"יש הבדל בין חוסר אדיבות לבין לא לדעת את כללי ההתנהגות, לא מבינים על מה מדובר. הרבה פעמים אנחנו מגיעים עם אנשים בלי מוגבלות וקודם פונים אליהם. לאנשים עיוורים לפעמים לא נותנים להיכנס עם כלב נחייה, זה נובע מבורות", מספרת נטע רוטמן, המתניידת באמצעות קלנועית.
"המגבלה שלי היא ניידות, שלי ושל בן זוגי. יש היום פארקים ומקומות נגישים גם עם מסלולים, שירותי נכים, חניות וכיוצא באלה, אבל יש עדיין מקומות שלא מונגשים ובעיקר רוב האטרקציות לא נגישות. יש חופים נגישים אבל רובם עדיין לא נגישים, למשל בכנרת יש חוף אחד נגיש וכל השאר לא. זה לא 100 אחוז שלא נגיש, זה הולך ומשתפר", מסבירה רוטמן לקראת הפנינג "להרגיש נגישות" שהתקיים היום (שישי) בנמל תל אביב.
בהפנינג ניתן היה להתנסות ולהשתתף במשחקי ראווה בספורט נכים - כדורסל, טניס, כדור שער ועוד. במקום הופעל מתחם מודעות והתנסות חוויתי במוגבלויות - טעימת גלידה עיוורת, הליכה וריצה על עיוור ועוד תחנות.
במדינת ישראל בשנת 2016 עדיין רוב המוסדות הממשלתיים, בתי העסק, המסעדות והפארקים אינם נגישים. פחות משבוע עבר מחג הפסח בו מאות אלפים יצאו וטיילו ועדיין בעלי המוגבלויות מופלים ואינם יכולים לצאת ולחרוש את הארץ כמו כולם. מסקר שערכה עמותת "נגישות ישראל", עולה תמונה עגומה לפיה 63% מהאתרים לא נגישים לאנשים עם מוגבלות, ביותר מחצי מהאתרים אין שירותי נכים, למעלה מ-80% מהאתרים לא נגישים לכבדי שמיעה, 13% אינם נגישים לחלוטין ו-68% לא מפרסמים הסדרי נגישות באתר האינטרנט שלהם.
לדברי יובל וגנר, יו"ר עמותת "נגישות ישראל" מדובר בתוצאות מצערות. "חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות חוקק עוד בשנת 1999 וב-2005 חוקקו את פרק הנגישות בחוק והחלה מהפכת הנגישות בארץ. כשחוקקו פרק זה אמרו שתוך שנה כל התקנות יהיו ואז יתחילו להנגיש את כל המדינה. היום עשר תקנות עוד לא עברו, למה? התעכבו כי פשוט לא ישבו עליהם".
כמובן שלא הכל רע ווגנר מוסיף באותה הנשימה כי "בכנסת יש לאחרונה שתי תקנות נגישות חדשות שאושרו: נגישות במוסדות להשכלה גבוהה ותקנות פרטניות בבתי ספר. הן עדיין לא נכנסו לתוקף אבל זו בשורה, זה שיפור במובן הזה שהתקנות מתקדמות. צריך להמציא את הדברים האלה ותהליך זה דורש הרבה חשיבה, אבל אני לא חושב שזה מצדיק כל כך הרבה שנים. בארץ חשבו שזו חקיקה שפעם אחת יעשו אותה וזה יספיק והיום אנחנו רואים שבעולם מבינים שנגישות זה דבר שמתפתח, שכל הזמן מתקדם. זה בסדר לכתוב תקנות היום ולשפר אותן עוד כמה שנים, בארץ עוד לא הפנימו את זה".
לטענת רוטמן, 51, העובדת כמנהלת מחלקת ייעוץ ונגישות בעמותת "נגישות ישראל", לא מספיק להנגיש את המקומות, צריך לפרסם את הדברים: "אין פרסום של הנגישות, לא כתוב מה נגיש ומה לא וזה יכול מאוד להקל. יש מקומות שהם נגישים ולא פרסמו אותם, זה לא מספיק לכתוב שהמקום מונגש אלא לפרט – חניה, שירותים וכו' וזה מאוד לוקה בחסר".
"יש לי בעיה בפרקים בידיים וברגליים ולכן אני נעזרת בקלנועית ובן זוגי בכיסא גלגלים", מספרת רוטמן, "אנחנו מאוד אוהבים לטייל, מאוד אוהבים את תרבות הפנאי ויש המון דברים שאנחנו לא יכולים לעשות".
היעדר הספונטניות
"כשיש את פרסום הסדרי הנגישות אז כמובן שזה נמצא באתר ולא צריך להתקשר ולברר ואז התהליך הרבה יותר ספונטני, רוטמן אומרת. "כשאני מתעניינת בהסדרי הנגישות מתייחסים לזה בחיוב אבל אני צריכה מאוד להסביר להם - כשאני מתקשרת למסעדה ושואלת אם היא נגישה אומרים לי שכן אבל כשאני שואלת אם יש מדרגות בכניסה אז עונים 'כן, אבל נעזור לך'".
"לפני כמה ימים הייתי במסעדה שהיא נגישה אבל את מתלה המעילים מאפסנים בשירותי הנכים וזה יוצר שתי בעיות - שמו קודן בכניסה, דווקא מתוך תפיסה שלא כולם יתפסו את השירותים אבל מיקמו אותו גבוה כך שצריך לבקש עזרה. בנוסף, מתלה המעילים מפריע למרחב התמרון ואין לי ספק שזה נובע רק מבורות. אם אדם צריך נורא לשירותים, הוא צריך לבקש שיפתחו את הדלת ואז שיוציאו את מתלה המעילים, סיטואציה מאוד לא נעימה. אנשים עם מוגבלות גם לא תמיד יכולים להתאפק. אני מסבה את תשומת ליבם לטעויות, לשיטתי צריך ללמד ולא להעניש".
אמיר מרום, בן 43, חירש, אב לשניים, מספר על ההתמודדות עם בעיות הנגישות: "זה באמת לא קל, היום יש יותר מודעות בגלל הטכנולוגיה אבל יש עוד הרבה מקום לשיפור. הרבה מקומות מתבלבלים בין חירשים לכבדי שמיעה, בהרבה מקומות שרוצים להיות נגישים אז יש להם מכשיר שמתאים לכבדי שמיעה ולי בתור חירש זה לא עוזר, אני צריך מתורגמן או כתוביות".
"אני, אשתי והילדים הלכנו לאיזושהי תערוכה והודענו מראש באימייל שאנחנו מגיעים ונשמח להדרכה נגישה. הם ענו באימייל שהבקשה התקבלה אבל לא ענו אם מטופל או לא ואם מצאו פתרון או לא, כלום, השאירו אותנו באוויר. כשהגענו לא הייתה הדרכה נגישה ולא כתוביות, הייתה הדרכה לאנשים שומעים והבן שלי תירגם לנו קצת אבל זה לא נעים, הילד בא ליהנות גם כן, הוא לא צריך לקחת על הכתפיים את התרגום להורים שלו", מסביר מרום.
איך מתמודדים עם חוסר הנגישות?
"תלוי לאן הולכים, למשל להצגות ומופעים אני לא אלך, אני לא יכול, זה לא נגיש. בתערוכות צילום יש כיתוב ליד התמונה אז זה מספיק לי אבל טיולים בחברה להגנת הטבע זה בעייתי, אני לא תמיד מבין את המדריכים. אשתי ואני מבקשים פרוספקט או חומר הדרכה, גם קוראים מראש באינטרנט קצת היסטוריה, זה מינימום זה לא באמת נגיש".
יש תחושת פספוס?
"כן, בוודאי, אני לא יכול להביא על החשבון שלי מתורגמן לכל מקום".
הראיון עם מרום נערך באמצעות המתורגמנית אלה אנגל, שמספרת על תפקיד המתורגמן: "אדם חירש זכאי ל-45 שעות של תרגום בשנה ולא לכל דבר זה אפשרי, זה כלום. הם שומרים את השעות האלו למקרי חירום של בית חולים, קופת חולים, חשבון בנק שצריך לטפל בו, כל מיני סידורים שהם ביומיום אבל הם 'פעם ב', כי צריך לשמור על השעות למקרי חירום. יש שינוי בתקנות של הנגישות אבל זה יקח עוד זמן עד שהן ימומשו בפועל, זה יקח עוד כמה שנים".
"לפעמים אני מבקש מהמזכירה להוציא את המסטיק מהפה כי זה מפריע לי לקרוא את השפתיים", מרום מספר על סיטואציות המתרחשות לא מעט, "היא אומרת לי 'מה זה מפריע לך, מי אתה שתגיד לי להוציא את המסטיק', או שהיא מדברת בטלפון והוא מסתיר את השפתיים, זה יכול לחרפן".
הרגשת אי פעם חוסר אונים?
"אני משתדל לשכוח", הוא אומר וצוחק.
אנחנו מול העולם
בחודש שעבר התקיימה ועידת נגישות ישראל ה-4 ווגנר מספר כי "הגיעו אורחים מכל העולם והיה מעניין לראות איך אנחנו במובן מסוים נמצאים בין המדינות המתקדמות בעולם. ארצות הברית יותר מתקדמת אבל הם עושים את זה כבר 25 שנה ואצלנו רק כעשור. מצד שני, בנגישות לעיוורים, נגישות טכנולוגית, אנחנו במצב יותר טוב מהם. אם נשווה את עצמנו לאנגליה או ספרד הם יותר מתקדמים מאיתנו. ישראל היא קטנה ויש לה פוטנציאל להיות נגישה מהר. אנחנו בין המדינות הפעילות בעולם ועדיין יש לנו מה ללמוד אבל אנחנו גם מלמדים".
איך אפשר לשנות?
"לא נעשים מספיק קמפיינים, אנחנו כעמותה עושים את המקסימום שאנחנו יכולים אבל המדינה הייתה יכולה לעשות הרבה יותר. כרגע יש תהליך שהוא יחסית מורכב במובן הזה שיש לוחות זמנים המיועדים לעסקים, לממשלה ולרשויות מקומיות, כדי לנסות להבין את זה זה כמו לעשות חצי דוקטורט. בצד האופטימי, אנחנו מתקדמים ומתקדמים יפה ונעשית הרבה עבודה ואין ספק שהרבה יותר נוח לחיות פה בישראל אבל יש לנו עדיין דרך ארוכה כדי להיות מדינה נגישה. צריך להבין שכל ההתעסקות בנושא הזה זה לא קשקוש אלא משהו אקוטי ללמעלה מ-1.6 אנשים עם מוגבלות בישראל שעבורם מדובר בהבדל דרמטי באיכות החיים, אם להיות במעצר בית או לבלות, לעבוד, לחיות. זה אומנם תהליך אבל זה תהליך שהמדינה ומקבלי ההחלטות בה חייבים להיות מחויבים לו".
"חובה בתקנות להעביר את העובדים הדרכות – שיידעו את כללי ההתנהגות לבעלי מוגבלות", מסבירה רוטמן מה לטענתה צריך לעשות. " צריך לדעת לא לדבר אל המלווה, שהעובדים יידעו את הסדרי הנגישות של הארגון, אם הם לא יודעים את הסדרי הנגישות איך הם יתנו את השירות הנכון, את התשובות? פעם הייתי צריכה ללכת למשרד הפנים לא במקום מגוריי והתקשרתי למוקד לברר איפה חניית הנכים והמוקדנית אמרה לי שהיא יכולה לתת לי מידע רק על שעות הפתיחה, איזה מתסכל זה. הייתי חייבת להגיע לשם אז יצאתי שעה לפני הזמן כדי שאם אעשה סיבובים לחפש חנייה אני לא אאחר. הייתי נורא מתוסכלת אבל היא לא אשמה, אף אחד לא לימד אותה לתת את המידע הרלבנטי".