בחזרה לצריפין: הבסיס הזניח של הבריטים שהפך לתחנת חובה של כל חייל

טרקטורים ודחפורים של משרד הביטחון החלו להרוס בשבוע שעבר מבנים במחנה הצבאי המיתולוגי צריפין, או בשמו המנדטורי סרפנד, לקראת פינויו לצורכי נדל״ן והעברת הבסיסים שבו לדרום.
 

סרפנד קשור בעבותות של זיכרון לכל תושבי הסביבה - ראשון לציון, באר יעקב, רמלה ויישובים נוספים שרבים מהם מצאו שם את פרנסתם. גם רבבות מתנדבי היישוב לצבא הבריטי וחיילים וחיילות בוגרי צה״ל עברו בשלב זה או אחר של שירותם באחד הבסיסים שפעלו בתוך המתחם הענקי של עיר המחנות. צה״ל מיקם בצריפין יחידות קשר, חימוש, מודיעין, משטרה צבאית, תובלה, בה״ד 12 ששימש לטירונות בנות ולקורס קצינות, וכמובן כלא 4.
 

פרופ' אלון קדיש מהאוניברסיטה העברית, מומחה להיסטוריה צבאית, החוקר את יציאת הצבא הבריטי מארץ ישראל, אומר כי סרפנד היה אחד הבסיסים החשובים והגדולים ביותר של הצבא הבריטי במזרח התיכון. ״המחנה הוקם על ידי הבריטים ב-1917, אך גדל והתעצם משמעותית במסגרת פריסת כוחות האימפריה במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה״, הוא אומר.

״עד למאורעות המרד הערבי, ב-1936, סרפנד היה בסיס בסדר גודל בינוני, שכן הסד״כ הבריטי בארץ ישראל לא עלה על שני גדודי צבא. עם תחילת המרד הוזרמו לארץ כוחות גדולים של צבא בריטי ואז החלה בנייה מסיבית של המחנה, שהפך עד מהרה לעיר של מחנות צבא״.
 

תנופת בנייה גדולה עוד יותר פקדה את סרפנד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ״התפיסה הבריטית הייתה להקים מחנות קבע באזורי ספר או באזורים מועדים, אבל לנסות ולרכז כמה שיותר מחנות על אותה תשתית״, מספר פרופ' קדיש. ״על פי עיקרון זה נבנו מחנות כמו בית ליד או תל ליטוינסקי, וכן כל הבסיסים דרומית וצפונית לחיפה כדוגמת כורדני״.
 

שיקול מרכזי במיקום הבסיסים היה נגישות לתחבורה. סרפנד נבנה סמוך לצומת מסילות ברזל חשוב של רמלה ולוד, ושלוחות שלו הובילו אל הבסיס הצבאי. ״בתקופת מלחמת העולם השנייה הפך צריפין לבסיס ענקי״, מספר קדיש. ״עם סיום המלחמה ישבה שם העתודה האסטרטגית האימפריאלית של הצבא הבריטי, שכן ריכוזי הצבא באזור תעלת סואץ ובעיראק היו נתונים בגלל שינויים גיאו-פוליטיים למשא ומתן. לכן לא רק שסרפנד לא קטן עם השנים, אלא רק הלך וגדל״.
 

בסיס סרפנד בשנת 1940. צילום: ארכיון ההגנה

לצורך בנייתו, מספר פרופ' קדיש, נעזרו הבריטים בפועלים יהודים של סולל בונה, שהעסיקה בעיקר עולים חדשים, אבל גם פועלים ערבים, מעין פועלי קבלן, שגויסו על ידי מוכתרי כפרים שגרו בסביבה. ״עיר הצבא הענקית שימשה מוקד פרנסה עיקרי לרבים מתושבי היישוב העברי בתקופת המנדט וסיפקה פרנסה גם לאלפי ערבים, מה שהביא לשגשוג כלכלי יחסי בארץ ישראל של אותם הימים״, הוא אומר.

לא צריך אפטר

על פי התפיסה הבריטית סרפנד נבנה כמשק אוטרקי המספק את כל צרכיו. ״בתקופת מלחמת העולם השנייה לא ניתן היה להביא אספקה מבריטניה, וגם לא מהמושבות דרך ים סוף, שנחסם על ידי כוחות צבא איטלקיים, ועל כן הדרך היחידה מבחינת הבריטים לתחזק את הצבא הבריטי כאן הייתה באמצעות התשתית הכלכלית של היישוב העברי, שהיה בו מרכיב גבוה של תיעוש קל ומיכון, מספר פרופ' קדיש.
 

וכך סיפק היישוב לצבא הבריטי ציוד - ממיטות, ארונות, מזרנים, שמיכות, ביגוד, ועד לשימורים של פלחי אשכוליות, לוף, פחיות גדולות של ריבה הזכורות בצה״ל מהפסקות העשר, סיגריות ואפילו בירה שיוצרה בארץ במיוחד עבור הצבא הבריטי תחת השם ״גולד- סטאר״. בסופו של דבר היישוב סיפק לא רק את צורכי הצבא הבריטי בארץ, אלא 
 

במזרח התיכון כולו, דבר שסייע רבות להתפתחותו של היישוב העברי. בסרפנד עברו הכשרה יחידות הנוטרים של היישוב, ושם נערך קורס הסרג'נטים הידוע. בנות היישוב שהתנדבו לחיל הנשים הבריטי, ATS-n, עברו בו טירונות, ונהגים ונהגות הוכשרו שם לתפקיד. עד מהרה שקק הבסיס מתנדבים שביקשו להשתתף במלחמה בהיטלר, ברובם המכריע יהודים, שהתגייסו ליחידות החפרים, הבאפס (חיל הרגלים), התובלה, ובהמשך לגדודים הלוחמים ולבריגדה.

כולם עברו טירונות קשוחה, כמיטב המסורת הבריטית, תחת שבטם של קצינים וסרג'נט- מייג'ורים בריטיים. לפי פרופ' קדיש, יחידת הפרשים האחרונה של הצבא הבריטי בארץ ישראל התמקמה בסרפנד עד סמוך לעזיבת הבריטים את ארץ ישראל, בעקבות כ״ט בנובמבר.
 

חיילים ששירתו בצריפין וותיקי הצבא הבריטי זוכרים את הקסרקטינים הארוכים בעלי הגגות העגולים, שחלקם שרדו עד עצם היום הזה, לא רק בצריפין אלא גם במחנות כמו ג'וליס השקם הבריטי, במבנה ששימש אחר כך גם את השקם הצה״לי. הכל תוכנן כך שחיילים לא היו צריכים כלל לצאת מהבסיס ללא צורך. מבחינה פסיכולוגית יכלו החיילים לשהות בבסיסים מוגנים, ולא להתמודד עם סביבה עוינת, מה שסייע להם לשמירת המורל״. מי שרצה בכל זאת לבלות את האפטר דיוטי (מושג שנקלט בצה״ל כ״אפטר״), יצא לבלות בתל אביב.

בסרפנד גם הקימו הבריטים בית חולים צבאי, שעל בסיסו נבנה לימים בית החולים אסף הרופא. בראשית תקופת המנדט שימש בית החולים את חיל האוויר המלכותי הבריטי, והיו בו 100 מיטות. ב-1948 נסגר בית החולים בהוראת מפקד הכוחות הרפואיים בצבא הבריטי בארץ ישראל. ב-22 בינואר 1948, מיד עם הפינוי, נתפ¬סו בית החולים והמחנה על ידי יחי¬דות הפלמ״ח, ובמשך הזמן הועברו אליו בסיס האימונים הראשי של חיל הרפואה של צה״ל.

הריסת בסיס צריפין. צילום: דיאנה חננשוילי, משרד הביטחון



ביולי 1936 הקימו הבריטים בסרפנד את מחנה המעצר הראשון לקליטת עצורי המרד הערבי. בהתחלה היו בו 200 מיטות ומאוחר יותר המחנה הורחב ל-400 מיטות עצורים. ב-1939 שונה אופי מחנה המע¬צר והפך להיות מחנה מעצר ליהודים במקום עצירים ערבים, בעיקר עבור עולים בלתי לגאליים. המשורר יהודה עמיחי, איש הבריגדה, הגדיר את מי שעבר את החוויה הזאת כאדם מסוג מיוחד - ״הומו סרפנדיס״.
 

למחרת הכרזת המדינה, ב-16 במאי 1948 בשעה תשע בבוקר עזבו הבריטים את צריפין, והכניסו דרך השער המזרחי (״שער ירושלים״) את חיילי הלגיון הערבי שהגיעו מאזור לטרון, וכן לוחמים ערבים מכפרי הסביבה, שהחלו להמטיר אש על ראשון לציון הסמוכה. בקרב שנערך בתאריכים 19-18 במאי, כבשו את המחנה חיילי גדוד 52 של חיילי גבעתי, שהורכב בעיקר מבני ראשון לציון.

עם קום המדינה שינה צה״ל את שם המחנה לצריפין וניצל את התשתית הבריטית לצורך הקמת עיר גדולה של בסיסים צבאיים, ששירתו אותו מאז ועד עצם היום הזה. הבסיס שימש במשך שנים רבות מחנה שבו התרכזו בסיסי האימונים וההדרכה של הטירונים (בה״ד 4) והטירוניות (בה״ד 12). במהלך השנים נוספו והוקמו בש¬טחו גם בה״ד 6 של חיל הלוגיסטיקה, בה״ד 10 של חיל הרפואה, בה״ד 11 של חיל השלישות, בה״ד 16 - ביה״ס לחי¬לוץ והצלה של פיקוד העורף, ובה״ד 20 של חיל החימוש.
 

עבור הסגל וחניכי הקורסים המתקדמים הוקם בית קולנוע צריפין, ליד המרכז המסחרי שהקימו הבריטים ב-1924, ובריכת השחייה שימשה את חיילי הבסיס, אך גם את תלמידי בתי ספר מראשון לציון הסמוכה. ״סרפנד הוא חתיכת היסטוריה של תולדות היישוב העברי והקמת המדינה״, מסכם פרופ' קדיש. ״יש לקוות שמי שמופקד על פעולות הפינוי והבינוי של המחנה, ידע לשמר בתוכו לפחות חלק מההיסטוריה למען הדורות הבאים״.