גבול ישראל–מצרים. שעת צהריים. שמונה נפשות עולות מן המדבר וחוצות את השדות הצמודים לאחד מיישובי עוטף עזה. אחרי מסע מתיש ברגל הן פוסעות לאט אל תוך היישוב הראשון שנקרה בדרכן. האם נושאת בידיה ילד קטן, האב ילד שני, ולצדם מדדים שלושה ילדים נוספים וילדה. הם לא מכירים איש ולא יודעים לאן לפנות. "אנחנו לא מבינים עברית ואנגלית, ראינו מישהו ואמרנו לו 'פוליס, עיראקי'", האם נזכרת. "הביאו לנו מים וחיילים לקחו אותנו לבסיס".
תשע שנים אחרי כן הם כבר תשע נפשות. יושבים צמודים זה לזה על ספה מהוהה. בשנים הללו עברו תלאות ותהפוכות שמספיקות לחיים שלמים. יידחקו שנים בחדר קטן, ייקרעו זה מזה, שנים יתגוללו ברחובות ובפנימיות ובמשפחות אומנה, בלי לדעת מה עלה בגורל אהוביהם. וכעת הם סוף–סוף שוב יחד, יודעים שבקשתם לקבל מקלט מדיני נתקלה פה בסירוב, אך מבקשים רק דבר אחד: תנו לנו לצאת, נחפש מקלט במקום אחר. "נחזור אפילו לעיראק", אומר האב. "קחו אותנו באוטו, דרך ירדן, דרך טורקיה - רק תנו לעזוב את ישראל. אנחנו כמו בכלא עכשיו".
אך למרות שנים של בקשות חוזרות ונשנות, מכל מי שרק אפשר, זה פשוט לא קורה. לא שהבקשות זוכות להתעלמות. הבטחות שהנה עוד רגע זה קורה קיבלו בשפע לאורך השנים, אבל הם עדיין כאן ולא יודעים מתי ואם זה ייגמר. בינתיים עובר יום ועוד יום, הילדים גדלים בבטלה, ההורים מקוששים מזון ומצרכים, והחיים באוהל על מדרכה בתל אביב הופכים בלתי נסבלים.
"הציעו לנו דברים, אבל אנחנו לא רוצים לקחת כלום מישראל", מבהיר אבי המשפחה, חוסיין אבו אל–אסעד. "לא רוצים שנהיה פליטים? אז תוציאו אותנו מפה וחאלס". שערו קצוץ, גופו בנוי היטב. מתחת לשרוול ימין מציץ על זרועו קעקוע, רמז לתקופה שבה שירת בצבא סדאם. ישראל הייתה אז עבורו שם נרדף לשטן, חושך מעבר להרי החושך שאפילו אין מזכירים.
כעת בסלון ביתו הוא מוקף באשתו ובילדיו - השישה שנכנסו עמו לישראל דרך החולות ויוּשע בן ה־5 שנולד כאן. ילד ערני ושקט. משחק מול אביו בצעצוע ישן על שטיח מאולתר. לולא היה עכבר חוצה מדי פעם את השטיח ונבלע מתחת לספה אחרת, ולולא המולת המכוניות של ציר ארלוזורוב הייתה סואנת מחוץ ליריעת הברזנט, קשה היה לדעת כי המשפחה הזו היא למעשה דרת רחוב. "הם החזירו את הילדים אלינו לפני שנה כי אומרים שעכשיו יש לנו בית", האם ג'יהאן אומרת בחיוך. "אבל אתה חושב שזה בית? זה רחוב פה".
הסלון הוא למעשה אוהל, אחד משלושה, שאנשים פרטיים ועיריית תל אביב העניקו לחוסיין והוא בעצמו הקים אותם בסמיכות אחד לשני על המדשאה הצמודה לתחנת רכבת תל אביב־מרכז, מקום שזכה לכינוי "מאהל ארלוזורוב". "אולי אני אמות פה", אומר חוסיין בספק ייאוש ספק השלמה. "בכל מקום בעולם אני יכול למות, אז אולי זה יהיה פה". הוא בכל זאת מקווה שאולי יום אחד מישהו יופיע במאהל ויודיע שיש לו אישור לצאת מישראל. "אם יבוא? עכשיו אני משאיר הכל ככה ועוזב", הוא אומר.
למה בכלל ברחתם מעיראק?
"הייתה בעיה פוליטית", ג'יהאן אומרת ומשתתקת.
אסור לעבוד
גבר בגיל העמידה שניצב מאחורי דוכן הקבלה במלון "אביה" ביהוד מהנהן בראשו. "נכון, היו פה אנשים כאלה פעם", הוא אומר. הלובי סביבו מעוצב בסגנון מודרני חדיש. הוא מבעלי המקום היום. "זה כבר מזמן לא בית החייל", הוא מסביר. "פעם היה, ואז הבעלים הסתבך כספית ועזב".
אל המקום הזה נלקחה משפחתו של חוסיין כחודש אחרי שהסתננה לישראל. חיילים לקחו אותם מבית החייל בבאר שבע לחדר קטן וחנוק כאן, שבו התגוררו בשלוש השנים שלאחר מכן. הגבר שמנהל את המלון כיום שמע על המשפחה מעיראק שהתגוררה פה. גם על התקציב השבועי שקיבלה ממי שניהל אז את המקום.
"הייתה לנו משכורת כל חודש 4,000 שקל", מספרת ג'יהאן. "מנהל המלון הביא לנו אלף כל שבוע. אמר שזה ממשרד הביטחון. גם היו עוזרים בבית החייל, מביאים אוכל לחיילים, אז היו גם מביאים לנו". שנה וחצי זה נמשך. לעבוד לא הורשו. "משרד הפנים בלוד אמר לנו שאנחנו לא יכולים לעבוד, אז לא עובדים באמיתי יענו", חוסיין מספר. הוא עבד בשחור אצל קבלנים שונים. פעם גינון, פעם ניקיון, מה שבא. כשיוכרו כפליטים, קיווה, יוכל לכונן למשפחתו חיים חדשים וחוקיים. אולי בגרמניה, שם מתגוררת אחותו של חוסיין. בינתיים מחכים. אלא שאחרי שנה וחצי משהו השתנה.
ג'יהאן: "הילדים היו בבית ספר ובצופים, ככה הכל היה בסדר. ואז יום אחד בא מנהל בית החייל ואמר: 'אין יותר כסף'. למה? לא יודעים. פתאום גם אסור לנו לקבל אוכל. אפילו פיתה". הם ניסו למחות על כך בכביש שממול לבית החייל ועוברי אורח ניסו לסייע, אך זה היה זמני בלבד. אחרי כמעט חודש החליטו לשבות רעב. "הלכנו מחוץ לבית החייל ואמרנו 'ככה מדינה עושה?'". החזיקו מעמד חודש ובסופו הילדים התאשפזו בבית חולים תל השומר, וג'יהאן, שהייתה בחודש החמישי להריונה, הפילה את העובר.
נקודת האור עבורם הייתה הסוכנות לפליטים של האו"ם שעמדה עמם בקשר. "אמרה לנו האישה משם, אל תדאגו, בעוד ארבעה חודשים תוכלו להגיע לקנדה", ג'יהאן אומרת. "בינתיים נביא לכם אוכל, מה שאתם רוצים. אז שמחנו". ואז באה ההצעה. "בא אלינו איזה עורך דין, אמר שהוא ממשרד הביטחון", מספר חוסיין. "רצה שאעבוד בשבילו, לא אמר מה, רק שייתן לנו בית ביפו. אבל אני לא רציתי".
למה לא? זה היה מועיל לכם.
"אמרתי לו שאני פליט ואני מבין מהן הזכויות שלי. אם אני פליט אמיתי, ולוקח את הכסף שמגיע לי כפליט, למה שאעבוד בשבילך? אם אין לי זכויות, אני אחזור למדינה שלי ולא אבקש כלום".
במשרד הביטחון אומרים שהם אינם מכירים את המקרה. אותה תשובה נמסרה מצה"ל, ממשרד ראש הממשלה ומהשב"כ.
כך או אחרת, היד הנעלמה שהזרימה לכיוונם כספים החליטה לסגור להם את הברז. משהחלה שנת הלימודים, חוסיין וג'יהאן גילו לפתע כי ילדיהם אינם מורשים להיכנס לשטח בית הספר שבו למדו. "נשארנו עם הילדים בחדר, לא ידענו מה לעשות. לעבוד אי אפשר, אמרו שאסור, ללמוד אי אפשר". הם הסתגרו בחדר הקטן בבית החייל והמתינו שיסתיימו ארבעת החודשים עד שיועברו לקנדה. זה לא קרה. בינואר 2010 הם סולקו מהמלון. "באה משטרה בלילה, אמרה ניקח אתכם למקום יותר טוב. לקחנו את הדברים והלכנו איתם". זה היה תרגיל. ג'יהאן וחוסיין מצאו את עצמם ברחוב, והילדים נלקחו על ידי שירותי הרווחה.
"המדינה אמרה שאסור לנו לעבוד, אז לא רוצים להסתבך". חוסיין, ג׳יהאן ושלושה מילדיהם במאהל ארלוזורוב בתל אביב. צילום: אריאל בשור.
לינה בטרמפיאדה
מעל קניון ממילא בירושלים, בקצה עלייה תלולה אל מול חומות העיר העתיקה, מתנשא מבצר אבן שסגור אל העולם. בתחתית החומה הגבוהה שמקיפה אותו קבועה דלת מתכת אטומה. המבקרים המעטים שנכנסים בה צריכים לעבור את השומר שיושב באולם קבלה קטן, ואז לחצות חצר אבן קטנה, ולטפס חמש מדרגות אל תוך הבניין המרכזי. מולם ייפתח מסדרון ארוך ומצוחצח, ובראשו תקרת קתדרה גבוהה ומטילת מורא, כמו שהמקום הזה, מנזר "סנט וינסנט דה פול", הטיל על חמשת הילדים שהובאו לכאן בליל ה־16 בינואר 2010.
גם היום הנזירות זוכרות אותם היטב. מתארות ילדים מפוחדים ששואלים היכן הוריהם. "אמרו לנו שהם חזרו לעיראק או נפטרו", מספר עלי, הבכור. היום הוא כבר בן 20. כשהוריו שוב בסביבה הוא כבר לא צריך להנהיג את אחיו, כפי שנדרש לעשות בימים ובלילות במנזר. כאשר אחיות המנזר רואות תמונה שלו היום הן מעבירות אותה בהתרגשות מיד ליד. "איך שהוא השתנה", אומרת האחות ס'. "אהבתי את הילדים האלה כל כך". אבל הילדים, מצדם, רצו רק לשוב להוריהם, ובהנהגת עלי עשו הכל כדי לברוח. "הם היו קשורים מאוד זה לזה", אומרת ס'. "זה היה מאוד קשה לראות אותם במצוקה כזאת".
האחות אליס מצטרפת אלינו. נזירה בת 60. "לכל מקום שעלי הלך, השאר היו הולכים אחריו", היא אומרת. "אם אחד היה חולה, עלי היה מטפל בו ומבקש תרופות. אם עלי היה אומר לאחים לא לאכול, הם לא היו אוכלים. הם היו עושים לנו שביתות רעב". אחרי חצי שנה של מאבקים הבינו ברווחה כי הישארות האחים יחד תזיק להם בטווח הארוך. הוחלט לפצלם. "הם לא היו יוצאים מהחדר. לא הולכים לבית הספר. ישנים כל יום עד עשר. לא מתחברים עם הילדים האחרים", אומרת האחות ס'. לבסוף עלי ושני אחים תאומים הועברו למוסדות בטמרה עבור נערים שנפלטו ממסגרות, שם הופרדו זה מזה. "היה שם יותר קשה מהכלא", עלי אומר. שניים הושארו בירושלים, ואחד הועבר לפנימייה באעבלין.
ההורים, בינתיים, עוברים בין בתי מעצר ובתי חולים, ישנים על מדרכות ובטרמפיאדות ומנסים לברר היכן ילדיהם. "שנה ועשרה חודשים ואני לא יודעת איפה הילדים שלי", ג'יהאן מספרת. "אחרי שזרקו אותנו מבית החייל הלכתי לטרמפיאדה מול המשטרה באור יהודה וגרתי שם עד שיגידו לי איפה הילדים. אמרתי שמשם גנבו לי אותם". היא הייתה אז בחודש החמישי להריונה עם יוֹשע, שנולד כששהתה בטרמפיאדה, ומחשש להזנחה נלקח על ידי הרווחה מבית חולים למשפחת אומנה. היום היא יודעת שבקלנסווה.
לדבריה, שוטרים אף ניסו להניס אותה בכל יום מן המקום, אך היא וחוסיין התעקשו להישאר עד שייאמר להם מה עלה בגורל ילדיהם. ארבעה חודשים החזיקו כך, עד שבאחד מניסיונות הפינוי שלהם הרוחות התלהטו. קטטה התפתחה, וג'יהאן נפגעה בגבה והושלכה לבית המעצר ברמלה. בהוראת שופט היא נשלחה לאשפוז באיכילוב. חוסיין נלקח למעצר באבו כביר.
כך התגלגלו אל ביתם השני בישראל - רחבת ספריית בית אריאלה בתל אביב. "שנה וחצי ישנו שם בגינה", היא מספרת. "גשם, חם, אנחנו שם. יום אוכלים, יום לא". בתוך סבך צמחייה באחת הפינות הם סידרו לעצמם בית קרטון מאולתר. "וכל יום אנחנו מנסים לברר איפה הילדים", היא אומרת. "הולכים במשרד זה ומשרד זה ושואלים ולא יודעים".
אם רצו להתקלח, נאלצו להרחיק עד הים. באחת הגיחות הללו פגשו אדם שהציג עצמו כעובד במסגד חסן בק ביפו, שהציע מקום לינה מסודר בשטח המסגד. הם הסכימו. 21 יום שהו שם, אך כאשר התנה את המשך שהותם בעבודה, שוב סירבו. "המדינה אמרה שאסור לנו לעבוד, אז לא רוצים להסתבך", הם מסבירים. אבל מתחת לכל הסירובים הללו שכבה סיבה עמוקה יותר. זאת שגורמת להם להתרחק כמו מאש מכל מסמך שיקשר אותם עם ישראל, לאחר שהבינו כי מקלט לא יקבלו בה. למרבה האירוניה, אותה סיבה היא גם זאת שהביאה אותם להסתנן אליה מלכתחילה.
"אני מבצרה", חוסיין פותח. "בשנת 1995 עברנו לירדן בשביל עבודה. המקצוע שלי הוא צלם אז עבדתי בסטודיו, וככה הייתי הולך לעיראק וחוזר כל פעם". בוקר אחד מצא להפתעתו תמונה שלו ושל אשתו מתנוססת בעיתון מקומי, ומתחתיה טענה מוזרה כי קילל את שגריר עיראק בירדן. "אני מסתכל ולא יודע מה רוצים ממני. אמרו לי 'אתה צריך לברוח כי סדאם יהרוג אותך', אז ברחנו".
הוא משער כי מי שהפליל אותו היה אדם שעמו היה בסכסוך אישי. "המוחבראת (המשטרה החשאית - ע"ר) התחילו לשים עלינו עין". בירדן לא יכלו להישאר, לעיראק ודאי שלא יכלו לשוב. המקום היחיד שבו לא יחפשו אחריהם, הבינו, היה השטן שמעבר לגבול.
סדאם מאחור
ספטמבר 1995, גבול ישראל–ירדן. שש בבוקר. שלוש דמויות חוצות את השטחים שממזרח לעין גדי ונכנסות אל אחד הקיבוצים בסביבה. הורים צעירים ובידיהם תינוק בן 22 יום. שם הילד עלי. ההורים פונים לאדם הראשון שהם פוגשים בקיבוץ. "פוליס, עיראקי", הם אומרים ומצביעים על עצמם. האיש מפנה אותם לכוח צה"ל שהיה במקום, וזה לוקח אותם לבית של אדם שהציג עצמו כיליד עיראק ושמבין את שפתם. "הוא דיבר עיראקית ממש", ג'יהאן נזכרת. "אז ככה השאירו אותנו שם כל היום. אמרו שהם התקשרו ליצחק רבין לשאול אם אנחנו יכולים להיכנס, והוא אמר אי אפשר". בחצות הלילה, פחות מיממה אחרי שהסתננו, הוחזרו לירדן. שם נטמן זרע הפורענות.
בעשר השנים הקרובות ירדוף אותם המוחבראת של סדאם ולא ירפה, בשל מסמך קטן המעיד כי אכן בילו שעות מעטות בישראל. חוסיין יושלך לכלא העיראקי שלוש פעמים, אחת מהן עם בנו הקטן עלי, לתקופות של חודשים. וכשסדאם ייפול ואת מקומו יתפסו מפלגות בשליטה איראנית, המצב רק יחמיר.
בשנת 2003, במהלך חיפוש שגרתי אחרי חוסיין, המוחבראת רצחו את אחיו. חוסיין יבין אז כי עליו להתחיל חיים במקום אחר. שלוש שנים נדרשו לו ולג'יהאן לאסוף את הכספים לבריחה הגדולה. בראשית שנת 2006, באישון לילה ובלי לומר לאיש, הם עלו עם ששת ילדיהם לאוטובוס לסוריה, ומשם טסו למצרים. אלא שגם מצרים סירבה להעניק להם מקלט מדיני. אז הבינו שהמקום היחיד שיסכים לקבל אותם הוא זה שגרם להם להירדף כך. "שמענו על אנשים מסודן שנכנסים ככה ברגל לישראל, אז אמרנו, יאללה, גם אנחנו".
"הרווחה צריכה לקבל ציון גבוה. עשו הרבה כדי לעזור". המשפחה במאהל ארלוזורוב. צילום: אריאל בשור
התיק של חמייסה
"צלצלו אלינו אנשים שאמרו שיש איזה זוג שישן על מדרכה ליד חסן בק והם צריכים עזרה למצוא את הילדים, אז נכנסנו לתמונה", משחזר עו"ד עומאר חמייסה מארגון זכויות האדם, מיזאן, בנצרת. הוא שולף קלסר עבה ומנופף בו. "אתה רואה כמה הוא היה קבור בפנים?", הוא שואל רטורית. "זה בגלל שבאמת אני כבר כמעט לא מתעסק בתיק הזה. אפשר לומר שדי התייאשתי".
מאז ספטמבר 2011 הוא פונה כמעט לכל גוף אפשרי כדי לסייע למשפחת אל–אסעד לצאת מישראל. רשות האוכלוסין וההגירה, נציבות הפליטים של האו"ם, גם ליועץ המשפטי לממשלה שלח מכתב, ואפילו ללשכת ראש הממשלה, שהחזירה את הטיפול לידי משרד הפנים.
בכל המברקים כתב: "מרשי מודיעים בזאת כי ברצונם לצאת מחוץ לגבולות מדינת ישראל עם ילדיהם מרצונם החופשי, והנם מוותרים על בקשתם לקבל מקלט מדיני. ברצונם לחזור לעיראק דרך ירדן, על מנת לאפשר גישה לשגרירות עיראק כדי להסדיר את מסמכיהם". חמייסה רק לא שיער עד כמה המשימה תתארך. "האו"ם אומר זה משרד הפנים, משרד הפנים אומר זה הצלב האדום, הצלב האדום מחזיר לאו"ם. כל אחד מגלגל אחריות לשני והמשפחה תקועה".
בקרב צנוע יותר הוא ניצח בינתיים. "הצלחתי לאתר את הילדים ולהפגיש אותם עם האמא", הוא אומר בגאווה. "בהתחלה רק אני הלכתי לראות את הילדים. אבל רציתי שהם יאמינו לי שההורים שלהם בחיים ובישראל, אז צילמתי את ההורים והראיתי להם. הם עדיין לא האמינו למה שראו, הייתי צריך ממש לשכנע אותם שזה אמיתי".
אט–אט תפר חמייסה מחדש את טלאי המשפחה. "אמרתי לתאומים אחמד ומוחמד שיכתבו משהו להורים", הוא מציג דף עם ציורי ילדים וכיתוב בערבית, שמסר להורים. ואז הוא העביר להורים תמונה של הילדים מהפנימיות השונות בירושלים, בטמרה ואעבלין, ואחרי ההעברה התאפשרה שיחת טלפון ראשונה. רק כשהבשילו התנאים נקבע מפגש של ממש. "היה בלגן", ג'יהאן מפטירה בחיוך מבויש. הנזירות מספרות יותר. בכי גדול והתרגשות. "בהתחלה האמא באה לבד", מספרת האחות אליס. "הביאה איתה המון דברים. הילדים חיכו לה. כל רגע שואלים מתי תגיע".
"מי שהיה שם לא האמין בכלל שיש להם אמא ואבא", ג'יהאן נזכרת. בפעם הראשונה שבאה האחיות ריחמו עליה ונתנו לה להישאר עם ילדיה שני לילות. היא הייתה חוזרת מעת לעת, לפעמים מביאה כביסה, נשארת בכל פעם מספר לילות ואז שבה לתל אביב, אל ביתם הרביעי בישראל - מאהל ארלוזורוב.
בינואר 2014 הסכימה הרווחה לאחד את המשפחה מחדש. "התרשמתי כי התנאים באוהל סבירים על מנת לארח את הקטינים, כולל לינה", כתב עובד סוציאלי לחוק הנוער לבית המשפט לנוער בירושלים, וזה העביר את הילדים בתנאים מסוימים לחזקת הוריהם.
יוּשע בן ה־4 הצטרף אחרון. "הלכתי לראות אותו ברעננה (במתקן של לשכת הרווחה בעיר - ע"ר)", ג'יהאן אומרת. "הוא ישב על הברכיים של העובדת הסוציאלית. לא הכיר אותי כי לקחו אותו ממני כשהיה תינוק קטן. אבל אני ראיתי שהוא דומה לי. היה לי קשה לפגוש אותו ככה. זה לא קל, זה הילד שלי".
עיריית תל אביב הציעה להם תשלום חודשי קבוע של 2,500 שקל לשכר דירה, אבל הם עמדו בסירובם. "2,500 מספיקים לתשעה אנשים?", חוסיין שואל.
"הרווחה צריכה לקבל ציון גבוה", אומר עו"ד חמייסה. "באמת עשו הרבה כדי לעזור". את סימני השאלה הוא מפנה לרשות האוכלוסין וההגירה. "פעם אומרים לי תפנה לפניות הציבור", הוא אומר, "פעם אחרת זה בטיפול, פעם שלישית תפנה לצלב האדום, כאילו שהצלב האדום קשור, הרי הוא מטפל באסירים. ואני מבקש רק אשרה, מעבר לירדן, שנעבור לשגרירות עיראק. מכניסים פה לכלא סודנים, משום שהם לא רוצים לצאת מישראל. אז פתאום כשיש מסתננים שאומרים 'רק תוציאו אותנו', סוחבים את זה שנים? לא מצליח להבין את זה".
תגובות
מנציבות הפליטים של האו"ם בישראל נמסר בתגובה: "לאור הצורך במתן הגנה ובשל דאגה לגורל הפונים בבקשה למקלט מדיני, אין אנו יכולים לאשר פומבית את עצם הפנייה או הטיפול או לספק מידע פרטי הנוגע לאדם זה או אחר".
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים: "מקרה משפחת אל–אסעד מוכר לנו היטב. פניות המשפחה במסלולים השונים, לרבות בקשה למקלט ולאשרת שהות מטעמים הומניטריים, נדחו. לאחר בקשה בשנת 2013 נמסר לבא כוח המשפחה כי רשות האוכלוסין וההגירה יצרה קשר עם ארגון הצלב האדום והנ"ל הודיע כי הוא מוכן לפעול לקידום חזרתה לעיראק".
מארגון הצלב האדום נמסר: "מתוך הגנה על הפונים אלינו, איננו יכולים למסור כל מידע הנוגע לעצם התיק. המקרה מוכר לנו ואנו עושים את שביכולתנו כדי להביא לפתרונו".
ממשרד הרווחה נמסר כי הטיפול במקרה הוא תחת מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב, שם מסרו בתגובה: "בעקבות מעורבות שירותי הרווחה של עיריית תל אביב, המשפחה זכאית כיום לסיוע בשכר דירה חודשי בסך 2,500 שקל, זאת לפנים משורת הדין, שכן הם אינם תושבי המדינה. לצערנו, המשפחה דורשת סכום של 10,000 שקל לחודש ואינה מוכנה לצאת מהמאהל לדירה בשכירות. במידה שתהיה היענות מצד המשפחה, תהיה מוכנה העירייה להמשיך לסייע למשפחה במיצוי זכויות אל מול ארגונים ומוסדות רלוונטיים, שבהם האו"ם ומשרד השיכון".