מולנו. ככה שזה מקום תוסס מ־8 בבוקר, כשההורים שמים את הילדים במסגרות ובאים אלינו לשתות קפה, ובצהריים, כשהילדים מסיימים את המסגרות, הם באים לשחק ולאכול כאן. יש במקום הרבה רעשים טובים של ילדים, של שמחה ושל חיים. זה מעין בית קפה קהילתי".

מה השתנה במלחמה?
“ב־7 באוקטובר כולנו היינו בהלם. הקפה היה אומנם פתוח, אבל לא היו פה כמעט אנשים. לאט־לאט, אחרי שבועיים, התחילו לבוא קצת הורים עם ילדים, כיוון שיש סמוך אלינו מרחב מוגן, ובכל זאת הייתה אווירה קשה מאוד. לקח חודשיים בערך עד שעבר ההלם הראשוני, כשבתי הספר והחוגים נפתחו שוב. בחודשים האחרונים המקום חזר לעבוד רגיל".

ואיך הוא עובד מאז ספטמבר?
“כשהגיעו הטילים לחיפה, המצב נעשה לא פשוט. ספטמבר זה החודש הכי חשוב לנו כלכלית כי הוא החודש שלפני תקופת החגים, שבה בקושי עובדים, ואחרי אוגוסט, שהוא חודש די רגוע פה. בספטמבר חזרנו לאחור, והמקום התרוקן מאנשים לגמרי. אנשים פחדו לצאת מהבית והיו אפילו יומיים שבהם סגרנו כי גם העובדים שלנו פחדו להגיע, ואני יכול להבין אותם. רק השבוע התחלנו קצת, בהדרגה, לחזור לשגרה, אבל זה יכול להשתנות בכל רגע. אלו חיים בשגרה של מלחמה".

“כשפרצה המלחמה הייתה טלטלה, באופן טבעי, בתרבות הבילוי בחיפה, והיה חודש קשה ומוזר כי אנשים פחות יצאו מהבית, ולכן הייתה ירידה משמעותית בעבודה. אבל אחרי שאנשים עברו איזושהי הסתגלות, היה בסדר", מספרת חן לסרי, אחת מבעלי “סינטה בר", הביסטרו החיפאי המוכר. “מאז ספטמבר, כשהחלו לירות טילים לכיוון חיפה, המציאות השתנתה מאוד. כשיש אזעקות, זה פוגע ברצון של האדם לצאת ולבלות, כי כדי לצאת לבלות צריך רווחה נפשית ותחושת ביטחון".

איך אתם מתמודדים עם זה?
“הקורונה אתגרה מאוד ואילצה אותנו לצאת מהקופסה, אז גם כאן הוצאנו את התותחים הכבדים ואנחנו מתמקדים במשלוחים, אבל זה לא מספיק. אף מסעדת בילוי לא הופכת למעצמת משלוחים בן לילה. בוא נגיד שאם בקרוב מאוד לא יהיה פה שינוי בתחושת הביטחון של האנשים, אנחנו נהיה בבעיה, ואני לא יודעת איך נצא ממנה".

הסבירי.
“בניגוד לקורונה, הפעם אין פה הבנה ברורה שאנחנו זכאים לפיצוי, למרות שנפגענו מאוד. לכאורה, החיים בחיפה רגילים. אנשים קמים בבוקר והולכים לעבודה, מסגרות הלימודים חזרו לעצמן אחרי המגבלות שהוטלו, אז כביכול מדובר בשגרה. אבל זה לא כך. המקום שלנו קיים כבר 21 שנים, עברנו את מלחמת לבנון השנייה, אבל הפעם זה שונה. במלחמת לבנון השנייה, שבה לא הייתה כיפת ברזל ולא היה אפשרי להתגונן מפני טילים, היו אזעקות וטילים בחיפה, אבל אנשים יצאו מהבית והמקום היה מפוצץ".

"עכשיו זה אחרת. אני חושבת שאנשים רוויי קשיים אחרי השנה הזו. התחושה היא שאנשים מבואסים, וזה משפיע על תרבות הבילוי. אם מחר יהיה הסכם עם חיזבאללה ותהיה חזרה לשגרה, גם אנחנו נוכל לחזור לשגרה, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה בטווח הקרוב. לכן המדינה חייבת להסתכל עלינו, בעלי העסקים בחיפה שנפגעו דרמטית. יש לנו שש מסעדות בחיפה, ומדובר בהפסדים של סכומי עתק. זה קריטי לקיום שלנו".

עדיפות לבילוי סולידי

גם היום, “לופט" ו"סליק" במרכז הכרמל ממשיכים לפעול על אף האזעקות והשיגורים. הקהל אומנם מגיע, אבל ממש לא בהמוניו. “בשגרה היו לי ולשותפיי שני מועדונים, ‘מוריסון’ ו’לופט’, שעבדו בסופי שבוע והיינו עושים בהם גם אירועים, ובר, ‘סליק’, שעבד שבעה ימים בשבוע", מפרט יועד לוי. “המקומות שלנו תמיד היו בין החזקים ביותר בחיפה. ב’לופט’ וב’סליק’ אנחנו כבר 15 שנה, ואת ‘מוריסון’ פתחנו קצת לפני הקורונה, אבל בעקבות המלחמה התפקשש לנו ונאלצנו לסגור את המקום כי היינו בחוסר ודאות. לא ידענו לאן תתפתח המלחמה בצפון".

לוי מסביר שתחום הבילוי במועדונים נחלש: “זה התחיל בקורונה, שנתנה מכה ראשונה, והמלחמה נתנה את המכה הבאמת חזקה. כשפרצה המלחמה, אנשים לא הרגישו בנוח לבוא למועדון, לרקוד, לשמוח ולהתפוצץ על העולם כשכל המדינה בדיכאון. במועדון אתה לא שומע את האזעקות, ובהתחלה, לפני שהחל הירי לחיפה, היו אנשים שפחדו לבוא כי לא ידעו אם ישמעו את האזעקות. עכשיו, כשיש ירי, אנשים מפחדים להיות במועדון כשתהיה אזעקה. מספיק שתהיה נפילה בקריות בשעות של מסיבה, אז אנשים נלחצים ולא מגיעים, וכל הערב מתחרבש. אנחנו כבר לא יכולים לתכנן תוכניות במקום לכמה ימים קדימה, אלא צריכים להתפלל בכל יום שהכוכבים יסתדרו ולא יהיו אזעקות בחיפה. זה מצב מורכב".

אז מה עושים?
“דבר ראשון, אנחנו פותחים למרות הכל. אנחנו מעסיקים קרוב ל־70 עובדים, והם זקוקים לכסף בכל יום עבודה. יש לנו אחריות. לכן, גם אם אנחנו לא בטוחים שהקהל יבוא, או שהערב יתקיים, אנחנו אומרים לעובדים להגיע ואנחנו סופגים את זה. בסוף זה יתקזז בערב שיתקיים. תבין, עדיין באים אנשים למועדונים, בכמות בסדר, אבל לא בכמות הגדולה שאנחנו מצפים לה או רגילים אליה. זה יישאר ככה עד שהמצב יירגע. יש גם אנשים שמרגישים שפחות מתאים להם ללכת עכשיו למסיבה במועדון, ולכן הם מגיעים ל’סליק’, לערב סולידי יותר. יש יותר אנשים מהסוג הזה מאז פרוץ המלחמה, ובמיוחד מאז שהחלו האזעקות בחיפה. כשאני מסתכל על החברים שלי מהקריות, או על עסקים בעיר התחתית, שהם סגורים לחלוטין, אני רואה שיחסית יש לנו מזל שאנחנו בכרמל".

“מאז ספטמבר האחרון אנחנו חווים ירידה של כ־30% בהכנסות, אבל אנחנו עומדים בהפסדים כרגע", אומר בחיוך ראובן מאיר, הבעלים של “מעיין הבירה", מהמסעדות החיפאיות המפורסמות והוותיקות ביותר. “מעיין הבירה" פועלת מאז 1962 בעיר התחתית וידועה בעיקר באוכל המזרח־אירופי ובבירה מהחבית שהיא מגישה.

“ההורים שלי פתחו את המסעדה הזו לפני למעלה מ־60 שנה, ועברנו הרבה מלחמות. גם את המלחמה הזו, שהיא הארוכה מכולן, נעבור", הוא מבטיח. “לפני המלחמה הייתה עבודה חזקה, וגם כשהמלחמה הייתה בעיקר בעזה, העבודה שלנו לא נפגעה. אבל ברגע שהתחילה החזית בלבנון לבעור, נכנסנו לבעיה, כמו הרבה עסקים בעיר התחתית. המזל שלי הוא שאני עובד על לקוחות מחוץ לחיפה, בעיקר מתל אביב, ויש לקוחות שמגיעים אליי ברכבת וחוזרים הביתה. אומנם הם לא באים באותה תדירות כמו לפני הירי לחיפה, אבל תודה לאל הם עדיין באים. גם החיפאים באים, אבל מלכתחילה אין לי הרבה קליינטים מחיפה, כך שהעסק שלי לא בנוי עליהם. בינתיים אנחנו עובדים, למרות הקושי. זה עדיף על לשבת בבית. אנחנו מחכים להפסקת אש בלבנון כדי שהעסק שלנו יחזור לשגרה, כמו שאר העסקים בחיפה".