בקיץ 1959 סערה הארץ בעקבות מהומות ואדי סאליב בחיפה. ההתפרעויות גרמו לציבור בישראל להתוודע לראשונה לפער החברתי, לניכור ולתחושות הקיפוח של יוצאי ארצות המזרח אל מול ההגמוניה התרבותית, הכלכלית, החברתית והפוליטית האשכנזית.
אירועי ואדי סאליב הוציאו לראשונה מהבקבוק את מה שנהוג לכנות כאן "השד העדתי", והעלו את הבעיה במלוא עוצמתה על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות ערב חשו תחושות קשות של אפליה.
הניסיונות שהיו מאז לדכא את המחאה ולהחזיר את השד לבקבוק לא צלחו, ותחושות הקיפוח הצמיחו ב־1971 את תנועת הפנתרים השחורים, שהופעתה גרמה לזעזוע בממסד וראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, אף אמרה עליהם את המשפט הבלתי נשכח "הם לא נחמדים".
חלפו שנים ואת מחאת הרחוב של ואדי סאליב, הפנתרים ו"תנועת האוהלים" החליפה צורת מאבק חדשה. בשנת 1996 התכנסו בשפיים פעילים משכילים ואינטלקטואלים מבני הדור השני והשלישי של יוצאי ארצות ערב והחליטו על הקמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", או בשמה הרשמי "שיח חדש - למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל".
התנועה החדשה הייתה תנועה חוץ ממסדית שהוקמה על מנת להשפיע על סדר היום הציבורי בישראל ולהביא לצמצום פערים ולשינוי כולל בחברה הישראלית בתחומי הכלכלה, הקרקעות, השיכון, החינוך והתרבות, בין היתר באמצעות טיפוח פוליטיקה של זהויות המבקשת להדגיש את הייחודיות והרב־תרבותיות של קבוצות הזהות השונות בחברה הישראלית במקום מדיניות "כור ההיתוך" שכשלה.
בין מייסדיה הבולטים ניתן למנות את ד"ר סמי שלום שטרית, אשת התקשורת ויקי שירן, הסוציולוג יהודה שנהב, פרופ' יוסי דהאן, המרצה הנרייט דהאן כלב, השחקנית והיוצרת חנה אזולאי הספרי, פרופ' פנינה מוצפי האלר וד"ר הני זובידה.
השבוע מציינים בתנועה 20 שנה להקמתה. לרגל המאורע, ודווקא על רקע הפרסומים האחרונים של נתונים המצביעים על כך שעדיין קיימים פערים עמוקים בחברה הישראלית לרעת המזרחים, כינסנו כמה מפעילי התנועה, ביניהם שניים מחבורת המייסדים - ח"כ פרופ' יוסי יונה ופרופ' איציק ספורטא - לצד פעילים צעירים יותר כגון יעל בן יפת, מנכ"לית התנועה וחברת מועצת עיריית תל אביב־יפו מטעם "עיר לכולנו"; סיגל הרוש יהונתן, דוברת התנועה בעבר ובהווה, לשעבר מנהלת הגדה השמאלית; וליאת קדושים, פעילה חדשה יחסית בפורום. מטרת הכינוס - סוג של חשבון נפש ומבט צופה את פני העתיד.
"את השם 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' אני הצעתי", נזכר ח"כ יוסי יונה (המחנה הציוני), היחידי מבין חבורת המייסדים שהצליח להתברג לפוליטיקה ולהיבחר לכנסת. "יש לי זכויות יסוד על השם. הציעו בשעתו לפחות 30 שמות, אבל לבסוף התקבלה הצעתי, כשהמחלוקת היחידה הייתה האם להוסיף לשם גם את המילה 'מזרחית'".
יונה מזכיר כי "הקשת קמה על רקע תהליך אוסלו והמחשבה שהנה אנו נכנסים לעידן של תהליך שלום אמיתי ורציני שיאפשר לנו להתמודד עם הבעיות הפנימיות של החברה הישראלית. המקימים היו חבורה של אקדמאים ואינטלקטואלים שהחליטו לצאת למאבק אחר מהמאבקים שניהלו לפנינו בוואדי סאליב והפנתרים השחורים. אנחנו לא רצינו להיות תנועת מחאה במובן המסורתי של המילה, כזו שמידפקת על דלתו של הריבון ומבקשת חסדים, אלא ביקשנו לגבש עמדה ריבונית. כלומר, אנו חלק מהריבון ויש לנו אחריות גם כלפי קבוצות אחרות בתחתית הסולם, כמו אתיופים ועולים מחבר העמים".
מה רציתם להשיג?
"באנו לבקש צדק לעיירות הפיתוח ולפריפריה לא מהצד של המקופח אלא מהצד של הריבון ומתוך לקיחת אחריות. לא באנו לקחת נתח מהעוגה, אלא רצינו לשנות את חלוקת העוגה בחברה הישראלית. הייתה לנו השקפה כללית על החברה הישראלית ועל זהותה. התביעות השונות שהצגנו היו אמורות להיות חלק מתפיסה כוללנית שלנו של הזהות הישראלית במובן של יצירת תמהיל חדש שנותן ביטוי לכלל הקבוצות המרכיבות את החברה ובשום פנים לא הייתה מצדנו תביעה להתבדלות סקטוריאלית, זהותית ומעמדית. הקשת לא ייצגה בעיני תנועה סקטוריאלית שדורשת את המרחבים שלה, אלא אמרנו בואו נעשה רב־תרבותיות במרחב ציבורי המשותף. כך שהזהות הישראלית תיתן ביטוי לכולם, כלומר גם לי יש מה להציע לך ולא רק לך לי".
"המטרה הייתה להגדיר מזרחיות במדינת ישראל", מוסיף פרופ' איציק ספורטא, "ומתוכה לצאת ליעדים אוניברסליים של חברה שוויונית, שלא יפעלו רק לטובת המזרחים אלא לטובת כל מי שצריך".
אומרים עליכם שאתם קבוצה אליטיסטית ורדיקלית שהצמיחה בתוכה זרמים פוסט־ציוניים, ולכן לא הצלחתם מאז הקמתכם להפוך לתנועת המונים.
"השאלה היא לא אם אנחנו אליטיסטים אלא למה אנו נתפסים כאליטיסיטים. אחרי דיון עמוק הוחלט אצלנו להגדיר את הקשר שלנו עם אנשים אחרים כך - תנועת פעילים מתרחבת. זו הייתה ההגדרה אחרי דיונים עמוקים. החבורה שהתכנסה והקימה את הקשת הייתה חבורה שלא ראיתי כמוה באף מקום מבחינת יכולות, כישורים, מאמץ ואקטיביזם, ולדעתי היא לא שוחזרה באף ארגון אחר. האנשים שלנו יכולים לשבת בכל מקום".
יוסי יונה: "הנרטיב שלנו לא פסל את הציונות. היו אצלנו פוסט־ציונים, אבל לא פסלנו את הציונות. איש מאיתנו לא תמים לבוא ולומר שישראל תהיה המדינה הפוסט־לאומית הראשונה. השאלה היא איך מגדירים מחדש לאומיות כך שתיתן ביטוי לקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, כולל התייחסות לפלסטינים, איך אנו מכילים אותם. הנרטיב שלנו מכיל גם את כיבוד המורשת שלנו ואת ההבנה שהשורשים של המורשת שלנו גובשו ונוצרו בארצות האסלאם".
סיגל הרוש: "באמת היינו ואנו עדיין אלה ששמים ראשונים את הדברים על השולחן. למשל - בג"ץ הקרקעות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. הרבה דברים שנעשים היום הם תולדה של דברים שהתחילו בקשת. אנו לא תנועת המונים, אבל יש לנו הון אנושי. זה לא בא ממקום של אליטיזם. זה שאנו נתפסים כך זה משהו אחר. אנחנו אנשים עם יכולות. מדובר באנשים שהצליחו לתקוע יתד בכל מיני צמתים של החברה הישראלית".
יעל בן יפת: "גם אני חשבתי כך בתחילה. כשבאתי להצטרף לקשת הייתי בטוחה שלא יקבלו אותי כי היה לי רק תואר ראשון בהנדסה. מהר מאוד התברר לי שזה שטויות".
לא "מזרחים נאורים"
על אף המחלוקת שהייתה בין חברי הקשת עם היווסדה, אם היא צריכה להיות תנועת המונים או לא, יכולה התנועה לרשום לזכותה מספר לא מבוטל של פעילויות והישגים בתחומים רבים. כנראה שהמפורסם ביניהם הוא הניצחון בבג"ץ בבקשה לשנות את החלטתו של מינהל מקרקעי ישראל לתת הרשאת שינוי ייעוד של קרקעות חקלאיות ולהפכן למיועדות לבנייה. בעקבות העתירה, שהוגשה על ידי הקשת ב־2001 באמצעות עו"ד אביגדור פלדמן, נקבע כי על בעליהן של קרקעות אלה להחזיר אותן למדינה ללא תנאים וללא פיצוי.
בנוסף, לקשת חלק בקידום חוק הדיור הציבורי ביחד עם ח"כ לשעבר רן כהן. היא הביעה בזמנו תמיכה במרדכי ואנונו, ארגנה את ההפגנה להסרת המצור על עזה במלאת שנה למבצע עופרת יצוקה, ותמכה במחאת האוהלים בקיץ 2011. הקשת הדמוקרטית המזרחית חברה גם בפורום הדיור הציבורי.
"כשאני מסתכל כלפי העבר אני חושב שהתפקיד שלנו, ויש כאלה שביקרו אותי על כך, היה להיות מגדלור ולא תנועת המונים", אומר פרופ' יונה, "סדר היום שלנו לא מאפשר לגייס אליו המונים, אבל הוא מעיד על כיוון. שם הצלחנו. כשבאנו לעולם לא היינו מספיק מחודדים. הייתה ציפייה מאיתנו בקרב האינטליגנציה או האליטות הפוליטיות והתרבותיות של ישראל שנציג חלופה מנוגדת לש"ס. שאנחנו נהיה 'מזרחים נאורים'. אנו סירבנו. היום אני חושב שזו הייתה טעות. לא עשינו מספיק. לא היינו ש"ס אבל גם לא תקפנו את ש"ס. סירבנו לתקוף אותה. יחד עם זאת אני חושב שהיינו צריכים להיות רגישים ומכילים יותר לעניין של המסורת".
האם העובדה שהיו אצלכם פעילים מרכזיים שהגדירו עצמם יהודים־ערבים הבריחה תומכים פוטנציאלים?
"אני אף פעם לא הייתי שותף לגישה יהודית־ערבית, אף על פי שבין החבורה כולה אני עדיין הכי מצוי בתרבות הערבית - דובר השפה הערבית ומצוי בשירה הערבית - אבל מעולם לא הגדרתי עצמי יהודי־ערבי. היו כאלה שכן. סמי שלום שטרית ואלמוג בהר למשל. התפיסה שלי הייתה שאנו צריכים להכיר בחלק הזה של המורשת והתרבות שלנו, שיש לה את הזיקה לתרבות הערבית, אבל בוודאי לא כאמירה זהותית. זה מגוחך. כאשר אתה לא צורך את התרבות הערבית ולא דובר אותה, לא מכיר שירה וספרות ערבית, אז מה בדיוק המרכיבים הזהותיים שעושים אותך יהודי־ערבי? זו יותר הצהרה פוליטית, אבל היא לא יכולה להיות הצהרה זהותית. כשאתה יוצא בהצהרה זהותית אין לך שטרות לפרוע. הנרטיב שרצינו ליצור הוא של חברה יהודית־לאומית שצמודה לערכים הומניים אוניברסליים ומסתכלת על המרחב שלה באופן שונה ממה שישראל הרשמית הסתכלה במאה השנים האחרונות".
"הקשת היא באמת ארגון דמוקרטי במובן זה שקיבצה אליה אנשים מעמדות פוליטיות שונות", אומרת הרוש, "בהקשר הפוליטי־מדיני הדעות היו חלוקות. היה איזה זרם שהגדיר את עצמו כאנטי־ציוני, כפוסט־ציוני, שחשב למשל שהסוגיה הפלסטינית צריכה ללכת בד בבד עם הסוגיה החברתית. אי אפשר להזניח את נושא הכיבוש ולדבר רק על חברה. הוא ייחס לעצמו זהות של יהודי־ערבי. של תרבות משותפת. שאנו גשר לשלום. יהודה שנהב וגם סמי חשבו כך, לפחות בהתחלה. הייתי בגדה השמאלית של חד"ש. התחברתי לזרם שראה את הסוגיה הפלסטינית לצד הזהות של יהודי־ערבי. יש כאלה שעם השנים התעגלו בדעות והתרחקו מהרעיון. אני לא, אם כי כיום כבר לא מדברים על זה בקשת במושגים האלה, כי הפעולות של התנועה לא עוסקות בזה. זה מבריח מזרחים גם אם אף פעם לא היינו וגם לא נהיה תנועת המונים".
שני ההישגים המרכזיים שלכם הם כאמור בג"ץ קרקעות הקיבוצים וחוק הדיור הציבורי, שלאחר שחוקק הוקפא למעשה. מדוע אתם לא מתפרשים גם על נושאים אחרים?
“זה לא נכון. בהרבה תחומים הקשת הצליחה והייתה כוח החלוץ להרבה נושאים שנמצאים כיום על סדר היום. למשל ועדת ארז ביטון להעצמת תוכני הלימוד המזרחיים בהיסטוריה ובספרות. הקשת המציאה את זה. בעבר ויקי שירן ונציגי הקשת נפגשו עם לימור לבנת כשהייתה שרת החינוך, והיינו הראשונים שהצפנו את זה. אני זוכרת את עצמי כסטודנטית לתואר ראשון לפני 15 או 17 שנה עומדת בכיכר העיר וסופגת קללות מקשישים אשכנזים כשאני אומרת להם שהתרבות וההיסטוריה והספרות הן גם שלנו. כל מה שקורה עכשיו זה תולדה של תהליכים שאנו התחלנו. ההבנה של מירי רגב שצריך להיות פה תקצוב חדש למוסדות תרבות זה פרי מאבק שלנו".
בן יפת: "המאבקים של מירי רגב אלה מאבקים חד־משמעיים של הקשת. אנו סללנו לרגב את הדרך. יש נושאים שבהם שאנו חלוקים איתה, אבל התביעות שלה ליתר שוויוניות בתחום התרבות, התיאטרון והמוזיקה הן תביעות ומאבקים שאנו העלינו, התחלנו והיא ממשיכה. אני שמחה שהצלחנו להחדיר את השיח לשוויוניות ורב־תרבותיות".
פרופ' ספורטא: "אני איש של שוויון חברתי. אני רוצה שוויון הזדמנויות הוגן. זה אומר שכשאני נכנס לכיתה שלי באוניברסיטה, אני רוצה לראות תמונה של החברה הישראלית. 20 וכמה שנים אני מלמד ועוד לא ראיתי סטודנט אתיופי. אני רוצה לראות ערבים, רוסים ומזרחים. גם במינהל עסקים וגם בשאר החוגים. בתחילת השנה אני עושה סקר בקרב התלמידים. 70% מגדירים עצמם מעמד בינוני־גבוה. הרוב הגדול הם אשכנזים. השאר הם מזרחים, ויש גם ערבים במשורה. החברה חייבת לתת לאנשים אפשרות להתפתח. למשל, דרך בניית בתי ספר טובים. הייתי פעם עם יוסי דהאן אצל יוסי שריד כשהיה שר חינוך. אמרנו לו שאנחנו רוצים שבכל מקום יהיה בית ספר טוב. לא ייתכן שבעיר כמו ירוחם חיים אנשים בעלי פוטנציאל יותר נמוך ופחות מוכשרים. כל העניין הוא שהם לא פחות מוכשרים אלא שהחינוך שהם מקבלים הוא פחות טוב".
פצע חברתי
המאבק של הקשת הדמוקרטית המזרחית לאורך השנים על צדק חלוקתי של קרקעות המדינה נתפס לא אחת בעיני רבים כמאבק בקיבוצים ובחלקם בהקמת המדינה. כאילו המטרה היא לשרטט נרטיב אחר.
“לצערי אחד הדברים שנותרו לא פתורים בחברה הישראלית זה נושא הקרקעות, ושם המלחמה תהיה קשה והיא לא תיגמר עד שלא נצליח", אומרת בן יפת, "פה נמצא הפצע של החברה הישראלית. יש פה גם סמנטיקה. הם, הקיבוצים והמושבים, קוראים לעצמם 'ההתיישבות העובדת'. כלומר בעיניהם, מי שבעיר ובעיירות פיתוח לא עובד, יושב רגל על רגל והכסף צומח על העצים. הם חושבים שהם בנו את המדינה. שהם מלח הארץ. רק הם בנו? אין עדה שלא הקריבה מעצמה. כולם בנו את המדינה. אותה מסעודה משדרות שהפכה שם קוד לעליות ממרוקו בנתה את המדינה לא פחות".
"אני מאוד פעילה בנושא הקרקעות וזו לדעתי המורסה של החברה הישראלית", מוסיפה הרוש, "אפשר לדבר על גז, על מחירי ירקות ועל הכל. אבל שם נמצא העוול הכי גדול של החברה הישראלית והדה־לגיטימציה שהקיבוצים עושים לנו עד היום. נסענו להתראיין פעם לכתבה בערוץ 10 בנושא האגודות הקיבוציות. התגובה שלהם הייתה שהקשת המזרחית משתפת פעולה עם הפלסטינים כדי לפגוע ביישובי הפריפריה".
לא בכיינים
כשהם נשאלים מהן לדעתם ההצלחות הגדולות של התנועה, התשובות אינן חד־משמעיות. “יש לנו הצלחות ברורות כמו בג"ץ הקרקעות והצפת נושא חינוך", אומרת קדושים, "אבל אני חושבת שהצפת השיח בנושא הקיפוח ושוויון הוא קריטי וחיוני, כי אם היית מדבר עם אנשים בשכונות לפני עשר או חמש עשרה שנה הם היו נמנעים לדבר על קיפוח משום שלא רצו להיתפס כבכיינים. אני חושבת שהקשת מביאה עמדה אחרת, לא בכיינות אלא דרישה תקיפה של הזכויות על פי נתונים השוואתיים".
בן יפת: “שיח של בכיינות זה שיח שהאשכנזים אוהבים להדביק לנו. בסופו של דבר המאבק האמיתי הוא לא על קרקעות ודיור ציבורי וחינוך, אלא על האתוס. יכולת של אשכנזים למצב עצמם כבוני הארץ. כאילו שזה מובן מאליו שאשכנזים זכאים להיכנס לאוניברסיטה ולקבל את התפקידים הטובים ביותר. כשאתה אומר שמי שבנה את המדינה זה גם מזרחים פה מתחיל להישבר משהו באתוס. תרבות 'המגיע לי' שמייחסים לנו המזרחים היא בעצם תרבות אשכנזית שאומרת 'בנינו את המדינה ומגיע לנו'. כשאתה מייצר אתוס שאתה האדם הכי חכם והכי משכיל, אתה מבין למה יש התנגדות כה חזקה של ההגמוניה האשכנזית לשינויים".
פרופ' ספורטא: "כל הנושאים שדיברנו עליהם מראשית הדרך, ממשיכים לדבר עליהם גם היום, לאחר 20 שנה, אז זה הצלחה או כישלון? אם לא יקשיבו לנו, יאכלו פירות באושים".
פרופ' יונה: "הצורך בקיומה של הקשת יהיה קיים עוד הרבה שנים, כי אחד מהמאפיינים של הזהות הקולקטיבית שלנו קשור גם לסכסוך עם הפלסטינים. כל עוד קיים הסכסוך יש בוז והתנגדות למרחב שבו אנו חיים. משעה שיש לך בוז למרחב ולמאפייניו התרבותיים תמיד תהיה זליגה של גישות ההתנשאות האלה כלפי אנשים שמקיימים זיקה למרחב, המזרחים. המזרחים הם קורבן של הסכסוך. אם עוצרים אותך בשדה התעופה בגלל חזותך אתה לא יכול להכחיש את זה. היה בגל הפיגועים האחרון מקרה שבו הותקף עובד בסופרמרקט בקריות כי חשבו שהוא ערבי. במקרה המנהל של הסופר הוא אחי. אומר זאת כך: לא מדובר במאבק סקטוריאלי מזרחי אלא במאבק על השפיות של החברה הישראלית, על הזהות שלה, על חלוקת המשאבים שלה. אנו לא רוצים להתבוסס בהפרדות אלא להסתכל למציאות בעין נכוחה כדי ליצור חברה טובה יותר. אנו מבקשים להציע פתרונות שילכו צעד קדימה לכיוון של סולידריות והכלה ולא הפרדה ואנטגוניזם".