צילומים: אריאל בשור

בספסל שמחוץ למחלקת ההשתלות בבית החולים ״בילינסון״ בפתח תקווה ישבה קבוצה מלוכדת של ארבעה אנשים. אחד מהם לבוש כותונת ירוקה ומחובר לעירוי. השלושה האחרים, מצדדיו, נראים כבני משפחה או חברים קרובים שהגיעו לתמוך. אבל במהרה מזמנים הרופאים גם את הגבר הנוסף בחבורה. הוא שב לאחר מספר דקות, במדי מנותח. אז מתברר כי הוא החולה בין השניים. שני המטופלים הכירו זמן קצר לפני כן.
 
שמחה סמט (57) חולה בסוכרת כבר כמעט 30 שנה. המחלה הובילה לפגיעה קשה בכליותיו, עד שלפני מספר חודשים הוא נדרש לטיפולי דיאליזה. מדובר בהליך רפואי שנועד להחליף את תפקוד הכליות. הוא אינו מרפא אותן ודורש שעות ארוכות, מספר פעמים בשבוע, לאורך כל החיים.
 
כשאשתו חנה שמעה על כך היא החליטה שהיא חייבת למצוא פתרון אחר. ״הבנו שמבחינה רפואית עדיף לעבור השתלת כליה בלי לעשות קודם את טיפולי הדיאליזה״, מספר סמט, ״אבל המצב שלי עוד לא הוגדר כחמור והתור ארוך. מה גם שעל פי החוק, כדי לקבל תרומה ממת חייבים קודם להתחיל בטיפולי הדיאליזה״.
 

חנה ובני משפחה נוספים הלכו להיבדק, בתקווה שיוכלו לתרום כליה לשמחה. אך מכיוון שסוג הדם של שמחה הוא 0, הנחשב נדיר, אף אחד לא נמצא מתאים. חנה החליטה להפעיל את כל העולם. ״ניסחתי הודעת וואטסאפ״, היא אומרת, ״והסברתי שהבעל שלי זקוק להשתלת כליה, ומי שבעל סוג דם 0 יכול להציל את חייו. העברתי את זה לכל אנשי הקשר שלי וביקשתי שיעבירו את ההודעה הלאה. פניתי גם לבתי כנסת וליישובים שונים וביקשתי שיפיצו בין החברים״.
 
הבקשה זכתה להיענות מפתיעה. ״הטלפון שלי לא הפסיק לצפצף״, חנה משחזרת. ״גילינו עולם של חסד. רבים התעניינו וניסו לעזור. קיבלנו שמונה פניות מצד של אנשים שרצו להגיע לבדיקות התאמה״.
 
כל השמונה היו זרים מוחלטים. רובם אפילו לא ידעו למי תלך הכליה. ובכל זאת, הם החליטו להתנדב. אחד מהם הוא מילטי לוינסון (51), ש-20 דקות אחרי שקיבל את ההודעה כבר יצר קשר עם חנה. הוא נבדק, נמצא מתאים ונכנס לתהליך, כמעט ללא היסוס.


 
״עשרות פעמים הזכירו לי שזו פרוצדורה לא פשוטה״, הוא אומר, ״אבל לא היה לי אכפת. בכלל לא ידעתי בשביל מי הכליה. קיבלתי את ההודעה מאחותה של חנה, שמתפללת איתי באותו בית כנסת. לא הכרתי אותה טוב והנחתי שהיא עובדת בבית חולים. לא דמיינתי שמדובר בקרוב משפחה שלה שזקוק לתרומה. הרעיון לתרום כליה לא נולד אז, כל החיים שלי אני מתנדב. הקמתי ארגון שנקרא 'להציל חיים זה משחק ילדים'. אוספים תרומות של טסיות דם ומעבירים לבתי חולים. ידעתי שיום אחד ארצה לתרום כליה. ברגע שהייתה לי הזדמנות, קפצתי עליה״.
 
בלי פרפרים בבטן

סמט ולוינסון נפגשו מספר פעמים בבית החולים במהלך סדרת הבדיקות לקראת הניתוח. הם לא הספיקו לשוחח ארוכות, לעומק. הרביעייה - התורם, הנתרם והנשים שלהם - נפגשה בהרכב מלא רק בבוקר הניתוח. ״מהרגע הראשון הרגשנו שזה זה״, מספרת יוני, אשתו של מילטי  לוינסון. "ישר אני וחנה התחבקנו, לא היה צורך במילים״.
 
״החיבור מאוד חזק״, מודה גם חנה. ״הפגישה הייתה רק עכשיו, אבל עצם המעשה גורם לתחושה של היכרות ארכה. אנחנו כל הזמן מגלים עוד ועוד נקודות השקה. למשל, שמחה ואני נסענו לכותל כמה ימים לפני הניתוח כדי להתפלל. בבוקר שאחרי, התכתבתי עם אחותי ואז גיליתי שבדיוק באותו הזמן היה סיור של בית הכנסת שלהם שם ומילטי נסע כדי להתפלל גם הוא. ממש חשבנו על אותו הדבר״.
 
יוני גיבתה את החלטת בעלה והסבירה אותה: ״הוא פשוט צדיק. כל החיים שלו זה לתרום לאחרים. אני מעריצה אותו ואיתו בזה ב-100%״. ובכל זאת, כשהרופאים מורידים את לוינסון השכוב על מיטת חולים לחדר הניתוח, ראשון מבין שניים, היא לא מתאפקת ופורצת בבכי. לוינסון מנסה להרגיע, מנסה להתלוצץ ושומר על חיוך. ״אנחנו אסירי תודה״, אומרים לו שוב בני הזוג סמט. ״אני מודה לכם, נתתם לי הזדמנות לעשות טוב״, הוא משיב להם.
 
״חשבתי שיהיו לי פרפרים בבטן, שאחשוש יותר, אבל האמת שאני לא מרגיש כלום, אולי לא קולט״, מספר לוינסון בדרך לחדר הניתוח. זמן קצר לאחר מכן חומרי ההרדמה עושים את שלהם והוא צולל לשינה.
 
לחדר נכנס הצוות המנתח בהובלתו של ד״ר אביתר נשר, כירורג בכיר במחלקת ההשתלות. הניתוח מתבצע בשיטה לפרוסקופית - דרך חתכים קטנים שמבצעים בגופו של המטופל מכניסים מצלמה ומכשירים נוספים. במהלך תהליך הפרדת הכליה מביטים הרופאים במסך שמוצב מעל שולחן הניתוחים, רואים את פנים הגוף.


 
״עברנו לשיטה הזו מזמן כי היא טובה יותר עבור התורם״, מסביר ד״ר נשר. ״בעבר היו עושים חתך גדול בהרבה במותן, וזה גרם למוגבלות רצינית וקושי לבצע פעילות גופנית לזמן ארוך. היום פותחים את המטופל ומוציאים את הכליה רק בסוף. זה כמו ניתוח קיסרי קטן. תוך ימים, מלבד הצלקת, אין זכר לניתוח".
 
הרופא עובד בבילינסון כחמש שנים. קודם לכן עבד בתחום ההשתלות בבתי חולים בארצות הברית, וביצע את הפרוצדורה מאות פעמים. הוא מספר כי בש¬בוע האחרון נרשם במחלקה שיא - שמונה השתלות כליה בשבעה ימים. השיא נרשם בשלב הפרדת הכליה מהרקמות. ״זה החלק הכי קריטי כי צריך לגעת ממש קרוב לכלי הדם. כל רקמה כזו שאני מנתק זו עוד שערה לבנה עבורי", אומר ד"ר נשר.

״אין הרבה משתילים בישראל. זה תחום שאין בו רפואה פרטית. מצד אחד רופאים רבים מעדיפים ללכת למקצועות שיש בהם אפשרות לכסף הגדול. מנגד, העבודה כולה מתבצעת במרכזי ההשתלות בבתי החולים הציבוריים ולכן העומס רב. אנחנו עובדים מסביב לשעון. ובכל זאת, לא קורה לי שאני נכנס לניתוח ומרגיש שאני עושה אותו על אוטומט. אני לא מוכן לחשיבה הזו. לכל ניתוח אנחנו מתכוננים כאילו זו הפעם הראשונה. חייבים לשמור על מאה אחוז עירנות".

לאחר שעות ארוכות של עבודה, הרופאים אוחזים בגוש קטן - הכליה, ומעבירים אותו לצלחת בשולחן סמוך. מיד מוזרק אליה חומר שמשמש לשימורה עד שתגיע לגופו של סמט.
 
״זה שומר על הכליה לפרק זמן של עד 24 שעות״, מסביר ד״ר נשר. ״במקרה הזה המושתל נמצא בחדר הסמוך. בהשתלות מאדם מת לפעמים קוצרים את האיבר בבית חולים אחד ומעבירים לבית חולים אחר, תהליך שיכול לקחת זמן״.
 
בחדר הניתוח הסמוך כבר ממתין סמט, מורדם, וחור פעור בבטנו. עכשיו המנצח על הצוות הוא פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות. כולם ממתינים לד״ר נשר שיגיע עם הכליה. פרופ' מור אומר כי ״מדובר בניתוח הכי שגרתי בתחום ההשתלות. יש בארץ מצוקה גדולה של תרומות מהמת. התור לקבלת כליה ארוך, חמש שנים בממוצע, לכן אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון של השתלות מתורם חי. זה זמין יותר, ובדרך כלל האיבר גם איכותי יותר. הבעיה העיקרית היא להשיג את התורם, 50%-70% מהתרומות מתקבלות מבני משפחה. לפעמים יש תרומות מהמעגל הרחב יותר. בשנים האחרונות החלה תופעה בארץ של תורמים אלטרואיסטים״.


 
סיפורם של השניים הנמצאים על שולחן הניתוחים נחשב גם בעיני הרופאים המנוסים לנדיר. ״בדרך כלל התורמים בהתנדבות מגיעים דרך עמותת 'מתנת חיים', שמחברת בין תורמים לנזקקים להשתלה״, מספר פרופ' מור. ״רוב התורמים משתייכים למגזר החרדי והדתי. לא זכורים לי מקרים שמשפחה הצליחה לגייס בעצמה תורם זר ללא תיווך. לאנשים קשה להבין אנשים שמחליטים לתרום כליה לאדם זר. גם לי אין תשובה חד-משמעית לכך. זה כמו אלה שהולכים ליחידות קרביות ומוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על אחרים. כאן גם סכנת החיים הרבה יותר קטנה״.
 

חדר האופוריה


כשמונה שעות אחרי שהניתוח החל, ההשתלה מסתיימת. בחוץ כבר חשוך. השעון מראה עשר. בני המשפחה המתוחים המתינו בבית החולים לאורך כל
היום. גם חלק מהילדים הגיעו. מדי פעם הם עודכנו בעוד שלב שעבר בהצלחה. עם זאת, הגורמים הרפואיים מספרים כי הם משתדלים לא לעדכן את בני המשפחות בבשורות, כי תמונת המצב יכולה להשתנות בכל רגע.
 
ההתרגשות הייתה גדולה אחרי הדיווח שהניתוח עבר בהצלחה. סמט ולוינסון מועברים בהמשך להתאוששות באותו החדר. הם ניצלו את הזמן, כשהכל מאחוריהם, כדי להכיר זה את זה.
 
״אנחנו מנהלים שיחות ארוכות, לומדים אחד על השני״, מספר סמט, ״גילינו שאנחנו באים מרקע דומה, יש לנו הרבה מן המשותף, כימיה טובה מאוד. אני מרגיש שמצאתי כליה, אבל גם חבר חדש. בטוח שנשמור על קשר״.
 
בעוד סמט נשאר לשבוע נוסף בבית החולים, לוינסון כבר השתחרר לחגוג את חג שבועות בביתו. ״אני מרגיש מצוין״, הוא סיפר לפני צאתו מבית החולים. ״שנינו המומים שהכל עבר כמו שצריך וזה מאחורינו. יש בחדר שלנו בבית החולים אופוריה גדולה. אני קצת בשוק. לפני הניתוח חיכיתי לאיזו תחושה קלה של היסוס, חרטה מתוך הלחץ, אבל האדרנלין פשוט עבד. הרגשתי בעננים לאורך כל הדרך״.