מאז נחשפה זהותה של נועה, בת 30 מחיפה, בעקבות תקרית אלימה עם עובד בבית המלון באילת שבו היא מועסקת, הפכו חייה לגיהינום. "התחלתי לעבוד בבתי מלון באילת כחדרנית", היא מספרת ל"מעריב המגזין". "בהפסקות הכרתי בחור שעבד שם. נוצר בינינו קשר רומנטי, אבל בשלב מסוים הייתי חייבת להיות גלויה. אמרתי לו שאני לא אישה ביולוגית. מאותו רגע עברתי מסכת של השפלות, איומים וסחיטה. הבחור ניצל את העובדה שאני שומרת בסוד את היותי טרנסג'נדרית. הגשתי נגדו תלונה במשטרה, אבל התיק נסגר מחוסר ראיות. מאז כל עובדי המלון יודעים עלי, ויש לי תחושה כל הזמן שמתלחשים מאחורי גבי ולועגים לי. זאת תחושה מאוד לא נעימה".

מהיכרותה עם טרנסג'נדרים אחרים, חשה נועה כי היא וחבריה לזהות המגדרית נמצאים בתחתית הסולם מבחינת יחס החברה כלפי הקהילה הלהט"בית. "שמעתי על עוד הרבה מקרים שכרוכים בסבל נפשי ופיזי", אומרת נועה. "אנשים רואים בנו סטייה מינית. זה גורם לסבל נפשי מאוד גדול. יש תחושה של נרדפות. המשפחות שלנו סובלות, ואנחנו סובלות וסובלים. אני משתדלת לקחת ללב כמה שפחות, ומקווה שהזמן יעשה את שלו".

הניסיון האישי של נועה משתקף היטב בדוח מיוחד של מרכז ניר כץ למאבק באלימות ובלהט"בופוביה, הפועל כשירות ארצי לכל קהילת הלהט"ב במסגרת האגודה לשמירת זכויות הפרט למען הלסביות, ההומואים, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים בישראל (אגודת הלהט"ב) ובאחריותה המקצועית. הדוח, המתפרסם כאן לראשונה וסוקר את כל האירועים הלהט"בופוביים שנרשמו על פני שנה שלמה, מאז אוגוסט 2014 עד אוגוסט השנה, חושף תמונת מצב קשה, ולפיה אירועי שנאה חמורים מתרחשים בכל רחבי הארץ ובכל זמן. לפי הדוח, 19% מהמקרים המדווחים של אירועי שנאה ואלימות כלפי הלהט"בים נוגעים לטרנסג'נדרים.


לא רק בפריפריה
להט"בופוביה פירושה מצבים נפשיים ומניעים פסיכולוגיים של פרט, קבוצה או קהילה המתבטאים בחוסר סובלנות, סלידה, כעס, השפלה, דיכוי או רחמים ומופנים כלפי הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. ההומופוביה נסמכת על מיתוסים וסטריאוטיפים שליליים, המצדיקים אפליה על בסיס נטייה מינית, שלפיהם סגנון החיים ההומוסקסואלי שונה מהותית מסגנון החיים ההטרוסקסואלי, ולכן יש להוקיעו. אלימות הומופובית מוגדרת בדוח של מרכז כץ כפעולה או צורת התנהגות שיש בה הפעלת כוח או השפעה פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית, מינית, שליטה, לחץ, כפייה או אילוץ שיש בהם כדי לגרום נזק, הפחדה, הצקה, הטרדה, פציעה, אפליה והתעללות, על ידי יחיד או קבוצה כלפי קורבן יחיד, כמה קורבנות או אוכלוסייה מוגדרת. הנתונים בדוח התקבלו באמצעות מילוי טפסים אונליין, פניות טלפוניות באמצעות "יש עם מי לדבר" – קו הקשב, המידע והתמיכה של אגודת הלהט"ב, וכן באמצעות פניות פרונטליות למתנדבי האגודה.

מתוך 1,300 האירועים הלהט"בופוביים שדווחו, גידול של 25% מהשנה שעברה,  עולה כי חברי הקהילה הלהט"בית חשופים לפגיעה להט"בופובית בכל מעגל החיים - מבית הספר, השירות הצבאי, מערכת ההשכלה הגבוהה ועד מקום העבודה, ואף הבית והשכונה, כמו גם במסגרות נותנות שירות כמו בתי עסק, שירותי הממשלה ועוד.

29% מאירועי האלימות והשנאה שדווחו אירעו במרחב הציבורי – ברחוב, בסביבת המגורים וכדומה. 13% מהאירועים התרחשו בבית הספר, 12% במעמד שירות ללקוח בבתי עסק, בקרב נותני שירותים, במשרדים ממשלתיים וכדומה ו־7% בסביבת מקום העבודה. 6% מהתלונות על אירועי להט"בופוביה התרחשו בצה"ל, 6% במסגרות טיפוליות כמו אצל רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואחרים שהשמיעו הערות פוגעניות, ו־3% מהמקרים התרחשו בסביבה שאמורה לשמור על החוק ולהגן על חברי הקהילה הלהט"בית מפני פגיעות שנאה ואלימות – במשטרה. גם התקשורת אינה יוצאת נקייה, ומחברי הדוח מצביעים על כך שזירה להט"בופובית בולטת היא התקשורת והאינטרנט, שבהם נרשמו 31% מביטויי השנאה לקהילה.


בין הדיווחים על אירועי אלימות ושנאה במרחב הציבורי, דווח על תקיפות פיזיות של זוגות להט"בים ברחוב ועל שפת הים, יריקות וקללות. מן הדיווחים עולה גם תופעה חמורה של בריונות בבתי הספר וברשתות החברתיות, הכוללת פתיחת דפי פייסבוק או קבוצות חברתיות הלועגות לנער או נערה להט"בים, הצקות ואלימות בבתי הספר עצמם או בשעות אחר הצהריים.

מתוך הדיווחים על פגיעה במקום העבודה, דווח בין היתר על מנהלת סניף בנק שניגשה ללקוחה שחיבקה עובד להט"ב ושאלה אם אינה מפחדת ממחלות, ובהזדמנות אחרת הבהירה לעובד כי ללהט"בים אסור להיות הורים; מנהלת שהעירה לעובדת לסבית במהלך טיול משפחות מטעם העבודה כי היא "מגלה קרבה רבה מדי" לבת זוגה; עובד מטבח שנקלט בעבודה חדשה וזכה לתשבחות, אך פוטר ביום שבו נחשפה נטייתו המינית; עובדת טרנסג'נדרית בחברת תוכנה שנחשפה להתנכלות מתמשכת מצד מנהלים ועמיתים; ועמית לעבודה שסירב לקשר חברתי עם הומוסקסואל.

אירועי להט"בופוביה אינם מוגבלים לפריפריה, וכ־30% מהם מתרחשים דווקא בתל אביב ובגוש דן, הנהנים מתדמית ליברלית. 7% מהאירועים התרחשו בצפון הארץ, בירושלים נרשמו 6% מהאירועים ו־4% בדרום הארץ.

השנה האחרונה הייתה שנת בחירות, והתאפיינה בשיח ציבורי טעון. הדוח מצביע על כך שמערכת הבחירות כללה התבטאויות להט"בופוביות מצד אישי ציבור, כמו גם שיח להט"בופובי בוטה ואלים ברשתות החברתיות. בולט במיוחד היה הסרטון שיצא נגד הקהילה הגאה ונגד משפחות גאות מטעם מתמודדי מפלגת הבית היהודי.

מקרים להט"בופוביים רבים דווחו סביב מועדים של נראות קהילתית, ובכלל זאת מצעדי הגאווה בערים השונות. כך, לקראת מצעד הגאווה האחרון בירושלים, שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל, הופצו כרטיסיות שעליהן נכתב "אין למצעד הגאווה מקום בירושלים", בדמות כרטיס עלייה למטוס, רמז שעל הלהט"בים לעזוב את ישראל. כמו כן, בתל אביב דרשו בעלי בתים להסיר דגלי גאווה שתלו דיירים לכבוד שבוע הגאווה. עוד מצביע הדוח על סירובה הראשוני של אוניברסיטת בר־אילן לקיים הפנינג גאווה בתחומה, סירוב שבוטל לאחר מחאה קהילתית חריפה בהובלת אגודת הלהט"ב.

גל של התבטאויות הומופוביות בוטות הושמע גם בעקבות רעידת האדמה בנפאל, שבה נקלעו למצוקה הורי פונדקאות רבים, רובם הומוסקסואלים, ובכלל זאת דבריו של ראש בתי הדין של העדה החרדית, הרב משה שטרנבוך, אשר טען כי הרעש בנפאל אירע בגלל משכב זכר וגילוי עריות.

ניתוח הממצאים מלמד גם על רתיעה של בני הקהילה הלהט"בית מהגשת תלונה במשטרה על מקרי אלימות ושנאה כלפיהם. ב־92% מהמקרים לא הוגשה תלונה במשטרה, לעומת 8% בלבד שהגישו תלונות. במרכז ניר כץ אומרים כי הנתונים מצביעים על חסם משמעותי בדיווח למשטרה, ונדרשת פעולה שתוביל לעידוד הנגישות בקשר בין הקהילה והמשטרה. לגבי חומרת האירוע המדווח, על פי תחושת הנפגע, עולה תמונה קשה ביותר: מתוך המקרים המדווחים, יותר משליש נכללים בדרגות החומרה הקשות ביותר (4־5).

"לחנך לסובלנות"
מתוך הנתונים עולה באופן מובהק כי חלקה של האוכלוסייה הטרנסג'נדרית מתוך כלל הדיווחים גדול באופן ניכר ביותר ביחס לגודלה של קהילה זו. כאמור, 19% מכלל הפגיעות נוגעות לאוכלוסייה זו, ובכלל זאת כמה מן המקרים החמורים ביותר הכוללים תקיפה פיזית.

בדומה להיבטים אחרים של להט"בופוביה, ניכר כי טרנסג'נדרים סובלים באופן מובהק מאפליה גם במערכת הבריאות. בין המקרים הבולטים שדווחו: רופא משפחה ידוע שפרסם מאמר להט"בופובי בפורום רפואת משפחה, ובו הגדיר את חברי הקהילה כ"סטייה ותועבה"; רופאים מומחים הפונים לאדם טרנסג'נדר בשאלות לגבי הסטטוס הניתוחי שלו (האם עבר ניתוח באיברי המין) מתוך "סקרנות" וללא כל הקשר רפואי סביר; פנייה לטרנסג'נדר באופן שאינו תואם את הזהות המגדרית שלו, החל במוקדי שירות, דרך רופאים מומחים ועד חדרי מיון; ויחס לסבופובי לזוג נשים בחדר מיון, שגרם להן להימנע מלקבל טיפול.

אירועים במרחב הציבורי הקשורים לקהילה הטרנסג'נדרית כוללים מקרים של תקיפה פיזית חמורה ביותר, ובכלל זאת על ידי קבוצה של תוקפים, והשלכת אבנים ובקבוקים. אירועים בסביבת מקום העבודה מתאפיינים בהתעמרות חמורה מצד עמיתים ומנהלים, ואף מצד לקוחות. בין המקרים הבולטים שדווחו: תקיפה חמורה של אישה טרנסג'נדרית בחיפה וניפוץ חלונות ביתה באבנים; זריקת אבנים על אישה טרנסג'נדרית ברחוב ברמלה; משפחה שהתעללה באישה טרנסג'נדרית ונישלה אותה מזכויות הרכוש והירושה; קבוצת פייסבוק המוקדשת לרפואת נשים שסירבה לקבל לשורותיה אישה טרנסג'נדרית; סירוב להשכיר דירה לאישה טרנסג'נדרית; לקוחה שסירבה לפנות לאישה טרנסג'נדרית בלשון נקבה, צעקה עליה "את לא אישה" וביזתה אותה.

בליווי המחלקה המשפטית של אגודת הלהט"ב ובשיתוף הנפגעים הגיש המרכז תלונות רשמיות לשורה של מוסדות שבהם אירעו אירועים להט"בופוביים. בעקבות התלונות נפתחו הליכי בירור ואף שימוע לעובדים פוגעים.

עודד פריד, מנכ"ל אגודת הלהט"ב בישראל, מצפה בעקבות ממצאי הדוח למעשים ולא רק לדיבורים מצד המחוקק והרשויות. "הומופוביה היא לא רק התפרצות רצחנית של שליסל במצעד הגאווה", אומר פריד. "היא מתרחשת בכל מקום, בכל זמן. אנחנו מצפים למעשים ולפעולות של ממש מצד הכנסת והממשלה. בידי חברי וחברות הכנסת הכוח לשנות את המציאות, לעצור את השנאה ולהבטיח קבלה ושוויון זכויות לקהילה הגאה. צריך להעביר חקיקה שתאסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית, לקדם תוכנית ממשלתית ותקציבים למאבק בלהט"בופוביה, לחנך לסובלנות ולהבטיח שוויון מלא לחברי וחברות הקהילה".

"מהתלונות שאספנו לצורך הדוח אנו רואים שלא מדובר בהיתקלות חד־פעמית עם תופעה של להט"בופוביה", אומר ד"ר גיל פישהוף, רכז הפעילות במרכז ניר כץ, שריכז גם את הדוח השנתי. "מרבית הנפגעים נפגעו יותר מפעם אחת והם נתקלים בכך על כל צעד ושעל". 

לדברי פישהוף, לתופעות הלהט"בופוביה יש השפעה הרסנית על חברי הקהילה. "ההשלכות הן כמו של פגיעה מינית. המקרים מותירים צלקת מאוד גדולה וגורמים לאובדן תחושה של ביטחון אישי", טוען פישהוף. "הרצח של שליסל במצעד הגאווה בירושלים הוא מקרה קיצון, אבל יש הרבה שליסלים קטנים, אנשים שמפעילים אלימות מילולית או פיזית כלפי האוכלוסייה הגאה. אנחנו במרכז ניר כץ לא מסתפקים באיסוף הנתונים אלא מטפלים ומלווים כל מקרה לגופו".