הוראה לדורות: איך מלמדים על זוועות השואה באירופה

שנת 2015 תיזכר כשנה של אנטישמיות גואה. הרחשים שפיעמו מתחת לפני הקרקע הפכו לקולות נפץ אדירים. באירופה מתמודדים עם שינויים גיאופוליטיים ודמוגרפיים והשלכותיהם, וממעל מרחפת השאלה: איך מלמדים את נושא השואה במקומות שיש בהם הדחקה ויותר ויותר מהגרים? מה מספרים להם ומה לא?

בד בבד, תיזכר 2015 כשנה שבה נחתמו וחודשו הסכמי שיתופי פעולה של יד ושם עם כשבעה גורמים שונים באירופה כולה. הכלים להטמעת תוכנית החומש החינוכית ופריצת המערכת הבירוקרטית של האיחוד האירופי שונים: העשרת המרחב הטכנולוגי להוראת השואה באמצעות יצירת מאגר מומחים מקוון, קורסי אונליין בפלטפורמות להמונים, שיתופי פעולה עם ארגון אונסק"ו ועוד. בנוסף, נערכו 75 סמינרים למנהיגות יהודית צעירה מאירופה ומארצות נוספות, למורים ולמעצבי דעת קהל, לצד מאות כינוסים שעורך מדי שנה בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם בעשרות שפות ליותר מ־300 אלף מחנכים, סטודנטים וחיילים בארץ ובעולם.

בלתי אפשרי למפות את מערך לימודי השואה בכל מדינה ומדינה באירופה, אבל אין ספק שמדובר בעניין סבוך ורגיש הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת. עד סוף שנות ה־60 הוזכרו בגרמניה פשעי השואה בתוכנית הלימודים כנספח למלחמת העולם השנייה. בעקבות המהפכה שעברה מערכת החינוך הורחב העיסוק בנושא, וכעת לומדים על השואה בהקשרים של זהות גרמנית, אזרחות ואחריות. רובם המוחלט של התלמידים לא רק לומדים על השואה במהלך שיעורי ההיסטוריה והאזרחות, אלא גם מבקרים במחנות הריכוז ובאתרי הזיכרון.

המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה שולמית אימבר, מספרת כי יש הרבה מאוד מורים המבקשים להתמודד עם האנטישמיות כיום באירופה. "הם מבקשים מאיתנו כלים פדגוגיים. לכן בימים אלו אנחנו מפתחים יחידה ספציפית שאמורה להתמודד לא רק עם השואה אלא עם האנטישמיות העכשווית שבשל גלי ההגירה יש לה מאפיינים מעט שונים מהאנטישמיות שהכרנו", היא אומרת.

נכון להיום, מגמת אירופה בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה של יד ושם עובדת באופן שוטף עם כ־55 גופים במדינות באירופה. כחלק משיתוף הפעולה מעבירים בעשור האחרון נציגי בית הספר להוראה לאנשי חינוך במועצת אירופה מקורות מידע וחומרי לימוד.

יוני ברוס, האחראי על הקשר עם מחנכים ומורים יהודים מארצות דוברות צרפתית, מציין כי באופן כללי הוראת השואה היא מאוד קשה, ובבתי הספר באירופה עוד יותר. "קראתי דוחות של מורים שכתבו שברגע שהם מתקרבים לתאריך שבו הם יצטרכו ללמד את הנושא הם מרגישים את הלחץ עולה", הוא מספר. "בצרפת יש רצון ללמוד וללמד את השואה עם משמעות, ולא עוד דף בספר ההיסטוריה. יחד עם זאת, יש אזורים שמהווים אתגר ברמות שונות. בריטניה, למשל, מושפעת מהעובדה שהיא לקחה חלק ניכר במלחמה בנאצים והנרטיב הוא של ניצחון, כך ששם היה נוח יותר ללמד על השואה מאשר במקומות אחרים".

ברוס מבחין בין מזרח אירופה למערב אירופה ומסביר כי ההיסטוריה של השואה נכתבה במערב. בצרפת לדוגמה, המדינה דוחפת ללימודי השואה, שהם חובה בלימודי הליבה, בכיתה ה' ובכיתה י"א. מה הם לומדים? "זה תלוי במורה", הוא מסביר. "יש ספרות שואה לילדים, ואנחנו מכוונים אותם לכיוון הנושאים שנראה לנו שכדאי שיתמודדו איתם ברגישות המותאמת לגילם. ניקולא סרקוזי בזמנו רצה שכל תלמיד ילמד על ילד יהודי שנרצח בשואה, וזה אכן עורר שאלות רבות".

בין היכרות לחשיפה

סקר חדש שנערך בקרב 8,000 ילדים בני גילים שונים ואזורים שונים באנגליה בדק את ידיעותיהם בנושא השואה. הם יודעים מי רדף את היהודים (היטלר בעצמו, לא שליחיו); לא יודעים מהי אנטישמיות; לא יודעים דבר על הדת היהודית; והתשובות על השאלה "למה היטלר רצה לרצוח את כל היהודים" נעות בין "כי היהודים היו מאוד עשירים" ל"היהודים שלטו בכל מיני מקומות בגרמניה והגרמנים היו מסכנים".

"כאשר אנחנו מדברים במונחים היסטוריים, הרגישויות אינן דבר חדש", אומרת מנהלת מגמת אירופה ביד ושם, רחל בד קפלן. "בלא מעט מקומות, במיוחד במערב אירופה - שוודיה, גרמניה, אנגליה, צרפת, וכן הלאה - יש בכיתות דור שני של מהגרים או אנשים שכבר אין להם השורשים. ברוב המקומות באירופה לומדים על השואה, אך האם מוקדש מספיק זמן ללימוד זו שאלה אחרת. זה לא נוגע כמובן רק לנושא השואה, אלא להיסטוריה בכלל. בסקסוניה, שהייתה במזרח גרמניה, יש מורים שמלמדים למעלה מ־20 שנה את נושא השואה, עוד לפני שגרמניה הפכה מאוחדת. אבל בגרמניה יש הרבה מאוד מהגרים. בפולין יש פחות מהגרים וכך גם בהונגריה ובליטא. לכן יש הבדל בין מערב למזרח היבשת, אף על פי שכולם נחשבים לאירופה מאז 2004".

ישנן מדינות שאחרי המלחמה הגרמנים יצאו מהן, אבל הסובייטים נכנסו. מה זה עושה לחינוך שנוגע לשואה?
"כיבוש אחר כיבוש מאוד משפיע על איך ילדים וכמובן מוריהם מבינים מה זה רצח עם. תחשבי גם על האחריות. יכול להיות שבאסטוניה היו משתפי פעולה עם הנאצים, שאחר כך נתפסו כגיבורים אם הם התנגדו למשטר הסובייטי ולקומוניזם. חייבים לדייק, ולכן הכשרת המורים היא מאוד חשובה. יש הרבה מדינות ששר החינוך שלהן יגיד שחייבים ללמד את הנושא, אבל בפועל הוא נלמד במשך שעתיים בשנה. אי אפשר להיכנס לוויקיפדיה ולהבין מה יהיה מערך השיעור, ולפי מה שאנחנו יודעים, לא מעט ילדים נחשפים לנושא באמצעות הקולנוע והספרים שהם קוראים, באינטרנט או בעיתונות. יש הבדל בין היכרות באמצעות המדיה לחשיפה. בשנת 2004 ביקרו 400 אלף איש באושוויץ. קצת יותר מעשור לאחר מכן, הגיעו 1.7 מיליון מבקרים, מחציתם בני נוער מ־150 מדינות. מה זה אומר על כמה שהם באמת מבינים מה שקרה שם? האם מישהו הכין תלמידים שנשלחים לאושוויץ או את מי ששולח אותם?”.

חופרים בהיסטוריה

יאנה טז'טינובה היא מורה להיסטוריה ולאזרחות לכיתות ח' בבית ספר יסודי במילוביץ' שבצ'כיה. כשלמדה בסמינר חינוכי גילתה את משפחת גייגר, משפחה יהודית מהעיירה שלה שרובה נספתה בשואה. היא חזרה לביתה והחלה בפרויקט לתיעוד סיפורה האישי של המשפחה עם תלמידיה. בספר שמצאו הופיעו שמותיהם של בני המשפחה, אבל לא נכתב דבר על נסיבות מותם. כדי ללמוד על חייהם לפני המלחמה, הבינו התלמידים שיהיה עליהם להוסיף ולחקור. חיפוש באתר אינטרנט צ'כי על השואה העלה את שמותיהם של ארבעת בני המשפחה ואת התאריכים שבהם נספו, והכיתה למדה שהנאצים גירשו אותם לגטו טרזין ומשם לאושוויץ־בירקנאו. התלמידים יצרו אתר לפרויקט שלהם, ובו עמודי תוכן, תמונות וקישורים ודאגו להנצחת המשפחה.

ג'יימס מקמילן הוא מורה בריטי לאנגלית שמלמד בטורקיה מאז שנת 2002. כחלק מעבודתו בעיר אדאפזארי שבמחוז אנטוליה ניהל פרויקט מיוחד להוראת השואה לתלמידים טורקים לאחר שעות הלימודים. רק לעתים נדירות לומדים על השואה בבתי הספר בטורקיה, וחוסר הבנה, מידע שגוי על יהודים ואנטישמיות הם מאפיינים ידועים. תלמידיו צפו בסרטים כמו "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן", ביקרו באתרים היסטוריים של הקהילה היהודית בטורקיה וגם בקרקוב ובמוזיאון אושוויץ־בירקנאו בפולין. בית הספר הזה הוא חלוץ בהוראת השואה בטורקיה.

הורציו סוצ'יו הוא מורה בתיכון במערב העיר הרומנית לוגוז'. על אף מגבלות של זמן ומשאבים בלימוד מקצוע ההיסטוריה, הוא הציב את הוראת השואה בראש סדר העדיפויות שלו ויוזם פרויקטים בנושא. באחד מהם, חקרו תלמידיו את ההיסטוריה של אווה דויטש, ניצולת שואה מרומניה, והציגו את סיפור חייה לפני, אחרי ובזמן השואה בסיפור מאויר.

אם לא חשבון נפש, מהם הנושאים המרכזיים שנכנסו בשנים האחרונות ללימוד? חסידי אומות העולם, למשל. נושא נוסף הוא הסתכלות על היהודי כעל אדם ולא כקורבן, וכן החיים היהודיים לפני המלחמה כאינדיווידואלים בקבוצה הטרוגנית וחייהם כמיעוט בגרמניה.

בבואם לעסוק בנושא "יהודים כבני אדם ומלחמתם להישרדות", מוזמנים התלמידים לפתח אמפתיה כלפי אדם ולא מול שלד, שכל מה שהוא צריך על מנת לשרוד זה קלוריות. ביד ושם מעידים כי כבר פגשו בעבר מקרים רבים של מורים מדור שני בגרמניה, שרצו מתוך כוונה טובה להראות את הזוועות כדי לעורר אמפתיה, והשיגו ההפך.

לא תמיד זה היה כך. רחוק מזה. סגנית מנהלת מגמת אירופה ביד ושם, ד"ר נועה מקייטון, שעלתה מגרמניה לפני 16 שנה, מכירה את לימודי השואה מאז שהייתה תלמידה במינכן. "הייתי מהתלמידים שמוריהם אף פעם לא ממש הגיעו לעסוק בנושא, וזה לא רק מקרה פרטי שלי", היא משחזרת. רק כשנבחנה במקבילה הגרמנית למבחני הבגרות בשנת 1985, משהו זז בזיכרון הקולקטיבי בגרמניה. ציון 40 שנה לסוף המלחמה היה כר פורה להתעוררות דיונים בציבור, והחלה תנועה רצינית שיצאה מהיסטוריונים חובבים בכיתות, בבתי ספר ובעמותות שביקשו לדעת מה קרה אצלן בכפר.

הרצון לגלות את ההיסטוריה התעורר מלמטה, מהשטח. היו שחפרו, פיזית, ממש. השתיקה הכמעט מוחלטת, שנמשכה מתום המלחמה עד לתנועת הסטודנטים בשנת 1968, משפטי אושוויץ ומשפט ברגן־בלזן בשנות ה־60, הופרה.

ואז עולה השאלה איך מלמדים, ומה הפרספקטיבה. "היו הרבה דיונים ציבוריים שלא תמיד נגעו בחינוך, אבל מאז הייתה התפתחות של ממש שהביאה לעידוד ההוראה", אומרת ד"ר מקייטון. "המורים, נכון להיום, מחויבים בהוראת השואה. מעבר לכך שהם מחויבים, יש להם עניין לעשות זאת. גם התלמידים. למעלה מרבע מהסמינרים שאנחנו מקיימים כוללים מורים מארצות דוברות גרמנית, שנשלחים על ידי משרד החינוך שלהם להשתלמויות. זה מעיד על יוזמה רצינית של הפוליטיקאים לשפר את האיכות של הוראת השואה".

אני מניחה שפה מתעוררת הסוגיה האם נוגעים בשאלה המוסרית או לא.
"נכון. האם מדברים רק על התשתית הפוליטית והחוקית שהביאה לידי כך, ואז הילדים אומרים: היום זה מצב אחר, מה אכפת לי; או ששואלים את השאלה הקשה שנוגעת לכל אחד מאיתנו: מה היה היחס של הגרמנים 'הרגילים', המשפחות, לשואה. אלה שאלות הרבה יותר קשות, ורק עכשיו מתחילים לראות ממצאים של המחקר בנושא".

אלו אינן הרגישויות היחידות. אירופה בכלל שינתה את פניה בשנים האחרונות עם גלי ההגירה.
"לפני 15 שנה הנושא התחיל לצבור תאוצה. לגרמניה הגיעו מהגרי עבודה זמניים מטורקיה שנשארו שם. כיום יש קהילה מאוד חזקה של דור שני למהגרים טורקים במדינה. ברגע שהם הגיעו לכיתה ט', עלתה השאלה איך מלמדים אותם היסטוריה גרמנית, כשאין להם רקע גרמני. המורים היו חסרי אונים. לפעמים שלחו אותם לשחק כדורגל בזמן שלימדו על השואה. צריך לזכור שיש כיתות שמתוך 30 תלמידים, 28 הם בני מהגרים. המפתח ללימוד מוצלח בעניין הזה הוא קודם כל לקחת את הלומד, להסתכל עליו, לבדוק מיהו ומהו, שיבינו שלכל אדם יש סיפור ושאין סיפור חשוב יותר או פחות. שלכל המשפחות יש אותו הערך".