הופעתו המתקרבת של הראפר והזמר האמריקאי כריס בראון, שאמורה להתרחש ב-27 ביולי באמפי פארק בראשון לציון, גרמה לנשות שדולת הנשים בישראל לעלות על הבריקדות.
"היינו רוצות להוביל שינוי תודעתי שיגרום לקהל להצביע ברגליים ולהפסיק לתגמל גברים אלימים על ידי רכישת כרטיסים למופעים שלהם", מצהירה עו"ד קרן גרינבלט, יועצת משפטית בשדולת הנשים. בראון עלה לכותרת בשנים האחרונות לא רק בזכות הקריירה המוזיקלית שלו, אלא גם לנוכח העובדה שכבן זוגה לשעבר של הזמרת ריהאנה, הוא איים עליה, היכה אותה וגרם לפניה ולגופה חבלות קשות. במסגרת עסקת טיעון הוצא לו צו הרחקה ובית המשפט גזר עליו חמש שנים בפיקוח קצין מבחן, ו־180 שעות עבודות שירות. לקראת בואו, נשות שדולת הנשים מביעות התנגדות למופע המתוכנן.
"במקום להוקיע מכל וכל עברייני אלימות ומין, החברה מאפשרת להם במה בלב הקונצנזוס. נקודה נוספת שיש לשים עליה את הדעת, כריס בראון הוא עבריין מורשע והוא גם נענש על העברות שלו. מה עם דמויות אחרות בציבוריות הישראלית - זמרים, אנשי תקשורת - שלא נזכיר כאן את שמם, שהואשמו או נחשדו בביצוע עבירות אלימות ומין קשות כלפי נשים וקטינות אבל לא הורשעו לבסוף מחוסר ראיות?"
אל דעתה של גרינבלט חוברת ד"ר הגר להב, חוקרת מגדר ותקשורת מביה"ס לתקשורת במכללת ספיר. "ההתרגשות מהגעתו של כריס בראון לארץ גורמת לנו לשכוח שמי שמפוצץ את הפרצוף למישהו אחר הוא אדם שלא מבין שמהצד השני עומד יצור אנושי, לא חפץ שלו. הבעיה היא שכאשר אדם כזה לא רק לא מוקע ציבורית, אלא משמש דמות להערצה ולחיקוי, בעיקר לבני נוער, האלימות נגד נשים מקבלת לגיטימציה.
באוניברסיטאות מכהנים כמה וכמה פרופסורים שכולם יודעים שהם היכו את נשותיהם אבל שותקים. כך גם בתקשורת, באמנות, בפוליטיקה ובכל מקום אחר. אנשים אומרים: 'זה עניין פרטי, זה לא ענייני, שתלך למשטרה'. אבל הם לא מבינים שבעצם השתיקה, הם נותנים לגיטימציה והופכים את הבעיה של האישה המוכה לבעיה פרטית שלה".
זיכרון קצר
לאורך השנים העולם נתקל בלא מעט מקרים של כוכבים גברים ששמם נקשר בפרשיות אלימות או מין מטרידות. התגובה הראשונית המקובלת היא זעזוע תקשורתי, אבל להוליווד – וגם לעולם – יש למרבה צער זיכרון קצר מאוד. לעתים תכופות מדי מפורסמים נהנים מ"כרטיס יציאה מהכלא" גם בתודעת הקהל.
במקרה המפורסם והחמור של כריס בראון, שתקף את ריהאנה ב־2009, ארגוני נשים בכל העולם דאגו להבהיר לו שהוא לא רצוי במחוזותיהן. ב־2012, למשל, כשבראון אמור היה להגיע לגיאנה שבדרום אמריקה כדי להופיע, ארגוני הנשים המקומיים הכריזו על חרם ויצאו בקריאות בתקשורת, עד שבראון ביטל את ההופעה. עד היום אפשר למצוא ברחבי הרשת שלל אתרים ועמודים פייסבוק שקוראים להחרים את בראון ואת עבודתו.
גם השחקן צ'רלי שין ידוע בהוליווד לא רק כאחד שיש לו בעיה חמורה בשליטה בכעסים והתמכרות קשה לחומרים כימיים שונים, אלא גם כגבר שמתייחס לנשים "כמו קלינקס". היסטוריית האלימות שלו היא ארוכה וקשה: היא מתחילה בשנות התשעים ונמשכת כל הדרך לשנות האלפיים, עם תקרית ירי בשחקנית קלי פרסטון שהייתה בת זוגו, טענות על התעללות פיזית ונפשית באשתו דניס ריצ'רדס, תקיפה של בת הזוג שלו ברוק מולר בשנת 2009 והרשימה עוד ארוכה ומצמררת. ב־2011, על רקע התמוטטות העצבים המפוארת של שין, שכללה גם פיטורים מהסדרה "שני גברים וחצי", העיתונאית
פטרישה סלרס ממגזין Fortune כתבה מאמר ובו קראה להחרים את שין, ותהתה למה אף אחד עדיין לא עושה זאת.
כמו כן, בעונה השנייה של "דה ווייס", למשל, זכור המתמודד מייקל אלחדיף, שסיפר בגאווה על השתתפותו ב"אמריקן איידול" ותיאר כיצד חפן את ישבנה של ג'ניפר לופז. בתגובה פנו ארגוני נשים במכתב אל הפקת התוכנית בדרישה להתנצלות.
בשנים האחרונות אפשר לזהות עלייה קלה בקריאות לחרמות כאלה מצד נשים. זה בלט במיוחד במקרה של ביל קוסבי, שנשים רבות טענו כי סימם אותן ואנס אותן, ובעקבות זאת משטרת לוס אנג'לס פתחה נגדו בחקירה פלילית. קוסבי המשיך במסע ההופעות שלו ונתקל בהפגנות ומחאות בכל מקום שאליו הגיע. גם הדוגמנית ג'ניס דיקנסון, שהייתה אחת הנפגעות של קוסבי, קראה להחרים אותו.
סלחנות וחצי קריצה
מצד אחד, אומרות לנו נשות השדולה, הרשתות החברתיות פתחו חזית חדשה במאבקים הפמיניסטיים. "הן מאפשרות למגוון גדול יותר של נשים, שבדרך כלל מושתקות ומודרות, להשמיע קול וזה בהחלט משפיע על סוג ואופי המאבקים שמתחילים שם", מזכירה דוברת שדולת הנשים שירלי פלג. "ראינו את זה סביב פרשת המשורר יצחק לאור, כשמחאת הרשת של נשים שטענו כי לכאורה נפגעו מהמשורר ביחד עם ארגוני הנשים, הובילה בסופו של דבר לשלילת פרס לנדאו מלאור, וסביב פרשות נוספות בהם היו מעורבים אנשי ציבור וכעת, סביב ההופעה של בראון בישראל".
"כדי שזה יהיה בעל אימפקט, צריך שתהיה עוצמה גדולה בבת אחת. לא מספיק שאת תכתבי פוסט ואני אכתוב פוסט וזה יישאר רק במסגרת קולות בודדים", אומר יוסי בר-אל, מומחה לשיווק. "הפרסום על בואו של בראון לארץ הגיע אחרי שנסגר איתו חוזה עם ערבויות וכסף, ולכן מעבר לעוצמת הקול צריך לייצר דה לגיטימציה של המעשה עצמו. לא לתקוף אותו באופן אישי אלא את המעשה עצמו, של התעללות בנשים".
האם לאור המתחולל בשנים האחרונות אפשר לקבוע שנעשינו פחות סלחניים כלפי אלימות? התשובה, כמו החיים, מורכבת. "היום, השיח המגדרי הפך לשיח אופנתי. כולנו רוצות ורוצים להיות שם משום שהוא מזוהה כשיח נאור, ומי מאיתנו לא רוצה להיות נאור? כולם מדברים אותו או בשמו, וזה נהדר", טוענת ד"ר עליזה פרנקל, מומחית לזהויות בחברה הישראלית, מרצה בחוג למגדר במכללה האקדמית בית ברל והתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן. "יחד עם זאת, כמו כל דבר שהוא אופנתי, הוא נורא שטחי. תוסיפי לזה את הדינמיות של החיים שלנו והחיפוש אחר הריגוש הבא, והשילוב בין שטחיות לחיפוש אחר הריגוש הבא, יוצר מצב שזה צף בתודעה".
חוץ מזה שזה שיח ער, מה באמת מתרחש?
"השאלה היא איזה סוג של מחירים אנחנו מצפות ומצפים שהאנשים האלה שנוהגים באלימות – בדרך כלל אלימות של גברים נגד נשים ולפעמים נגד גברים אחרים, ישלמו. אמן כמו אייל גולן שעשה מעשים שמבחינה חוקית הם נסלחים כי לא נפתח תיק פלילי, ומבחינה מוסרית חלק טוענים שמה שעשה לא היה מוסרי, איזה מחיר רציני הוא משלם? התשובה היא כלום. בציבור שהוא היה פופולרי אצלו, הוא לא נדרש להתמודד עם התוצאות. אותו קהל נשים שחשוף לשיח המגדרי לא באמת מפנים את המשמעויות שלו.
" לנו יש אמצעי הענשה יחיד לגיטימי במדינה דמוקרטית, שהוא דרך המשפט", אומרת פרנקל, "וברגע שזה מגיע לאזור הדמדומים, אם לא הצליחו להאשים אותך באופן משפטי, אנחנו כבר לא מדברים מוסר כי אין קוד אתי שעל פיו אנחנו פועלים. ברגע האמת השיח המגדרי אינו מחלחל לשיח הציבורי ולא יוצר את השינוי. משמעותו של הניסיון להחרים את ההופעה של כריס בראון על ידי שדולת הנשים הוא: אנחנו רוצות לקדם את השוויון המגדרי, שבא לעצור כל סוג של אלימות מגדרית של אמן שהוא מודל לחיקוי שמקבל לגיטימציה להופיע ולהשפיע".
רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו ישראל, מסכימה עם פרנקל. "הסנקציה היחידה שלנו כחברה היא הסנקציה המשפטית, ואנחנו שוכחים את היתר. זה חוצה עברות ונמצא באותו קו מיתמם שאומר: הכל מתנקז אל בית המשפט. כשזו האווירה, ברור שאנחנו מוכנים לנשק את כפות רגליו של זמר בחו"ל, כי אנחנו נושמים לרווחה שהוא לא מחרים אותנו ומוכן להגיע, אז מי בכלל מדבר על ערכים ומוסר? כל השיח של מה זה אומר עלינו כחברה, מושתק".
זה רק החשש מפני חרם?
בהכנת הכתבה השתתפה חגית גינזבורג