אוכלים את הלב: איך הפכנו לחברה שמפלה שמנים?

אחד הדברים שנחשפו בפורום היה הקושי של בעלי עודף משקל במציאת עבודה ותחושותיהם כי הם מופלים לרעה בתחום. "הייתה אישה שסיפרה לנו כי ניסתה להתקבל לאחת החברות הגדולות במשק", מספר איתן.

"היא עברה את כל מבחני המיון וכשהגיעה למנהל כוח האדם, אחת השאלות הראשונות שהוא שאל אותה הייתה אם היא חושבת שהמשקל שלה ימנע ממנה לתפקד כמו שצריך בחברה. היא מיד השיבה כי עד היום המשקל לא מנע ממנה לעשות דבר, אבל בסוף הראיון הוא אמר לה כי היא המוצלחת ביותר מבין המועמדות, אבל שתחזור רק אחרי שהיא מורידה לפחות עשרה קילו. היא חשה מושפלת וסיפרה כי תמיד הייתה בטוחה במראה שלה ולא חשבה שתשמע כזה דבר. אחרי התייעצות איתנו היא פנתה למנהלת שהייתה מעל אותו אדם וסיפרה לה מה היה, ואותה מנהלת הבטיחה לה שהיא תעבוד בחברה ואותו מראיין לא יהיה אחראי עוד על כוח אדם, אם רק תסכים לא לתבוע את החברה".
 

"לפני כמה שנים פנתה אלינו מישהי שהתקבלה לאיזו עבודה שדרשה לבישת מדים אחידים", נותן איתן דוגמה נוספת, "אבל ביומה הראשון בתפקיד התגלה שאין מדים במידה שלה, ומשום כך הוחלט לא להעסיק אותה. מייחסים לשמנים תכונות של עצלנות וחוסר עמוד שדרה, הרי אם מישהו לא יכול לנהל את הדיאטה שלו, איך הוא יוכל להתמיד בביצוע תפקיד? למרבה האבסורד, דווקא כשבעלי משקל עודף מגיעים כבר לתפקידים בחברות, יותר קל להם להתקדם כי אז החיסרון הופך ליתרון, אנשים מופתעים לטובה מזה שהם מצליחים לבצע את עבודתם למרות המראה ומעריכים אותם יותר מבעלי משקל ממוצע. זו מציאות מעוותת, אבל זה המצב". 
 

"אפליה בקבלה לעבודה היא דבר שמאוד קשה להוכיח כי יש כל מיני משתנים - ניסיון, כישורים - אבל נראה לי שלגברים יותר קל מהבחינה הזו", טוען איתן. "אריאל שרון ז"ל, למשל, היה אדם גדול מאוד וזה לא הפריע לו להיות ראש ממשלה, המראה שלו הקנה לו דימוי של בולדוזר, מישהו שמזיז דברים, ובחור צנום כנראה לא היה מקבל את האפקט הזה. כלפי נשים החברה בדרך כלל פחות סלחנית".

בתחילת השבוע עלתה בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק האוסר אפליית אדם בגין עודף משקל, שלפיה חוקים העוסקים במניעת אפליה, בהם חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות הציבוריים והחוק לשוויון הזדמנויות בעבודה, יתוקנו ותתווסף להם התייחסות לנושא הזה. אלא שההצעה נדחתה. "לא ברור לי איך רוב השרים התנגדו להצעה כזו, שבסך הכל ביקשה לתת הזדמנות שווה לקבוצה גדולה באוכלוסייה הסובלת מעודף משקל", אומרת יוזמת ההצעה ח"כ תמר זנדברג (מרצ). "אני מניחה שהסיבה לכך היא פוליטית, מאוד קשה להצעות חוק של האופוזיציה לעבור, בעיקר כזו שהיא אולי לא פשוטה לעיכול". 

  "הצעת חוק לא פשוטה לעיכול" ח"כ תמר זנדברג

לדברי זנדברג, 57 אחוז מהאוכלוסייה היום מוגדרים כבעלי משקל עודף, והמציאות הנוכחית פוגעת ברבים מהם. "ההצעה באה להוציא את האפליה לאור. לרוב האנשים קשה מאוד לעמוד בסטנדרטים של אידיאל היופי ודיקטטורת המזון הנהוגים, ולכן הם חיים באי נחת תמידית עם הגוף שלהם. לא ייתכן שאישה שמנה תספוג הערות, אפילו סתם כך ברחוב, על מי היא אוכלת ומה היא לובשת. לא יכול להיות שכשבחורה מלאה מגיעה לראיון לתוכנית לימודים הפרופסור שבוחן אותה מצייץ תוך כדי בטוויטר שלמי שאין משמעת עצמית להפסיק לאכול פחמימות - איך תהיה לו משמעת עצמית לסיים את התואר.

ובכל זאת הדברים האלה ממשיכים לקרות, מעסיקים רבים נשאבים לסטיגמה ומניחה שבעלי המשקל העודף הם עצלנים, חסרי משמעת עצמית, מנומנמים ואף לא ייצוגיים – שזו הפכה להיות הסיבה המכובסת החדשה לא לקבל אדם לעבודה. מאז שהגשתי את ההצעה קיבלתי המון תגובות עם סיפורים על הרקע הזה. נהייתה לנו נטייה שגויה לזהות בריאות עם רזון ושומן עם חולי. גם אם ההצעה לא עברה, לפחות הנושא הוצף, ואני מקווה שזה יגרום למנהלים במקומות העבודה להבין שלא הגיוני לבחור מועמד לתפקיד משיקול כזה".
 

"כיום חוק שוויון הזדמנויות בעבודה מפרט שורה של עילות שבגינן אסור להפלות עובדים בתקופת העבודה, בפיטורים או במועמדות לעבודה", טוענת עו"ד גלית גולן רותם, מומחית לדיני עבודה במשרד תמר גולן, "אך אני לא מכירה פסק דין ישראלי על אפליה מחמת משקל. יש מקרים שסוגיות של מראה או קוד לבוש מגיעות לבית משפט, למשל הוחלט שהגיוני לחייב עובד עם קעקועים על הזרועות ללבוש חולצה ארוכה כדי להסתיר אותם, כך שאפשר להבין שבמראה חיצוני בתי המשפט קובעים שכן לגיטימי שמעסיק ידרוש מראה ייצוגי. עם זאת, אם יהיה מקרה מובהק של פסילת מועמד לעבודה בגלל משקלו, בית המשפט יגדיר את זה כאפליה.
 

"עם זאת, חשוב לציין שגם אם התיקון היה נכנס לתוקף, התייחסות שונה בגלל משקל לא תיחשב לאפליה אם היא מתחייבת מאופי או מהות המשרה, לדוגמה בנוגע לשוטרים קבע בית המשפט בעבר שלגיטימי להעמיד אותם במבחני כושר גופני כי זה חלק מדרישות התפקיד, ועל כן לא מדובר באפליה".

"זאת בושה וחרפה שבמדינה ישראל הנאורה בכלל צריך להציע חוק כזה, וזה שהוא נדחה רק הופך את זה לפי כמה יותר גרוע", אומרת מיכל שם טוב, 35, "קרוב למאה קילו של נשיות מתפרצת", שעוסקת רבות בנושא דימוי הגוף ואף כתבה ספר בנושא לילדים בשם "מה שיוצא - אני מרוצה" שהכנסותיו הועברו למחלקה להפרעות אכילה של בית החולים סורוקה. "אני לא מבינה איך אפשר לתמוך בהנצחת האפליה. אושרה לאחרונה הצעת חוק של שילוב בעלי מוגבלויות בעבודה, הם כן והשמנים, שלא סובלים משום פגם מלבד משקל עודף, לא? הדגל בחיי הורד לחצי התורן, זה יום עצוב מאוד".

"יש דברים שמעולם לא ניסיתי כי ידעתי מראש שזה יסתיים בכישלון: אף פעם לא הלכתי להיות ברמנית או דיילת, היה ברור לי שלא אוכל ללמוד ריקוד בגלל המשקל. אבל למה בעצם? בגלל הסטיגמה והחשש הלא מודע מההשפלה שבוודאי תבוא, אנחנו מבטלים את עצמנו מראש. ברור מאליו שבר רפאלי יכולה להתנוסס על איילון ולא אישה מלאה. אפילו הדוגמניות למידות גדולות רזות יחסית. אין סיכוי שתהיה מגישת חדשות שמנה. כולם צריכים להיות שכפול של הרזה והיפה. הדיכוי עד כדי כך עמוק, שאנחנו השמנות לא מעזות לחשוב מחוץ לקופסה של עצמנו".

"אני עוסקת בעולם האופנה", מספרת גלה רחמילביץ'. "חזרתי לארץ מלימודי הסטיילינג באנגליה אחרי שעבדתי באירופה וניסיתי להתקבל לכמה עבודות בתל אביב, אבל בכל מקום אמרו לי: 'חמודה, אין דבר כזה שמנות באופנה, זה לא הולך ביחד. אם את רוצה אי פעם לעסוק בתחום, אז כדאי שתרזי והרבה ואז נדבר'. את נתקלת ב'לא' ו'לא' ובכלל לא מסתכלים על הניסיון שלך או על הכישרון שלך, כלום מזה לא רלוונטי ברגע שאת שמנה.
 

"יש לי לקוחה שעובדת בחברת הייטק למעלה מ־14 שנה באותה עבודה והיא לא מקודמת נטו בגלל המשקל שלה", מספרת רחמילביץ', שלדבריה משתמשת בסטיילינג ככלי להעצמה. "התפיסה המעוותת הזו נהייתה סטנדרט, זה הפך למגפה ואנשים בטוחים שזה לגיטימי. היום מעסיקים רק רזים, מחר זה יהפוך להיות רק יפים, אז זה לא רק עניין השמנופוביה, זו גזענות שמתפתחת ומחלחלת לרמות שיגיע יום ולא רק השמנים יסבלו, כולם יופלו על רקע המראה שלהם, וראינו לאן זה הוביל לפני 66 שנה".
 

אך האם בעולם האפליה נגד שמנים נראית אחרת? על פי מחקר של ארגון ברית דיני התעסוקה, המאגדת עורכי דין המתמחים בדיני עבודה ברחבי העולם, 16 אחוז מהעובדים דיווחו על אפליה על בסיס מראה חיצוני. ממחקר שנערך באוניברסיטת הלסינקי עולה כי בעל משקל עודף ירוויח שכר נמוך ב־30 אחוז מעמיתיו שבמשקל רגיל. 
 

המאבק בהשמנת יתר במקומות העבודה הפך לנפוץ בעולם. על פי סקירה של ד"ר יופי תירוש בארצות הברית, ישנם מעסיקים המחייבים את העובדים להשתתף בתוכנית ירידה במשקל והגברת הכושר, ואף מתנים את מימון תוכנית ההרזיה בכך שאם לא ישמור על משקלו החדש, הוא יפוטר. רשת הסופרמרקטים האמריקאית הגדולה למזון טבעי Whole Foods מעניקה הנחה נמוכה יותר על מוצריה לעובדים בעלי מסת אינדקס גוף גבוהה, וזאת לאחר שהיא מציעה מדידה וולונטרית של עובדים המעוניינים לקבל את ההנחה הגבוהה.

כמו כן, חברת פפסי קונסת את עובדיה בעלי המצבים המקושרים למשקל יתר, כמו יתר לחץ דם או סוכרת, אלא אם כן הם מסכימים להשתתף בקורסים לשינוי סגנון החיים. גרסה קיצונית אף יותר אפשר למצוא ביפן, שם  המעסיקים והרשויות המקומיות מחויבים על ידי המדינה לשקול את עובדיהם ובני משפחתם מדי שנה. מי שהיקף המותניים שלו חורג מהמותר יקבל הנחיות דיאטה, ואם לא ירזה כעבור חצי שנה, תוטל עליו חובה להשתתף בהדרכות נוספות. 
 

בתגובה למאמצי החברה, ובפרט המעסיקים, לשלוט בנטיות ההשמנה של התושבים, בארצות הברית פועל כבר שנים רבות גוף בשם NAAFA, "האגודה הלאומית לקידום קבלה של ההשמנה", אשר יוזם חוקים נגד אפליית שמנים במדינות שונות. כך למשל, בנובמבר האחרון, לאחר מאבק ציבורי ממושך, הצליחה האגודה להביא להסרת מחשבון שהציע המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, גוף ממשלתי אמריקאי, שחישב את העלויות הנוספות שהמעסיק "מבזבז" על העובדים השמנים על ידי הזנת נתוני המשקל, השכר והביטוח הרפואי של כל עובד.