עמדתי לידו בחנות בדיזנגוף. הגשם בחוץ בדיוק פסק, ומיהרתי לאסוף את המוצרים מהמדפים כדי להספיק להגיע הביתה לפני שהוא יתחדש. הרוצח הסתובב באותה שעה בחנות, נטמע בין הקונים, משתלב בשגרה הנינוחה של צהרי יום שישי טיפוסיים בתל אביב, ממתין לשעת כושר לבצע את זממו.
קודם לכן בדרכי לחנות עברתי ליד בר "הסמטה" הסמוך. הם היו שם, אלון בקל ושמעון רוימי ז"ל. לא הכרתי אותם, אבל אני זוכר את השלווה והרוגע שהיו על פניהם של הצעירים במקום שהתכוננו לחגיגת יום ההולדת שנערכה בפאב. כל כך הרבה נורמליות במקום כל כך לא נורמלי. שום סימן לא בישר את מה שעתיד להתרחש כמה דקות לאחר מכן. החיים שיגדעו, החיוך שיימחק, הדממה.
יצאתי מהחנות ואז החלו היריות. ירייה אחת, ירייה שניה ובירייה השלישית התכווצתי והבנתי שמשהו רע מאוד קורה. הרחוב הסואן ביותר של העיר ללא הפסקה עצר מלכת. הסתכלתי סביבי וראיתי את מבטי האימה של האנשים והרגשתי את הפחד המצמית שמשתלט על הגוף.
האינסטינקט המידי באותו הרגע היה לרוץ ולתפוס מחסה. זו תמונה כמעט דמיונית - עשרות אנשים נסים על נפשם כמו ברווזים במטווח, וברקע הקליעים שורקים ליד האוזניים. 15 יריות מחרידות, והזמן נראה כמו נצח. מישהי לידי נופלת, אולי היא מעדה, אולי נפגעה מהכדור של הרוצח. בעקבותיה נופלים אנשים נוספים ליד מעבר החצייה. אישה מבוגרת עומדת בקרן הרחוב וצורחת. כאוס מוחלט.
בשבריר של שניה אני צריך לקבל החלטה - האם להשתטח על הכביש או לרוץ עוד קצת ולהיכנס לחנות הסמוכה והמוגנת. תוך כדי הריצה עוברת בי המחשבה הנוראית והבלתי נמנעת האם הכדור הבא יתפוס אותי וכיצד זה ייגמר. שנים של סיקור חדשות לא מכין אותך לרגע הזה, הרגע שבו נפגשים לראשונה פנים אל מול פנים עם המציאות האלימה והמדממת של המזרח התיכון.
החנות הסמוכה מתמלאת באנשים ששועטים פנימה ומפילים בדרך את תכולת המדפים על הרצפה. פסיפס אנושי של צעירים ומבוגרים, ישראלים ותיירים, שרועים בערבוביה על רצפת החנות. היריות אינן פוסקות, ונערה עדינה לידי שמחפשת את חברתה ממררת בבכי קורע לב. בשניות האלה אני עוד מספיק להודיע למשפחה שהיה פיגוע ושאני בסדר. האדרנלין מציף את הגוף, וכשהיריות פוסקות אני מסתער על היעד הבא – טיפול בפצועים.
רחוב דיזנגוף שכבר ידע בעבר כמה פיגועי התאבדות קשים נראה שוב כמו זירת קרב. אנשים מוטלים על הכביש, חלקם פצועים, שניים הרוגים. ניידות ראשונות של מד"א ומשטרה מגיעות למקום ואנו מתחילים לברר מי זקוק לטיפול ומי לקה בחרדה.
אדם מבוגר, שהיה איתי בחנות קודם לכן עובר החייאה במקום. לפני רגע הוא קנה פירות יבשים לט"ו בשבט, וכמה דקות לאחר מכן הוא מפרפר בין חיים למוות. אני מביט בו והמוח מסרב לעכל את המעבר הבלתי נתפש בין שגרת החיים לאסון שמתרחש בן רגע. אני חושב על משפחתו שעוד לא יודעת שנפגע ואיך הם יגיבו כשהם ישמעו על כך.
בשלב הזה כוחות גדולים של משטרה ומד"א תופסים פיקוד על הזירה, ואני ממשיך לפאב שנפגע. הכיסאות הפוכים, כוסות שתייה מהודרות מנופצות, ובצד מונח תיק של מישהי שנמלטה מהמקום. פיסות של שמחת חיים מפוזרות בבר ההרוס, כמו אנדרטה חיה לנורמליות שנרצחה שם.
בערב אני חוזר לבר ועובר דרך בתי הקפה והברים של תל אביב הריקים מאדם. הדם כבר נוקה מהרצפה והלכלוך נאסף. מחוץ לפאב מתקבץ קהל סקרנים שעוצרים ומדליקים נרות נשמה. אני מתבונן בלהבה הגדולה ומנסה לדמיין את דמויותיהם של אלון ושמעון, מלאי החיים והתקווה, והלב מסרב להאמין כיצד ובאיזו קלות קופד פתיל חייהם.
ואז בלילה לפני השינה צצות המחשבות המטרידות, כמו מה היה עולה בגורלי אם הייתי נשאר עוד חצי דקה בחנות, חצי דקה שהפרידה בין חיים למוות. ואולי עם ערנות מספקת הייתי יכול לחשוד שהאיש מולי בחנות הוא מחבל שפל ובכך למנוע את האסון. בעיקר השתלט עליי הפחד שאיבדנו את השליטה על המציאות שבה אנו חיים ושאין יותר לאן לברוח.