ב-21 בנובמבר 1984, לפני 40 שנה, יצא לדרך “מבצע משה", שנקרא גם “מבצע גור אריה יהודה". זה היה אחד המבצעים הגדולים להעלאת יהודי אתיופיה לישראל והוא התבצע בשיתוף פעולה אמריקאי־סודני־ישראלי. בסיומו ובסיכומו, ב־5 בינואר 1985, עלו לארץ 6,364 יהודים.
“מבצע משה", שבא אחרי מבצעים קודמים להעלאת יהודי אתיופיה (“מבצע אליהו" ו"מבצע אחים"), התבסס בעיקר על מעבר של אנשי הקהילה האתיופית למחנות פליטים בסודן, כשמשם, לאחר תקופת המתנה, הם הוטסו בטיסות אזרחיות לישראל דרך אירופה. על אף שבשנים 1980־1983 עלו מאתיופיה לישראל מאות יהודים, מספר היהודים שהמתינו לעלייה היה גבוה בהרבה. ב־1982, עם שינויים פוליטיים באתיופיה, החלה נהירה של יהודים ממחוז גונדר באתיופיה לכיוון סודן. ההמתנה במחנות הפליטים הצפופים גבתה חיים של יהודים רבים, בשל מחסור במים ובמזון, ובשל מחלות וזיהומים שהתפתחו במקום.
על רקע לחצים בינלאומיים והאסון ההומניטרי החליטו סודן, ישראל וארצות הברית לשתף פעולה בהטסת קבוצות של יהודים מסודן לבלגיה או לצרפת, ומשם לישראל. המבצע, שהיה אמור להיות חשאי, דלף לתקשורת העולמית, בניגוד לבקשת הצנזורה הצבאית בישראל. הדבר הוביל בסופו של דבר להחלטת סודן על הפסקת המבצע, לפיטוריו של נשיא סודן ג’עפר נומיירי ולכך שקרוב ל־2,000 יהודים נוספים עלו מעט מאוחר יותר, ב"מבצע שבא".
כאב על הנעדרים
“לצערי, יש לי סיפור משפחתי מורכב מאוד בעקבות המבצע", אומר דוד מהרט (58), שעלה ב"מבצע משה" ומשמש כיום מנכ"ל ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה. “שלושה מאחיי הגדולים וארבעה מדודיי הם בחזקת נעדרים מאז 1984. הם חצו את הגבול מאתיופיה לסודן שלושה חודשים אחרי שאני וחלק ממשפחתי עשינו זאת, ונעצרו בסודן על ידי הצבא. לא ידוע עד היום מה עלה בגורלם. ניסינו בכל דרך לאתר כל קצה חוט, פנינו גם לסוכנות היהודית – אבל אף אחד לא עזר לנו, וזה מלווה אותנו במשפחה עד היום".
מהרט ומשפחתו הגיעו מאתיופיה לסודן בשנת 1981, ושהו בה עד העלייה ב־1984. “נולדתי וגדלתי במחוז ולקאית שנמצא בצפון־מערב אתיופיה", הוא מספר. “בסוף 1979, כשראינו שהרבה יהודים מאתיופיה חצו את הגבול לסודן, אמי רצתה שנצא לסודן עם הוריה ואחיה. זה היה אחרי שקבוצת נוצרים פשטה על הכפר היהודי שבו גר סבי, ורצחה שלושה מבני המשפחה שלנו. ההחלטה לעבור לסודן, בתקווה להגיע לישראל, הייתה מלווה בהתרגשות גדולה, אבל גם בפחד מפני מה שיהיה בסודן. אחרי שהגענו לסודן תפסו אותנו חיילים סודנים ולקחו אותנו למחנה פליטים, אבל בשלב מסוים חבר שלי ואני הצלחנו להבריח, בחשאי, את בני המשפחות שלנו, כ־50 אנשים, לעיר אל־קדארף, שם שכרנו בתים וגרנו עד המעבר לישראל".
ציפיתם לעלייה?
“זה היה בעייתי כי ההורים שלי לא רצו לעלות בלי הילדים שלהם, שנעדרו, וגם בני הדודים שלי לא רצו לעלות בלי ההורים שלהם, שנעדרו. אבל הסוכנות היהודית הציבה לנו תנאי שאם לא נעלה עכשיו, יוציאו אותנו מרשימת היהודים שאמורים לעלות, וגם יפסיקו לספק לנו את הסיוע הכלכלי שקיבלנו למחיה. אז לא הייתה להורים שלי ולבני דודיי ברירה. זו הייתה תחושה קשה, לעלות לארץ כשאנחנו משאירים מאחור נעדרים. טסנו מחרטום, בירת סודן, לפריז, ומשם לישראל".
מהרט ומשפחתו הגיעו למרכז הקליטה בקרית גת. “עליתי בגיל 18, ללא השכלה פורמלית, ובישראל לא יכולתי ללמוד בתיכון בגלל הגיל שלי", הוא מספר. “הצבא אישר לי לדחות את השירות, למדתי באולפן, למדתי מכונאות רכב ובהמשך למדתי הנדסת תעשייה וניהול במכללה בבאר שבע. הייתי עתודאי, ואחרי השירות הצבאי הצלחתי להתאקלם. מאז שהשתחררתי, בשנת 1993, אני עוסק בהשתלבות בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית ובמיוחד במערכת החינוך".
אתה חושב שכיום המעטפת הישראלית לקליטת יוצאי אתיופיה טובה מזו שהייתה בתקופת “מבצע משה"?
“המעטפת די דומה לזו שהייתה בשנת 1991, אחרי ‘מבצע שלמה’ (שבו עלו 14,400 יהודים מאתיופיה. ד"פ), אבל אני חושב שמדינת ישראל הפיקה לקחים מטעויות שנעשו בתהליך הקליטה, בעיקר בתחום הדיור. אני ובני המשפחה שלי, כולל אחי ואחותי, עובדים ומתפרנסים כיום בכבוד, וכל הבנות שלי אקדמאיות, אבל לצערי, ההורים שלי הלכו לעולמם בתחושה קשה שמדינת ישראל לא עשתה מספיק כדי לגלות מה עלה בגורל שלושת ילדיהם שנעצרו בדרך לעלות לישראל. אלה אחים שלי, וזה כואב".
“עליתי לארץ שלושה ימים לפני ש’מבצע משה’ הסתיים", מספר איתן מולט תזזו (49). “נולדתי בכפר גורבה באתיופיה, במשפחה של 13 ילדים. כשהייתי בן 9, יהודים התחילו לנטוש את הכפרים לסודן, כדי לעלות לארץ ישראל, ונושא הציונות התפשט בכל הכפר. בשלב מסוים מכרנו את כל הציוד ובעלי החיים, ויצאנו למסע של שבועיים לסודן, עם תלאות קשות. שהינו בסודן שמונה חודשים, תקופה שבה חווינו חוויות נוראיות".
ספר.
“היו מחלות ומגיפות, וכולנו היינו על סף מוות שם. בהתחלה שיכנו אותנו באוהלים, ובהמשך נתנו לנו דירה בתת־תנאים. איבדנו את אחותי ואת שלושת ילדיה, ושתי אחייניות נוספות. אין משפחה שלא חוותה אובדן שם. באתיופיה חיינו בתנאים טובים, ופתאום הגענו למקום שבו היינו צריכים להתחנן לאוכל".
בתום שמונה חודשים עלו תזזו ומשפחתו לארץ דרך בלגיה, והגיעו למרכז קליטה במבשרת ציון. תזזו שהה שם כ־13 שנים. “ההתאקלמות שלי בארץ לא הייתה פשוטה, בעיקר מבחינה מנטלית", הוא מודה. “הייתי צריך להוכיח את עצמי, בין היתר לשנות את שמי ולהפוך את כל החיים שהכרתי כדי להתאקלם ולהיות חלק ממדינת ישראל. אבל מה שלא הורג, מחשל. אחרי שעברנו את החוויות הנוראיות בסודן, כל קושי בישראל נראה כמשהו שאפשר להתגבר עליו. נלחמתי על כל דבר שהשגתי בחיים. החלטתי לא לתת לפערים שאיתם הגעתי לארץ להשפיע עליי, או לפגוע בהשגת המטרות שלי. זה נכון ללימודים ולקריירה הצבאית שלי, ונכון כיום, כשאני מאמן מנטלי ומנחה למיניות בריאה".
הוא שימש במשך שש שנים יו"ר ליגת הכדורסל ליב"י, שהוקמה כדי לסייע בקשיי הקליטה של יוצאי אתיופיה. כיום הוא מנחה נוער מהקהילה האתיופית בנושאי העצמה ומסוגלות אישית, וגם מיניות בריאה ומיטיבה. “אני מנחה את בני הקהילה בכל הארץ ומדריך הורים איך לתת לילדיהם עוגן, בכל הכלים שיש לנו", הוא מסכם.
המורה האתיופית הראשונה
“הגענו לסודן מהכפר היהודי אמבובר של קהילת ביתא ישראל עם חלום וחזון חזקים לעלות לירושלים", מספרת טרויה יפית מלקו (48), שעלתה עם הוריה, חמשת אחיה ודודתה בדצמבר 1984. “אני זוכרת כילדה בת 8 את הלילה שבו התחלנו את המסע לסודן בצעדים שקטים, כשלפנות בוקר תפסו אותנו חיילי צבא אתיופיה והתחילו לירות לכיוון שלנו. רובנו נתפסנו על ידי הצבא, מעטים הצליחו להימלט, והיו כאלה שנרצחו. משם נלקחנו לבית מעצר, שבו שהינו כשלושה שבועות, 300 איש דחוסים באיזה מתחם. בשלב מסוים הוציאו את כולנו והמשכנו את המסע לסודן. בדרך תקפו אותנו שודדים, והרבה אנשים נספו במחלות וברעב. אני זוכרת מראות של אנשים מתים שרועים בצידי הדרך".
בסודן הצליחה המשפחה להתמקם בדירת שני חדרים, שבה חיו יחד כ־20 נפשות. כמה מבני המשפחה נפטרו ממחלות בתקופת השהייה בדירה. “אבי פחד שגם אני אמות ממחלה, ושלח אותי לאחותי הגדולה, שגרה בעיר מרכזית בסודן. כך שרדתי", היא אומרת.
בסופו של דבר עלו מלקו ומשפחתה לישראל, והגיעו למרכז קליטה באשקלון. “במרכז הקליטה אין לך את כלל החברה, אלא רק יוצאי אתיופיה, וגם בדיור הקבע שאליו עברנו היינו בשכונה שרובה הייתה מורכבת מיוצאי אתיופיה, ככה שהיינו במעין בועה נפרדת מהחברה הישראלית", מלקו מספרת.
“אבל אבא שלי עבד קשה ורכש דירה חדשה ואחרי חמש שנים הצליח להוציא אותנו מהשכונה הזו לשכונה מעורבת. אחרי חצי שנה בבית ספר ליוצאי אתיופיה שובצתי בכיתה כללית. אני זוכרת את המבטים ואת הפחד שלי לא להשתלב, כי בקושי ידעתי עברית ולא ידעתי איך לתקשר עם בני גילי. בהפסקות היו מתנכלים לי, וזה לא היה נעים, אבל היה לי רצון שידעו שגם אני טובה במשהו, ובתחום הספורט הייתי חזקה מאוד. ככה, דרך כישוריי הספורטיביים, רכשתי חברים שהם לא יוצאי אתיופיה. בהמשך, כשהלכתי ללמוד תואר ראשון ותעודת הוראה, ראיתי כמה קשה לי לקבל עבודה והזדמנויות בגלל שאני אתיופית, אבל ידעתי לעמוד על הרגליים ולומר: ‘נסו אותי, תנו לי הזדמנות’. אלו גם הערכים שאני מעבירה לבני ובנות הקהילה האתיופית שאותם אני מנחה להעצמה אישית ולהשתלבות בחברה הישראלית".
מלקו, תושבת אשדוד, היא אשת חינוך, מנחת קבוצות ומאמנת משפחות, ופועלת רבות למען הקהילה האתיופית. בין השאר הייתה פעילה בגופים שעסקו במניעת אלימות משטרתית נגד יוצאי אתיופיה. היא מנהלת מחוז דרום בתוכנית “אשת חיל" שמקדמת מנהיגות נשים בקהילה האתיופית.
“היחס לאתיופים לא השתנה מאז ‘מבצע משה’ כי החברה מתקשה לקבל את מי ששונה", היא קובעת. “זה אומנם לא בעוצמה שאני ומשפחתי חווינו כשעלינו ב־84’, תשושים וחלשים. היום העולים מאתיופיה מגיעים עם השכלה, כוח וניסיון חיים יותר טוב, אבל מבחינת חבלי הקליטה הם יעברו כמעט אותו הדבר כדי להיות חלק מהישראליות. וזה בגלל הצבע. כשאתה בולט ושונה, קל יותר לזהות שאתה לא מקומי".
אסמרץ’ איילין (70) מתל אביב נחשבת למחנכת הראשונה מקרב יוצאי אתיופיה שהשתלבה במערכת החינוך הישראלית. לאחר פרישתה לגמלאות היא מלמדת צעירים ומבוגרים בני הקהילה האתיופית עברית ואמהרית, כדי לסייע להם לתקשר אלה עם אלה. איילין נולדה בכפר בנקר שבאתיופיה. היא הייתה המורה הראשונה בכפר, והקימה בית ספר מאולתר שבו לימדה את הילדים קרוא וכתוב.
“בתקופת המשטר הקומוניסטי באתיופיה היו יהודים שנרדפו בגלל קשריהם עם ישראל", היא מספרת. “חיינו בפחד. ככל שעבר הזמן, בעלי ואני חשבנו שהגיע הזמן לעלות לארץ, אבל המחשבה על המסע דרך סודן מילאה אותנו אימה. לא ידענו איך נוכל לשרוד את המסע הזה עם שתי ילדות קטנות".
אז מה עשיתם?
“בזכות השכלתנו, עמדה בפנינו אפשרות אחרת לעלות לארץ: להשיג מלגה דרך ארגונים אמריקאיים כדי ללמוד בארצות הברית, כסיפור כיסוי להגעה לישראל. לאחר מגעים מסובכים הצלחנו להשיג אשרות לכולנו, אבל בשדה התעופה באדיס אבבה התגלו בעיות בוויזות, ודרך נציג של הסוכנות היהודית השגנו אשרות מתאימות, וטסנו למצרים. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לישראל".
איילין ומשפחתה נחתו ב־1984 במרכז קליטה בעתלית, ובהמשך עברו לתל אביב. “המשכתי לעסוק בהוראה, כמורה מחנכת בבית ספר בבת ים, ובשנת 1993 קיבלתי את אות המורה המצטיינת במחוז מרכז. הייתי המחנכת הראשונה יוצאת אתיופיה בישראל", היא מספרת בגאווה. “המצחיק הוא שאנשים הרימו גבה כי לא חשבו שיכולה להיות מורה אתיופית. עד היום אנשים חושבים שאני לא יודעת עברית היטב, וצריך להסביר לי דברים".