ולדיסלב פוליבודה, בן 19, בסך הכל נולד חודשיים לפני הזמן, אבל ברוסיה של שנות ה-90', ההריון של אימו יאנה, נקלע לסיבוך ולרגעים היה נדמה שהוא לא ישרוד את הלידה. בסופו של דבר הוא נשאר בחיים, אך מאז מסתובב עם צליעה ברגל ימין ובעיות ריכוז קשות.
בשבוע הבא פוליבודה ישתתף במסע "גלגלי האהבה" שיתרחש במהלך השבוע הבא, מיום ראשון ועד ליום חמיש ומאורגן על ידי בית החולים אלי"ן. סיפור על הקרבה, קשיחות והתמודדות.
"במשך כל השנים שיש לך את הצליעה, אנשים חדשים שאתה מכיר שואלים אותך מה הבעיה, אז אתה עונה להם מתוך הרגל מה הבעיה. אבל כשהייתי יותר צעיר זה היה לי קצת יותר קשה להתחיל להגיד להם מה קרה. לא אהבתי לדבר על זה, אבל כשגדלתי הבנתי שזה משהו שלא ייעלם בסופו של דבר וצריך להתמודד עם זה".
ולדיסלב ויאנה עלו לארץ בשנת 2000 כשהוא היה בסך הכל בן 4.5. כשהגיע לארץ הוא היה צריך לעבור ניתוח ברגל ויאנה, חיפשה מקום שיוכל לטפל בו ולשקם את רגלו אחרי הניתוח והופנתה לבית החולים "אלי"ן" בירושלים.
בזמן שולדיסלב התקדם בטיפולי הפיזיותרפיה וההידרותרפיה, יאנה החלה בחייה החדשים: "התקופה הזו הייתה קשה כי בעלי ואבי נשארו בברית המועצות. הם החליטו לא לעלות ואחי שכן עלה, עשה זאת ראשון והתחיל בעצם את כל התהליך הזה בגיל 15 בתוכנית נעל"ה. אחריו אמא החליטה שהיא לא יכולה בלי הבן שלה ויחד איתה עליתי גם אני".
"זה היה לא פשוט", יאנה נזכרת. "לא ידענו שפה, מיד נכנסתי לבית החולים "הדסה" לתכנית לאחיות ולא הייתה ברירה, למדתי מהר עברית וקיבלתי תעודת אחות".
"לוולדיסלב היה יותר קשה כשאביו נשאר שם. התגרשנו רק בהמשך. השפה הייתה זרה, הארץ הייתה שונה, אבל נקלטנו די מהר. הבנו את הראש והבנו שאנחנו צריכים ללכת בלי לסטות ימינה או שמאלה, הסתפקנו במה שיש והתקדמנו לאט לאט", מספרת יאנה. ברגע שהיה נראה שהם מתאקלמים, אמא שלה חלתה בסרטן השד ונפטרה בגיל 59 בישראל.
ולדיסלב ויאנה פוליבודה. צילום: בית חולים אלי"ן
אבל החיים ממשיכים. ולדיסלב המשיך בטיפולים בבית החולים עד שהגיע לגיל 13 ואז אמרו לו: 'מספיק, אתה יכול לעשות הכל לבד'. ומאז, הוא מבצע את התרגילים לבד בבית. יאנה שמאוד התחברה למקום רצתה לעבוד שם. "זה מקום אינטימי עם אנשים מיוחדים, נותנים יחס טוב. זו אווירה של בית חם ולא בית חולים. לא רק בגלל הבן שלי אלא כי פשוט רציתי לעבוד שם, זה מקום מאוד נעים".
אבל גם זה לא הלך חלק.
החלום התגשם
יאנה עבדה ב"הדסה" וניסתה להתקבל ל"אלי"ן" ללא הצלחה, כי הם "לא היו צריכים אחיות". לפני שלוש שנים, עקשנית לא פחות מבנה, היא ניסתה שוב והתקבלה.
"עשר שנים חלמתי על המקום הזה. בתור בן אדם, כנראה שאני גם נמשכתי לשם כי לא כל אחד יכול לעבוד שם. אני באופי שלי חיפשתי מקום כזה. אנשים עם צרכים מיוחדים, אנשים עם מחלות מולדות, זה לא מפריע לי.
"אני מתייחסת אליהם בכבוד בתור אנשים רגילים. אני יודעת שאני יכולה לתת להם טיפול מקצועי כדי לקדם את איכות החיים שלהם ולעזור להם להתמודד עם הקשיים שלהם". היא מוסיפה שהמקום נותן לה לא פחות ממה שהיא נותנת ושהיא מודה כל יום שהיא יכולה לתרום למישהו שזקוק לה וקשה לו.
כיום ולדיסלב כבר לא מגיע לבית החולים לשם הטיפולים, אלא רק כדי לבקר את אימו ואת המטופלים במקום. כשהוא נזכר בתקופה שם הוא מתאר בית חם. "היום כשאני מגיע לשם כולם מכירים אותי וכולם שואלים אותי מה שלומי, גם מטופלים חדשים. הפיזיותרפיסטים מספרים למטופלים החדשים עליי ואם אני מגיע לשם אז הם שואלים אותי שאלות, איך היה לך, מה עשית פה וזה נורא נחמד".
מה אתה זוכר מתקופת הטיפולים?
"את קול הפיזיותרפיסט שטיפל בי מההתחלה ונשאר בינינו קשר חזק. הוא מכיר אותי מגיל 4.5 אז הוא רואה את ההתקדמות שלי והגדילה שלי ואיך הרגל שלי מתקדמת, אם אני הולך טוב יותר או פחות. יש בינינו קשר מאוד טוב, כיף לי איתו. אנחנו נפגשים, יושבים ומדברים ונזכרים בתקופות כשהייתי קטן והייתי ילד נאחס".
מה זאת אומרת?
"לא אהבתי את הטיפולים, כאב לי במיוחד אחרי כל ניתוח. כילד לא אהבתי להגיע לשם אבל כשהתבגרתי הבנתי שאני צריך את זה".
"אני רוצה לתרום למדינה"
לפני חצי שנה הוא התגייס לצה"ל ומשרת כפקיד רס"ר בפיקוד מרכז. בשל הפגיעה שלו הוא לא היה חייב להתגייס אך החליט להתנדב לשירות של שנתיים.
יאנה כלל לא הייתה בטוחה שהוא יוכל להתגייס אבל היא מספרת, "זה מצויין עבורו, הוא נהנה שם מבחינה חברתית. אני מרגישה שהוא תורם חלק מעצמו שם במיוחד בתקופה כזו".
איך החבר'ה החדשים בבסיס מגיבים כשהם שומעים שאתה מתנדב?
"למען האמת, יש כאלה שמכבדים ומאוד מעריכים שהתגייסתי למרות שאני לא חייב ויש כאלה שאומרים 'למה אתה עושה את זה?', 'אם יש לך אפשרות לא להתגייס, לך תלמד, למה אתה מבזבז שנתיים מהחיים שלך?'. יש חילוקי דעות, אבל אני מסביר להם שאני רוצה לתרום למדינה, להיות כמוהם. כל החברים שלי התגייסו, אז למה שאני לא אתגייס?".
בעוד כשבוע, ולדיסלב ואימו ישתתפו במסע האופניים "גלגלי האהבה", למען שיקום ילדי בית החולים "אלי"ן" בפעם השנייה. בשנה שעברה, ולדיסלב רכב על אופני טנדם, עם בן זוג שסייע לו עם הרכיבה, אבל השנה, אחרי שהוא התאמן בשביל זה, הוא ירכוב על אופניים רגילים.
כשיאנה שמעה שיש את מסע האופניים, היא רצתה להוות דוגמא בשביל ולדיסלב והצטרפה לקבוצת אימונים והם ירכבו יחד.
"גלגלי האהבה". צילום: בית החולים אלי"ן
במה המסע תורם לוולדיסלב?
"ולדיסלב התקדם והוא רוכב לבד, הוא נהיה יותר יציב. הוא כל כך מצליח והוא משתפר, מבחינה פיזית הוא יותר יציב. זה גם מפגש חברתי מצוין. אנשים שמתנדבים, שעושים עבודת חסד, מה שמאוד משקם את הילדים ונותן להם ביטחון עצמי, זה לא רק מבחינה פיזית".
ולדיסלב כמו כולם, כבר מתכנן את הטיול של אחרי צבא: "כמה חודשים בגרמניה ואז לימודים". על הקשר עם אביו הוא שומר באמצעות הסקייפ, "אנחנו מדברים דרך הסקייפ כך שהמרחק לא קשה, אנחנו מאוד קרובים. כשהייתי בתיכון דיברנו אומנם יותר כי לא היה לי את העומס של הצבא, אבל אנחנו עדיין בקשר".
להרשמה למסע "גלגלי אהבה", אפשר להירשם פה.