"חזרתי מחו"ל באותו היום, הייתי אצל חבר שלי. עוד לא הספקתי להתאקלם וכבר הבשורה הגיעה אלי, לא חשבתי על זה בכלל, לא ידעתי שאני מועמדת, זה פשוט נפל עלי", כך מספרת רותם אלישע, 18, תושבת רמלה ופעילה חברתית, שגילתה השבוע שנבחרה להיות אחת מ־14 מדליקי המשואות לשנת 2016 בטקס הממלכתי בהר הרצל לנעילת אירועי יום הזיכרון ופתיחת אירועי יום העצמאות, שייערך השנה בסימן “גבורה אזרחית". “לא דיברו איתי לפני כן, לא ידעתי אפילו שהמליצו עלי למועמדות, אני עדיין לא מבינה מאיפה זה הגיע", היא מספרת.
אלישע זכתה בכבוד בזכות פועלה בתחום המאבק בהטרדות מיניות ולמען זכויות נשים בישראל. לצדה נבחרו להדליק משואה רונה רמון, פעילה ציבורית ואלמנתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, שנספה באסון מעבורת החלל "קולומביה" ואמו של סרן אסף רמון ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר; הרצל ביטון, נהג האוטובוס שנאבק בינואר 2015 במחבל שעלה לקו שבו נהג ונפצע באורח קשה; גבי ברשישת, סגן מפקד יחידת החילוץ "מגילות" ים המלח בהתנדבות, שפיקד, בין היתר, גם על מבצע החילוץ של גופתו של אור אסרף שנהרג ברעידת האדמה בנפאל; אבי טויבין, שבשנת 2009 הציל ממוות את החותרת יסמין פיינגולד שנלכדה תחת סירה שהתהפכה בירקון; ד"ר ענאן פלאח, פעילה ציבורית בולטת מהעדה הדרוזית להעצמת נשים בישראל; נילי ומויש לוי, בני זוג שהחליטו בשנת 2015 לתרום כליה לחולים שאינם מכירים; האב גבריאל נדאף, כומר יווני־אורתודוקסי, מראשי העדה הארמית ומהפעילים הבולטים לגיוס נוצרים דוברי ערבית לצה"ל; הלל בראלי, פעילה חברתית בולטת בשדרות; פייני סוקניק, מקימה ומנהלת עמותת "באשר תלכי", המסייעת נפשית, חברתית ומשפטית לנשים חרדיות; יעקב ארנפלד, ניצול שואה המשמש דוגמה לשילוב חירשים וכבדי שמיעה בקהילה; סמל פרה אוסה רוברטו, לוחם שבמרץ האחרון סיכל פיגוע בצומת גוש עציון; וסמ"ר בחובה אליסון ברסן, לוחמת מג"ב, עולה חדשה וחיילת בודדה, שלפני כחצי שנה, במהלך פעילות מבצעית בצומת תפוח, זיהתה מפגעים שעמדו לתקוף ונטרלה אותם.
תגובות תומכות
מאז שקיבלה את הבשורה הספיקה אלישע, שסיימה בשנה שעברה את לימודיה התיכוניים, לקבל מאות טלפונים והודעות מאנשים שביקשו לברך אותה. היא עצמה מופתעת מגודל המעמד. “הייתי ילדה שקטה וביישנית", היא אומרת. “הייתי ילדה מרַצה, חנונית, עושה שיעורי בית, ואם לא הייתי נותנת להעתיק, היו עושים עלי חרם, בדיוק ההפך הגמור מהאישה החזקה שאני היום".
היא גדלה ברמלה עם עוד ארבעה אחים ואחיות. “לא היה פשוט לגדול ככה מבחינת פרטיות", היא מספרת. “יש הרבה פעמים ריבים, אבל זה כיף גדול, הרבה חום ואהבה". בילדותה גם נאלצה להתמודד עם לקות ראייה, מה שלא תרם למצבה הלימודי והחברתי, אך כיום, לאחר שעברה טיפולים בעיניה, היא מעידה שמצבה טוב יותר.
בגיל 12 היא עברה אירוע שטלטל את חייה: בזמן שירדה לטייל עם הכלב שלה בשכונה, הבן של אחד השכנים אנס אותה. לדבריה, בהתחלה היא חשה בושה ולא סיפרה לאף אחד על המקרה, אך מצבה הנפשי הידרדר, ולסביבה היה קשה שלא להבחין בכך. גם הוריה זיהו את מצוקתה, וכעבור שנה היא חשפה בפניהם את מה שעברה. לא מן הנמנע שהאירוע הזה הוא שעיצב את המשך דרכה והפך אותה לפעילה החברתית מלאת הלהט ותחושת השליחות שהיא היום.
“עצוב לי שצריכים לעבור קשיים מטורפים כדי לפתח מודעות ולצמוח ולהגיע למקומות", היא אומרת כעת. “זה לא שאני שמחה שזה קרה, להפך. אבל הקשיים בעצם גרמו לי לאבד את התמימות ולהיחשף לעולם. זה חשף אותי להרבה תכנים. הדיכוי והדברים הקשים שחוויתי גרמו לכעס להצטבר אצלי ועוררו את הרצון לשנות דברים".
את סיפורה האישי חשפה לאחרונה אלישע בפרויקט המדובר של עיתון “לאישה" לרגל יום האישה הבינלאומי, “לא תאנסו אותנו לשתוק", שבו 22 נשים שנאנסו או הותקפו מינית סיפרו את מה שעבר עליהן. בפרויקט הופיעה אלישע, כיתר הנשים, בשער מיוחד שבו הן צולמו יחד. "שנים האשמתי את עצמי", היא סיפרה אז. "הרבה יותר קל להגיד שאני אשמה, מאשר להפנים שנפלתי קורבן. ייסרתי את עצמי: למה לא ברחתי? ... אמרתי לעצמי, למה אני צריכה לחיות עם הבושה, עם רגשי האשמה, והוא מסתובב חופשי? קיבלתי תגובות תומכות מאוד, 200 פניות מנשים שחוו דברים דומים, ששיתפו אותי במה שעבר עליהן בהתמודדות עם רשויות החוק. הבנתי שיש בעיה גדולה, ואני מקווה שהדברים ישתנו בעתיד".
עוד לפני הפרסום, חשפה אלישע לפני כשנתיים את סיפורה האישי כדי לעודד נפגעי תקיפה מינית להתלונן ולהגביר את המודעות לנושא. כעת היא עדיין מנסה להתרגל לחשיפה הגדולה שהפכה למנת חלקה. “עוד לא הצלחתי לעכל את השער ב’לאישה’ ואת המפגש עם רעיית נשיא המדינה נחמה ריבלין בבית הנשיא", היא מספרת. “אני מרגישה במציאות לא אמיתית. אין לי מילים לדברים שאני מרגישה בתקופה האחרונה".
“חיים הישרדותיים"
לטענתה של אלישע, העובדה שגדלה בפריפריה השפיעה על הדרך שבה בחרה ועל הפעילות החברתית שלה. “זה לא רמת אביב או הרצליה פיתוח פה", היא אומרת. “זה לא מקום עם מודעות חברתית גדולה, אבל הבאתי הרבה דברים לעיר הזו מבחינת תוכן ומודעות. צריך לזכור שזה לא כמו תל אביב, זה אחרת, יש דיכוי של שנים על גבי שנים בעיר הזו ובערים דומות, אבל יש פה נוער מדהים ואנשים מדהימים והעיר הולכת ומתפתחת לכיוונים טובים".
כבר כנערה התבלטה אלישע בזכות האקטיביזם שלה. בשנה שעברה עלתה לכותרות לאחר שפתחה דף פייסבוק בשם “מפסיקות לשתוק, נלחמות למען החופש והשוויון", שביקש להיאבק בהגבלות הלבוש המוטלות על בנות בלבד בבתי הספר. בין היתר, מחתה אלישע על האיסור שלא מאפשר לה ולחברותיה ללבוש מכנסיים קצרים לבית הספר, בעוד לבנים הדבר מותר. אלישע זכתה לתמיכה וסיקור רבים, וכיום מונה עמוד הפייסבוק שלה מעל עשרת אלפים חברים.
בין עשרות הפרויקטים והמאבקים שבהם היא משתתפת, אלישע גם הפכה לנושאת הדגל של הקהילה הטבעונית, בתור הטבעונית הראשונה שמדליקה משואה. “הקהילה הטבעונית מאוד התרגשה", היא מספרת כעת. “הייתי פעם פעילה מאוד מוכרת בקהילה, הייתי הולכת להפגנות, ועד עכשיו אני משתתפת בהן, אבל פעם הייתי יותר מובילה בתחום. פעם זה היה יותר בקטע של הפגנות, מחאות, דברים גדולים. עכשיו זה בסביבה הקרובה, בשיחות, עוזרת במתכונים, אוהבת לבשל. דרך אוכל אנשים נפתחים לטבעונות".
במאבקיה נאלצה אלישע לספוג גם הערות הנוגעות למראה החיצוני שלה, והיום היא מנסה להילחם בתופעה של החפצת נשים. “זו תופעה מוכרת", היא אומרת. “אני מרגישה את זה הרבה ונתקלת הרבה פעמים באמירות שגורמות לי להבין שזה נכון. אבל אני מתייחסת לדברים החיוביים והמספקים והתומכים ולא לדברים הרעים. חוץ מביקורת יש המון פרגון".
בשנה שעברה זכתה אלישע באות רמון למצוינות ולמנהיגות על שם אילן ואסף רמון, וכך גם החל הקשר שלה עם רונה רמון, שנבחרה כאמור גם היא להדליק משואה. “רונה רמון ואני עובדות יחד בקרן רמון, והם העבירו את השם שלי לוועדה לבחירת מדליקי המשואות, אני חלק ממשפחת רמון", היא מספרת. “יש פרויקט לילדים חולי סרטן שאנחנו עובדות עליו ביחד עם עמותת ‘חיים’, ואנחנו מפיקים עכשיו אירוע חשיפה של העמותה".
לא רק אלישע מתקשה להפנים את הבשורה המרעישה על הדלקת המשואה. גם בבית משפחתה שוררת התרגשות שיא בימים האחרונים. “הם עדיין לא מעכלים את זה", מספרת אלישע. “אמא שלי מאוד מתרגשת מהשינוי שעברתי ומהתהליכים שאני עדיין עוברת. התהליך שעברתי שינה הרבה דברים בבית גם ברגישות, בהרבה דברים שפתאום הם מבינים. אני עושה דברים שטובים לי ולא דברים כדי לרצות אחרים. פעם הייתי פוגעת בעצמי כדי לרצות אחרים, והיום זה כבר לא ככה. זה הישג מאוד מטורף מבחינתי. היה לי מאוד קשה להגיע למצב הזה, ובתקופה האחרונה אני כבר יכולה להגיד על עצמי שאני אישה חזקה. זו התחושה. אני חיה חיים מאוד הישרדותיים, אני מצליחה לתפקד ולעשות דברים, אני במקום שונה ממה שהייתי, ולפעמים אני מרגישה שאני במין מלחמה כזו, מנסה להילחם על החיים שלי כדי לתפקד".