אמה של החטופה אגם ברגר: "אני קרובה יותר מאי פעם. אני חיה אותה"

"אגם נחטפה כיהודייה", מדגישה מירב ברגר, אמה של אגם, אחת משבע התצפיתניות שנחטפו בבוקר שמחת תורה מבסיס נחל עוז לעזה. "אי אפשר להוציא את המילה 'יהודי' מהאירוע שאנחנו חווים כרגע, וזו העת לחיות כיהודי. בגין אמר 'לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות אנו נמצאים בארץ ישראל ובירושלים', לכן בעיניי זה המקום של כל אחד לחזור לזהות היהודית שלו, לשורשים. יש לעם היהודי ייעוד", חותמת מירב, ונדמה כי מילותיה מבטאות יותר מכל את הקשיים והאמונה שמאפיינים את השנה האחרונה בחיי משפחת ברגר.

"חשבתי ש־7 באוקטובר השנה ירגיש לי כמו עוד יום, כי אני חיה את היום הזה מאז שזה קרה, אבל מאוד כאב לי ביום הזה", היא מוסיפה ומשתפת, "הרגשתי בעיקר תסכול, לאור ציון השנה. גם באיזשהו מקום עלתה בי תחושת כישלון, איך לא הצלחתי להשיב את הילדה שלי. זה מאבק שאומנם ידיי אזוקות ורגליי כבולות בו, בדיוק כמו אגם, אבל זה מסע שבסופו אני אמורה להשיב את הילדה שלי. וב־7 באוקטובר השנה זה הכה בי, במיוחד אחרי שקיבלנו את הבשורה על עידן שתיוי ז"ל (שנחטף ממסיבת ה"נובה" - מ"ב), שטלטלה מאוד".

ואיפה את ממוקמת היום בסקאלת הרגשות?
"היא משתנה. באותו היום אפשר לחוש את כל סקאלת הרגשות. כמובן שיש רגעים שמעצימים הכל, כמו שציינתי שקרה ב־7 באוקטובר, או ברגע הבשורה על רצח ששת החטופים. זה באמת היה הרגע הכי קשה שחוויתי מאז שאגם נחטפה".

למה דווקא הרגע הזה?
"כי הבנתי שהכל אפשרי, גם במובן הלא טוב. אני באמת מחזיקה באמונה בבורא עולם, ובאמונה שהכל אפשרי. אבל 'הכל אפשרי' פועל גם אחרת. נכון, יש לנו רצון גדול לניסים ולישועות שהם מעל הטבע, יש לנו רצון שיקרה הבלתי אפשרי ויש בי אמונה ותקווה חזקה, אבל החיים של אגם ברמת סיכון מאוד גבוהה. שישה נרצחו, ביניהם שתי נשים. אף פעם לא היה לנו מקרה של אישה בשבי, והחיילות שעוד שם הן ילדות, הן הכי צעירות מבין החטופים למעט הביבסים הקטנים. כך שזה עוד יותר מטלטל.

"את גם לא מפסיקה לחשוב, מי מחזיק אנשים חפים מפשע בשבי? שנלקחו בצורה כזאת חסרת אונים? זאת הרי לא הייתה לחימה באמת, זה לא היה מקרה של חייל שנשבה. לכן המחשבה איך העולם מקבל את זה, מטלטלת. אני מרגישה שאנחנו באירוע שהוא מעל לטבע, אירוע תנ"כי. הרי לאף אחד לא נתפסת בהיגיון העובדה שישנם 101 חטופים בעזה. זה לא נתפס".

האמונה שאליה מתייחסת מירב כאמור נוכחת לאורך השיחה כולה. משפחת ברגר - מירב, בעלה שלומי וארבעת ילדיהם, התאומות אגם ולי ים, אחותם הקטנה בר ואחיהן הצעיר עילאי, היא משפחה חילונית מסורתית מחולון, אבל האמונה בבורא עולם, כפי שמסבירה מירב, תמיד הייתה שם: "תראי, גם על החולצה שלי כתוב: 'דרך אמונה בחרתי'. זה גם השומר מסך של אגם".

ב־7 באוקטובר האמונה קיבלה מקום מרכזי יותר?
"בטח, אבל זה קרה עוד לפני זה. אפשר לומר שזה מי' בשבט תשפ"ג, גם עבורי וגם עבור אגם. זה היום בו אמא שלי, סימה, נפטרה. כתשעה חודשים לפני שאגם נלקחה בשבי. זה היה פתאומי מאוד, היא נפטרה כשהייתה בת 81, אבל היא תמיד העניקה לכולנו את התחושה כאילו 16 מלאו לנערה. אמא שלי הייתה כל עולמי, פשוט כל עולמי, הקשר שלי איתה כל כך חזק שזה היה מאוד קשה".

מאז הפטירה שלה התחיל תהליך רוחני בקרב המשפחה?
"אני גדלתי במערכות חינוך חילוניות, אבל האמונה בבורא עולם תמיד הייתה ברורה. כך שלא חיפשתי תשובות במקום אחר. אבל באמת הרגע שבו אמא נפטרה, היה הרגע שבו הרגשתי שלקחו את עצמי מעצמי. לא הבנתי מה אני עושה פה בלעדיה. לפתע עולות בך שאלות על גוף ונשמה, מה זו נשמה? איך מחיים נשמה בעולם הגשמי? שאלות של מהות, תכלית. את שואלת את עצמך: מי אני? מה השליחות שלי בעולם הזה? ואז אני שומעת את הרב אהרון לוי ואת הרב מאניס פרידמן וד"ר אלעד בן אלול. והספר של הרב פרידמן וד"ר בן אלול, שנקרא 'לא ביקשתי לבוא לעולם', מגיע אליי ואני מוצאת את עצמי מי' בשבט ועד לשמחת תורה בתהליך רוחני לצד משא מאוד כבד של אבל, יגון, חוסר ועצב. אני בוכה בחודשים ההם, בכל יום".

ואני בטוחה שגם עכשיו אמא חסרה לך יותר מתמיד.
"אחרי שאגם נחטפה, הדבר הראשון שאמרתי היה שאני מבינה למה אמא נפטרה. כי אם עמדה בפניי בכל מהלך התקופה הזאת השאלה למה עכשיו, אז כשאגם נלקחה, הבנתי שאמא לא הייתה מצליחה לשאת את הכאב. גם הבנתי שבאופן גשמי היא לא הייתה יכולה לעזור, אבל אני באמת מאמינה שמלמעלה היא משגיחה ופועלת רבות".

"שלושים יום אחרי שאמא שלי נפטרה עשינו סעודה", מספרת מירב, "הסעודה הייתה ביום חמישי ולמחרת, בשישי, אני חולמת על אמא. היא מבקשת לקחת אותי למשרד הפנים, להוציא לי תעודת לידה חדשה ולקרוא לי רחל. היום בדיעבד אני מסתכלת על זה כחלום נבואי. אבל אז, כשהתעוררתי וניסיתי לפענח אותו, הבנתי מיד למה היא רוצה להוציא לי תעודת לידה חדשה, זה התכתב לי עם המציאות. הרי הרגשתי שאני צריכה להיוולד מחדש בעולם הזה. אבל לקח לי רגע להבין למה היא רוצה לקרוא לי רחל. חזרתי לשורשים ולרחל אימנו. מיד נזכרתי בנאום השם לרחל: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ'.

"חשבתי שזה סימן מאמא שלי, שמבקשת ממני להפסיק לכאוב. אבל אז, עוד בעיצומו של האבל אגם נחטפה. ושלושה שבועות אחרי, בי"א בחשוון, ביום פטירת רחל אמנו, נפל לי האסימון. שכן זה, 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָֽם', ואני אוסיף, בעזרת השם גם בנות. הבנתי באותו היום שהאמונה נתנה לי את כל מה שאני צריכה בשביל הניסיון הזה. אם לא התהליך שעברתי, אני לא יודעת מאיזה מקום הייתי מתחילה את המסע להשיב אותה".

והמסע להשבת בתה ארוך ומפותל. כבר יותר משנה מירב עושה כל שביכולתה על מנת לחבק שוב את בתה. בין שבזירה הבינלאומית ובין שבישראלית. שוב ושוב היא יוצאת מאזור הנוחות שלה כדי להשלים את משימתה. אבל היא אומרת באופן ברור, אין צורך להשאיר את נושא החטופים בתודעה, הוא כבר שם, הגיעה העת למעשים.

את חושבת שהיא יודעת על כל מה שאת עושה למענה?
"בחודש וחצי הראשונים הייתי בטראומה, בהלם. לא יצאתי מהבית ולא דיברתי עם אף אחד. אגם הוגדרה כמנותקת קשר ובמידה מסוימת גם אני הייתי מנותקת קשר. לא עניתי לשיחות, לא דיברתי עם אנשים, הטלפון בכלל לא היה איתי. נכנסו לפה ממש מספר אנשים מאוד מצומצם, ואני רק קראתי תהילים, בלופים כל הזמן. לא ישנתי אפילו, רק קראתי. הקצינות שמלוות אותנו שאלו אותי אז, את מי אפשר להביא לי, איזו דמות תוכל לחזק אותי. כמובן שרציתי לבקש את אמא שלי, אבל את אמא הן לא יכולות להביא. לכן ביקשתי להיפגש עם הרב אהרון לוי".

איפה אתם נפגשים?
"הוא מגיע לפה. הוא יושב קרוב למקום שאת יושבת בו עכשיו, ומעליו השלט של אגם. אני זוכרת שהוא הסתכל על התמונה של אגם ואז הסתכל עליי, ושוב עליה ואז עליי, ואחרי שניים־שלושה מבטים, הוא שאל אותי מה אני חושבת שהכי קשה לאגם בעת הזו, מה הכי מדאיג אותה. עניתי שהדאגה שלה אליי, זה ברור לי. ואז הוא אמר לי 'אז אל תיתני לה סיבה'. וזה היה הרגע שהוציא אותי למסע של עשייה וחיים. לכן, כשאת שואלת אותי אם היא יודעת, אני אגיד שאני בטוחה שהיא מרגישה אותי. אבל לדעתי, היא לא מצליחה לדמיין מה אני עושה מהמקום שלי בעת הזאת".

לפני כמעט שנה, ב־26 בנובמבר 2023, שבה במסגרת עסקת החטופים אגם גולדשטיין־אלמוג ומיד צלצלה לשלומי, אביה של אגם. היה זה יום הולדתו, ואגם ברגר ביקשה ממנה, רגע לפני שחרורה, לצלצל אליו ולאחל לו מזל טוב. מירב: "אגם גולדשטיין גם סיפרה לנו שאגם שלנו שיערה שאמא שלה לא תתראיין בנושא. היא בהחלט מכירה אותי, זה לא המקום הטבעי שלי בכלל. הרי קיבלנו את התפקיד הזה בעל כורחנו, אבל זה מאבק של עם, של אומה, של העולם כולנו בעיניי, אפילו לא רק שלנו היהודים.

"לכן אני לא חושבת שהיא יכולה לדמיין שאני עושה את מה שאני עושה, אבל אני מאמינה שהאנרגיות, החוזקה והאמונה שאני נמצאת בהן מועברות לה בשידור ישיר וזה עוזר לה לשרוד ולהיות חזקה. היא אומנם רחוקה פיזית ואני לא יכולה לחבק אותה, או לדבר איתה, אבל הקשר איתה מאוד חזק. אני יותר קרובה אליה מאי פעם, אני חיה אותה וכמעט רק אותה, בכל רגע ושנייה. הנשמות של אגם ושלי מחוברות".

רק שלושה ימים לפני המתקפה הרצחנית של חמאס סיימה אגם את קורס התצפיתניות, ונשלחה לשרת במוצב נחל עוז. "הן מסיימות את הקורס ביום רביעי, וביום חמישי שלומי ואני לוקחים אותה לאורים, לסיפוח שלהן", מתארת מירב, "לנחל עוז היא הגיעה פיזית ביום שישי. אבל השיבוץ המקורי של אגם בקורס היה למוצב כרם שלום. שבוע לפני סוף הקורס שינו לה את זה. היא אמרה לי שמוצב נחל עוז הוא מוצב שהרבה רוצות להגיע אליו ושלוקחים לשם את הטובות ביותר, אבל היא רצתה להגיע לכרם שלום.

ואז, יומיים לפני שהן מסיימות את הקורס, המ"כית של אגם ביקשה שנשלח לה ברכה, ובגלל שאני יודעת ששינוי השיבוץ הצליח לטלטל אותה, אני חותמת את הברכה בכך שאני אומרת לה ש'במקום שבו אתה נמצא, שם הייעוד שלך'. ועם המשפט הזה מאמא, יומיים אחר כך, אגם נחטפה, כשהיא צריכה להבין מה זה לממש ייעוד מתוך מנהרות אפלות וחשוכות".

כשאני מבקשת ממירב לשוב לאירועי השבת ההיא, היא מסבירה שאת הסיפור יש להתחיל מיום חמישי, 5 באוקטובר. היום שבו הם נפרדו מאגם לקראת התפקיד החדש שלה. שכן, כששלומי ומירב שבים לחולון, מירב מתחילה להרגיש לא טוב. "ממש דופק לב מואץ, לחץ דם גבוה", משחזרת מירב. "אנחנו עוצרים בקניון, כי הייתי צריכה לקנות מתנה לחבר של עילאי, ואני מרגישה לא טוב. באנו מהר הביתה, חשבתי שאם אני אשכב, זה יעבור, אבל זה לא חלף, זה רק התעצם.

"פינו אותי באמבולנס לבית חולים ובאיכילוב, אחרי שעורכים לי בדיקות, מגדירים את זה כלחץ נפשי. אני מקבלת כדור הרגעה, כזה שמן הסתם אני לא לוקחת בדרך כלל וזה מפיל אותי עד שישי בצהריים. רגע לפני שבת אני מסתמסת עם אגם, היא עולה למשמרת הראשונה במסגרת החפיפה, ומכיוון שאני שומרת שבת, אז רק בירכנו אחת את השנייה, וקבענו שנדבר כשהיא תוכל. שלומי והילדים תכננו לנסוע אליה למחרת כדי להביא לה אוכל ולראות אותה. אבל אז קמנו בשש וחצי בבוקר לאזעקות".

היא מתקשרת באותו הבוקר?
"כן. היא מתקשרת אליי, אבל אנחנו כבר בממ"ד ומכיוון שאני שומרת שבת, הטלפון לא עליי. אז היא מנסה את בר, אחותה, שהחדר שלה הוא הממ"ד, ובר עונה. היא מתקשרת מטלפון של חברה. האזעקות הרי תפסו אותן מתוך שינה. היא לא הייתה במשמרת ורצה למיגונית בלי הטלפון. בשיחה הראשונה היא אומרת שיש אזעקות ושהן במרחב מוגן. זאת שיחה של פחות מדקה, ואני בטוחה שמכיוון שהיא בצבא, היא באמת במקום הכי מוגן. לא עלה על דעתי תרחיש אחר. אבל אז אחרי 40 דקות היא מתקשרת שוב ואומרת: 'אמא, יורים עלינו. יש מחבלים, כולם בוכים. אני לא מפחדת', והשיחה מתנתקת. אני עדיין מספרת לעצמי שהצבא בטוח מגן עליה, שהיא מוגנת, אני עוד לא מבינה את האירוע".

יש רגע שבו כן נופל האסימון?
"כן. במוצאי שבת, לקראת חצות. הרי לאורך היום אני בקשר עם האמהות של התצפיתניות שגם סיימו קורס. בהתחלה אף אחת מהתצפיתניות, מכל המוצבים, לא יצרה קשר. לא מזיקים, לא מכיסופים, לא מכרם שלום. כך ששיערתי שבאמת כולן מנותקות קשר עדיין. אבל מעט אחרי מוצאי שבת כבר התחילו להגיע אותות חיים מהתצפיתניות במוצבים".

ומנחל עוז לא מגיע.
"מנחל עוז לא מגיע. ולא רק שלא מגיע, זה כבר השלב שפתחנו לנו קבוצה נפרדת רק של נחל עוז, ושם מתחילות השמועות שהחמ"ל נשרף כליל, שיש אולי שניים־שלושה פצועים ששרדו. אני כבר לא מצליחה להכיל את ההודעות שרצות שם, ואני זוכרת את שלומי ואותי נכנסים באיזשהו שלב למיטה ועם דמעות בעיניים רק מביטים זה בזאת ומבינים שייתכן והנורא מכל קרה. לא אמרנו מילה, רק דיברנו באמצעות העיניים".

החברה שמהטלפון שלה אגם התקשרה, נרצחה באותו הבוקר, ואגם עצמה נחטפה בפיג'מה מהמיגונית יחד עם עוד שש תצפיתניות. אגם ועוד ארבע מהן עדיין בשבי חמאס. מאז חלפה יותר משנה. העדות המוחשית ביותר למצבה של אגם הגיעה בסוף נובמבר עם חזרתן של השבויות הנוספות. אגם גולדשטיין־אלמוג הייתה האחרונה מבין השבויות ששבו שראתה אותה. ביום ה־38, יודעת המשפחה לתאר, אגם ברגר מועברת למנהרות. אות חיים מודיעיני התקבל במאי האחרון, ומאז המשפחה באפילה.

ב־16 באוקטובר 2024, כשנה לאחר הטבח הנורא, חוסל יחיא סנוואר. סנוואר, שיצא אל מעל פני הקרקע לאור המצור המתמשך על המנהרות, זוהה כמחבל בידי קבוצת חיילים ישראלים. קרב יריות התפתח במקום, אחד מהמחבלים נמלט לבניין סמוך שזוהה בידי רחפן ונורה בידי טנק. למחרת, כששבו החיילים לבניין שקרס זיהו בין ההריסות את מנהיג חמאס. "תלינו המון תקוות במוות של סנוואר", אומרת מירב, "גם מקבלי ההחלטות אמרו לנו: 'מותו ישנה את כללי המשחק'".

והוא שינה?
"לא. אבל מבחינתי זה מחזק עוד יותר את האמונה בבורא עולם ובמה שאנחנו צריכים לעשות כאן".

איך זה מחזק את האמונה שלך?
"כי אנחנו תולים תקווה באנשים, בעוד שהתקווה צריכה להיות תלויה בנו".

כשמירב מדברת על תקווה ומעשים, היא מדברת על היכולת שלנו לערוך תיקון. מתוך כך, היא מובילה בימים אלה מיזם ביחד עם רותי לבייב־יליזרוב, מייסדת עמותת "שעשני אישה", שנקרא "אגם למען אגם".

מירב: "העמותה 'שעשני אישה' עוסקת בכל נושא הטהרה והמקוואות. לכן, כשאת שואלת אותי היום מה אפשר לעשות למען אגם, אני הייתי רוצה לפנות לנשים נשואות שטובלות במקווה ולבקש מהן לכוון את הטבילה שלהן למען אגם. גם מי שלא טובלת ולא שומרת על טהרה, אבל רוצה כן להתחבר לזה, יכולה להיעזר במיזם להדרכה. אני חושבת שגם אגם הייתה רוצה שנתחבר לרצון הבורא. לכן אני באמת חושבת שמי שתיקח על עצמה טבילה במקווה ושמירה על טהרת המשפחה, תאיר לאגם את הדרך הביתה. זה בידייך ובידי כל מי שתקרא את הכתבה".

ולמה בחרת דווקא במעמד המקווה?
"כי זה זמן לתיקונים, לתיקון אישי ולתיקון קולקטיבי שלנו כאומה".

והמקווה הוא רגע של אתחול מחדש?
"בדיוק. החיבור לבורא עולם הוא דרך מצוות ואחת המצוות היא טבילה במקווה. הקישור לאגם הוא מעצם השם שלה, שמבטא מקור מים. אנחנו מתקדשים באמצעות מים, אנחנו מתחדשים. כשאדם טובל, זה רגע תיקון, זאת הזדמנות לחידוש. גם אחד הדברים הכי משמעותיים לאגם זאת המשפחה. בלוח החזון שהיא יצרה בגיל 16 היא כתבה 'סיפור חיי אמונה', והיא גם כתבה שמשפחה זו מתנה. ערך המשפחה באמת מאוד מהותי, חזק ושורשי אצלנו. לכן הטבילה במקווה שמבקשת להוסיף קדושה וטהרה למשפחה, היא מצווה שתאיר לה את הדרך. מים זה תורה, מים זה קדושה, זה חיות. גם הפירוש של השם שלי זה מים רבים וכך גם השמות של הבנות. אגם והתאומה שלה, לי ים".

אני יכולה להניח שזה הרגע המשותף שלך ושל אגם שאת מדמיינת לכשתחזור?
"אני מדמיינת שנלך למקור מים, שנלך לים".

ספרי לי עוד על אגם.
"אגם היא ילדה של הודיה, שום דבר לא מובן מאליו בעבורה. יש לי פתקים שהיא הייתה דואגת לפזר לנו. פתקים של תודות, בעבור כל חוויה משפחתית שעשינו איתה".

"תודה הורים יקרים שלי על הכל", כתבה אגם באחת הפעמים, "לא מובן מאליו, אתם ה־מתנה שלי. אוהבת ומעריכה המון על הכל, אין כמוכם ולא יהיה. תודה, תודה, תודה, תודה, תודה. אגם".

"גם החיבור של אגם לכינור הוא מתוך המהות של הודיה. כינור הוא כלי של הודיה לבורא עולם", מוסיפה מירב ומספרת כי אגם מנגנת בכינור מגיל 8. היא למדה במגמת מוזיקה בקמפוס קריית שרת בחולון. בפסח האחרון מצאה המשפחה פתק בחדרה של אגם ובו כתוב: ״הייתי רוצה יותר לנגן ולשנות משהו חשוב״. ואכן, לצד הנגינה החליטה אגם ללכת למכינה קדם־צבאית. בסרטון שהייתה צריכה לשלוח למכינת ״גל״ בעכו, שבה למדה עד לשירותה, סיפרה שבני המשפחה שלה הם האנשים המשמעותיים ביותר בחייה.

"אני מקווה שהשנה הזאת תהיה מאוד משמעותית בחיים שלי", אמרה אגם בקולה. מירב: "היא דחתה את השירות הצבאי שלה למען המכינה, כי היא ילדה של חיפוש משמעות. היא רצתה להגיע יותר מוכנה לשירות הצבאי, עם יותר מה לתת". מירב אף מספרת על היומן שקיבלה אגם במתנה ממנה בגיל 19, שנקרא ״ברחבי השמיים״ ובו כתבה שהיא מבקשת ״אהבת חינם״.

איך החטיפה של אגם השפיעה על המשפחה בשנה האחרונה?
"המשפחה שלנו מאוד חזקה. בי' בשבט, יום הפטירה של אמא, התחלתי את המסע שלי לשמירת השבת לעילוי נשמתה. בהמשך כבר התחברתי לשבת מתוך אמת ומתוך הברית עם בורא עולם. אני מספרת את זה, כי שלומי ואני הרי הכרנו במהות מסוימת ולא שמרנו שבת. ההפך, השבת המשפחתית שלנו הייתה שבת של טיולים, של טבע, ופתאום אני משנה סדרי עולם במשפחה. אבל מאז 7 באוקטובר גם שלומי נמצא במסע מאוד משמעותי, לא ממקום של פחד, אלא ממקום של אמת".

ואיך זה בא לידי ביטוי?
"שלושה שבועות אחרי שפרצה המלחמה הכנסנו ספר תורה לחדר של אגם. זה גם היה בדיוק יום אחרי שהתצפיתנית אורי מגידיש חולצה בדרך נס. אני זוכרת שדיברו על ספר התורה שהכניסו לחדר שלה. אבל אחרי כמה ימים שבהם היה ספר תורה בחדר של אגם, הרגשתי לא נוח שהוא 'יושב ומחכה'. הרי הייעוד של ספר תורה הוא שנתפלל בו. לכן נרכש ארון קודש בעבור הספר הזה, ולמטה, בקומת הכניסה בבניין, יש חדר אירועים, והקמנו בו בית כנסת שפועל בשישי־שבת ובחגים, ושלומי מנהל אותו. מבחינתנו אגם הצליחה להקים בית כנסת ונעשות בו תפילות מאוד עוצמתיות. ערכנו כאן תפילות בראש השנה, בכיפור, בסוכות. עוד לפני כן גם הייתה פה קריאת איכה בתשעה באב, קראנו את מגילת אסתר בפורים. השנה הזאת היא ניסיון מאוד קשה, אבל אנחנו חייבים לומר גם תודה לבורא עולם, עם כל הקושי".

ואיך תומכים בתאומה של אגם?
"זה אירוע בפני עצמו, כי תאומה חווה את זה ביתר שאת, מהמון כיוונים. הן אחת, הן מרגישות אחת את השנייה. באותה השבת גם לי ים הייתה בבית, ואני זוכרת שבסביבות עשר המפקד שלה צלצל אליה ואמר לה להגיע מיידית לבסיס, היא הייתה אז מש"קית ת"ש בפיקוד דרום. היא באמת ניגשת לארוז תיק, אבל אז אני אומרת לה שאני לא מאשרת לה ללכת, אנחנו הרי לא יודעים מה עם אגם. במשך חודש וחצי אני לא מאשרת לה לחזור. גם היה מצידנו כעס מאוד גדול על הצבא".

והצבא מקבל את זה?
"הצבא מקבל את זה והיא לא הולכת. אבל אז, כשהכוחות נכנסו לעזה, התחלתי לקבל עשרות טלפונים מחיילים שלא מכירים את אגם, שמתקשרים אליי מתוך עזה ומספרים לי שהם מסתובבים עם תמונה של אגם בכיס שלהם ומוכנים למות בשביל להביא לי את הילדה. אני חושבת שבטלפון העשירי הלכתי לכבס ללי ים את המדים ואמרתי לה שתחזור לעשות את התפקיד שלה בעת הזאת, והיא באמת חזרה לצבא ולפני חודשיים יצאה לקורס קצינים בבה"ד 1 והיא בדיוק סיימה אותו. וגם, בר, האחות הקטנה מתגייסת בסוף החודש".

זה לא מובן מאליו.
"נכון. אבל גם כששאלו את אגם בשבי, עוד ביום ה־30, מה היא תעשה כשתחזור, היא אמרה שהיא חוזרת לאותו התפקיד, באותה האוגדה. הלוואי והיא הצליחה למחוק את אירוע החטיפה, כי אחרת, אי אפשר להבין תשובה כזאת. כן אפשר להבין ממנה את העוצמות שלה, את החוזקות שלה. היא עצמה מבינה שהיא בתפקיד, שיש פה משהו שהוא גדול ממנה והיא לא איזה קורבן".