גופתו של סיון שדה בן ה-18, מקיבוץ כפר מסריק, נמצאה אמש (רביעי) בשטח חקלאי בקיבוץ כפר מסריק בגליל המערבי, עם פציעות קשות, ככל הנראה מפגיעת רסיסים כתוצאה מנפילת רקטה.

הוא נפגע במטח לאזור סביב השעה 18:00 אתמול, שבו נורו כ-25 רקטות מלבנון. מבירור ראשוני של הנסיבות עולה כי סיון, אשר עבד בחקלאות בשטחי גידולי השדה של הקיבוץ, נקלע למטח הירי של חיזבאללה ויצא מרכבו, ככל הנראה כדי למצוא מחסה בתעלה סמוכה.

אחת הרקטות פגעה מטרים בודדים ממנו, והוא נפצע אנושות מרסיסים בכל גופו ונהרג. חקלאי שעבר בקיבוץ הבחין בו לאחר מספר שעות וקרא לכוחות ההצלה, שקבעו את מותו.  

סיון בן ה-18 נולד בקיבוץ כפר מסריק כבן בכור להוריו רחלי ואסף, והיה אחיהם הגדול של עידו בן ה-16 ויואב בן ה-11. סיון התחנך בבית הילדים בקיבוץ, בבית הספר ׳גוונים׳ ובבית החינוך ׳אופק׳ במועצה אזורית מטה אשר.

חברו, עידו בן צבי ז״ל מקיבוץ שמרת, נפל רק לפני כשבוע בלחימה ברצועת עזה. סיון סיים תיכון בשנה שעברה, עבד בחקלאות של הקיבוץ, והיה אמור להתגייס בחודש מרץ הקרוב ליחידה קרבית. 

עילית קורן שדה, דודתו של סיון סיפרה אודותיו בשיחה עם ״מעריב״: ״סיון היה נער מאוד פעלתן, שובב והיה חי על הקצה. הוא כל כך אהב לטייל, לטפס הכי גבוה שאפשר, לטייל עם החברים. הוא אהב לפרוץ מסגרות ועשה דברים בדרכו, אך תמיד כיבד את כל האנשים אשר סבבו אותו״. 

״מבחינתו היה מובן מאליו להתגייס לשירות קרבי, והוא היה אמור להתגייס בחודש מרץ הקרוב. חלומו היה לשרת בצנחנים ולעבור את הגיבוש. הוא היה מאוד אחראי, חרוץ, אחד כזה שנהנה מעבודה קשה. הוא לא הרבה במילים, אלא במעשים. בשנים האחרונות הוא פרח והתבגר, היה עסוק בין העבודה לחברים, מבלה והולך להופעות של אמנים שאהב״, סיפרה אודות דמותו.  

״כבן למשפחה של חקלאים, היה ברור שגם הוא יעבוד בתחום״, הוסיפה. ״הוא כל כך אהב לצאת לשדה, ועם זאת היה גם אחראי ועשה כל מה שאפשר כדי להגן על עצמו. הוא עבד בענף גידולי השדה בקיבוץ יחד עם דודו ובן דודו. השדה היה הבית השני שלו, הוא היה מבלה שם שעות עם חברים. הוא לא פחד מהמצב, ואף היה עוזר לחבלנים של המשטרה למצוא את הרסיסים והטילים בשדות של הקיבוץ ולכבות שריפות״. 

״אתמול רחלי, אמא של סיון, התקשרה אלינו ושאלה אם ראינו אותו. השבנו לה שראינו אותו רק בצהריים. זה היה עבורנו חריג, לא מתאים לו לא לענות, הוא היה תמיד זמין בנייד. אבא שלו החליט לצאת לחפש אותו לשדה, וכשלא מצא אותו כבר לא היה מקום לספקות״, אמרה בכאב. 

עילית מדברת גם על תחושת ההזנחה וההתעלמות שחווים תושבי הצפון. "משפחתה של סיון מיד מרדכי שבעוטף עזה, כך שאנחנו סובלים משני הכיוונים, גם מהמצב בצפון וגם בדרום", היא אומרת. "אנחנו האנשים הפשוטים, שלימדו את הילדים לכבד ולעבוד קשה, לראות את האחר ולעזור לזולת. אבל נדמה שמי שיושב במגדלי השן, שכח אותנו״. 

"למרות הכל, אנחנו רוצים לשמור על התקווה, אבל זה קשה ומתיש", מוסיפה עילית. "החינוך והערכים שלנו הם מה שמחזיקים אותנו, אבל לא קל לנו במציאות הזו, שבה אנחנו חלק ממעגל השכול, ושוב מתמודדים עם יירוטים וירי מאסיבי״. 

לירי כהן, חברו הטוב של סיון הכיר אותו עוד מילדות, ידידות שהתחילה בגיל אפס והפכה לקשר עמוק ובלתי נפרד. לירי מספר על סיוון באהבה גדולה, על שנים של ילדות ונעורים שעברו יחד: "מגיל 0 אני כל הזמן עם סיון. הוא קטן ממני בשנתיים, והמשפחות שלנו חברות מאוד טובות. כל אירוע היה משותף, כל שבת על האש, וכל טיול בארץ - תמיד ביחד. רק מי שחי בקיבוץ יכול להבין איזה קשר מיוחד היה לנו. סיוון היה כמו אח עבורי, ולא רק במילים. אין אנשים כמוהו״. 

לדברי לירי, סיוון היה בעל לב ענק, אדם שהשאיר רושם עמוק על כל מי שפגש. "הוא לא פחד מכלום ולא מאף אחד. תמיד דיבר עם אנשים בגובה העיניים", אומר לירי ומוסיף שהקשר שלהם היה הרבה מעבר לידידות רגילה. "את כל האימונים לצבא עשינו יחד. כשאני התגייסתי, הוא היה לצידי ועשה איתי את כל האימונים. כבר אז היה לו ברור שהוא רוצה לשרת ביחידה קרבית".  

סיוון, לדבריו של לירי, לא חשש לקחת סיכונים, במיוחד בעבודתו בשדה. "ידענו שהעבודה בשדה טומנת בחובה סיכונים, בעיקר כשהיו איומים שלא מיירטים בשטח פתוח. הוא תמיד היה אומר שהוא חייב לצאת לשדה - שאם הוא לא יעשה את זה, אז מישהו אחר יצטרך לסכן את חייו". הוא מוסיף על כך שלסיוון היה אכפת יותר מהאחרים מאשר מעצמו.

הידיעה על מותו של סיוון הכתה את לירי בזמן שירותו הצבאי. "התחילו לרוץ שמועות בטלגרם, ואחי הגדול, שעבד איתו בגידולי השדה, התקשר אליי ואמר לי שהוא לא עונה לו. זה היה סימן שמשהו לא בסדר, כי הוא תמיד היה זמין וער לכל דבר שקורה". לאחר הבירורים, הגיעה הידיעה הכואבת על מותו, והשכול הכה בו ובמשפחתו של סיוון באופן קשה.

רק שבוע קודם לכן, לירי וסיוון עלו לקברו של חברם המשותף עידו בן צבי, שנפל בלחימה ברצועת עזה. אז, ליד הקבר, שאל סיוון את לירי: "איך זה הגיוני שאנשים כל כך טובים הולכים מהעולם?". שאלה זו קיבלה משמעות טרגית עוד יותר, כאשר כעבור זמן קצר גם סיוון איננו עוד. "הקושי הוא עצום״, משתף לירי, "אבל נהיה חזקים בשבילו, נמשיך לשמור על חבריו ומשפחתו".

מותו של סיוון השאיר חור בלב הקהילה, והקיבוץ כולו מתקשה לעכל את האבידה. "זה לא עוד סתם חבר שאיבדנו. הוא היה הרבה מעבר לזה. הלב שלנו נשבר, ואנחנו נישאר חזקים לזכרו".