מדי חודש יוני מצויין ברחבי העולם חודש הגאווה במהלכו מציינת הקהילה הלהט"בית (הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) את המאבק המתמשך שלה למען שיוויון זכויות וחוגגת את ערכי הסובלנות, הליברליות והפתיחות. בתל אביב יצעד מצעד הגאווה ביום שישי הקרוב אבל בישראל, מעבר למחסום הקבוע שמציבה דרך קבע הפוליטיקה הממסדית הדתית-אורתודוכסית בפני הלהט"ב ותומכיהם לקידום חוקים שיוויוניים, ישנה גם תופעה מטרידה, שרוב הציבור נוטה להאמין כי אינה מאפיינת את החברה הישראלית ולכן היא פחות מדוברת, של תקיפת להט"בים במרחב הציבורי והוירטואלי. בין אם תקיפה מכוונת על רקע מילולי ובין אם תקיפה פיזית ורדיפה של ממש.
בצל התרחבות תופעות שיח השנאה בישראל בין מגזרים וציבורים שונים, הבוקר (שלישי) יתקיים כינוס מיוחד של השדולה הגאה בכנסת במסגרתו תחשוף האגודה למען הלהט"ב בישראל את הדוח העדכני של "מרכז ניר כץ למאבק בלהט"בופוביה" הפועל במסגרתה, ומעניק סיוע לנפגעי תקיפות להט"ב. הדוח סוקר את ההתפתחויות של פשעי שנאה על רקע להט"בופוביה במרחב הציבורי בישראל בעשרת החודשים שחלפו מאז הציג המרכז, הקרוי על שמו של אחד מנרצחי אירוע ה'ברנוער' לפני שבע שנים, את הדוח הקודם.
מהנתונים, שאנחנו מפרסמים לראשונה, עולה כי בעשרת החודשים האחרונים דווחו למרכז ניר כץ לא פחות מ-380 מקרים של להט"בופוביה, בכל התחומים: במרחב הציבורי, במסגרות בריאות ורווחה, במשטרה ובצבא, בתוך המשפחה, כלקוחות בבתי עסק ועוד. 19% מהמקרים שדווחו עסקו בהתנהגות בריונית כלפי להט"בים במרחב הציבורי. איש מרכז ניר כץ, ד״ר גיל פישהוף, שיציג את הנתונים הבוקר (שלישי) בכנסת מדגיש בשיחה עם מעריב: "יש לנו גידול עצום בכלל המקרים המדווחים. מעל 400 בדוח הזה, בקודם היו 256 ובשנה שלפני כן 146. לאווירה של הקיטוב החברתי בארץ יש השפעה גם על התנהגות להט"בופובית. חשוב להדגיש שבדוח המלא שנציג היום אנחנו מראים שאירועים הומופוביים מלווים את חייו של אדם כמעט לכל אורכם וההשלכות הנפשיות בהתאם".
יו''ריות השדולה הגאה הח"כיות יעל גרמן (יש עתיד), מרב מיכאלי (המחנה הציוני), מיכל רוזין (מרצ) ושרן השכל (הליכוד), אומרות למעריב: ''שחגיגות הגאווה בת"א לא יבלבלו אף אחד. שנאה וחוסר סובלנות כלפי קהילת הלהט״ב עדיין קיימים ומאיימים על החברה שלנו" והן מוסיפות: "העובדה ששנה בלבד לאחר הרצח הנורא של שירה בנקי במצעד הגאווה אנחנו עדים לעלייה בפשעי השנאה כלפי הקהילה, צריכה להיות נורת אזהרה מהדהדת לכולנו: ישראל היא לא מקום בטוח ללהט״ב ועלינו לעשות כל מה שביכולתנו בחינוך, ברווחה ובאכיפת החוק והמשפט כדי שתהיה כזו".
"אחד הנערים מהשכבה ראה אותי במצעד הגאווה, צילם אותי והפיץ. תוך יום כל הבית ספר ידע שאני הומו. כל החברים שלי התרחקו ממני, ערסים התחילו להציק לי ולחלק לי כאפות בהפסקות ובאחד הימים נתקלתי בדרך בארבעה נערים מהשכבה. הם שאלו אותי 'מה קורה?' והייתי מבולבל לרגע, ואז הם התנפלו עליי. אחד תפס לי ברגליים בזמן שאחר בעט לי באשכים פעמיים, ואז בבטן. אני לא זוכר את השאר כי בשלב הזה הכאב כבר טשטש אותי. לפני שהם הלכו הם שברו עליי ביצה ואמרו לי שסליחה שלא הרגנו אותך'". מקרה של נער אחד מבין עשרות מקרים של צעירים מכל שכבות הגיל המגוללים בכאב את סיפוריהם בדוח.
המקרים האלימים ביותר – נגד טרנסג'נדרים
מהמקרים המדווחים ניתן להסיק על תמונה רחבה הרבה יותר של מקרים רבים יותר אשר אינם מדווחים כלל וודאי שאינם מגיעים לסף של תלונה רשמית. מדובר רק בחודשים שהדוח סוקר על 16 מקרים של פגיעה פיזית, שמונה מקרים של איומים או התקרבות מאיימת, 40 מקרי קללות והתייחסות מבזה ושבעה מקרים של איומים ברשתות החברתיות. גברים וצעירים הומואים חשופים ל-63% מהמקרים, נשים לסביות ל-14% ואילו טרנסג'נדרים לכמעט רבע ממקרי האלימות – 23%. עורכי הדוח מדגישים: "הנתונים מראים באופן מובהק כי האוכלוסייה הטרנסג'נדרית חשופה במיוחד ללהט"בופוביה במרחב הציבורי. ניתוח פרטני של המקרים עצמם מלמד כי הפגיעה באנשים טרנסג'נדרים נוטה להיות חריפה ואלימה יותר, וכי פעמים רבות אין כל אינטראקציה או היכרות קודמת בין האדם/קבוצה התוקפת לבין האדם המותקף".
אחת המותקפות, צעירה טרנסית, מספרת: "יצאתי מוקדם מאוד בבוקר כדי לקנות מצרכים במכולת והרחובות היו יחסית ריקים. חלפתי על פני שלושה גברים שהתחילו לצעוק לי הערות כמו 'כוסית, בואי לפה' וכמו שאני תמיד עושה, התעלמתי מהם. כשפניתי לרחוב צדדי הם התנפלו עלי, דפקו לי את הראש בקיר בכוח כמה פעמים, כשהם מקללים'"קוקסינל מניאק' ואחרי כנראה פחות מדקה הם ברחו. ניסיתי לראות מי הם היו אבל הייתי מסוחררת, ולכן לא הייתה לי דרך לזהות אותם ולא פניתי למשטרה". ד״ר פישהוף מדגיש: "לא רק שטרנסג'נדרים חשופים יותר לאלימות אלא שגם העורף התמיכתי שלהם מצומצמם יותר, כשאין לרבים מהם קשר עם המשפחה וגם מצבם הכלכלי כדי לקבל סיוע אינו טוב בגלל אפליה בקבלה לעבודה. ככה שהיכולת להתמודד עם אירוע אלים היא קטנה יותר".
תל אביב יא חביבי
למרבה ההפתעה מרבית התקיפות ההומופוביות במרחב הציבורי שדווחו קרו דווקא בגוש דן, 42% מהמקרים. בחיפה והצפון 13%, בירושלים 11%, בבאר שבע והדרום 6%. אנשי מרכז ניר כץ אומרים כי ריבוי המקרים באזור ת"א וגוש דן משקף ככל הנראה את המודעות לנוכחות הבולטת יותר של הקהילה באזור המרכז ומוסיפים: "יחד עם זאת הדימוי של ת"א כמפלט בטוח ללהט"בים מסתיר היבט מרכזי של ההתמודדות עם הומופוביה". התמונה ברשתות החברתיות חריפה עוד יותר והדוח מביא עשרות דוגמאות שהדפוס לא יאה להן.
אחד הצעירים שהותקפו השנה, אך לפני כחודש, יופיע היום בכנסת ומוכן להיחשף הוא עידן ימין, עיתונאי מגזין "את" וצעיר נורמטיבי שחי את חייו בתל אביב בסביבה חברתית מעורבת מאד של סטרייטים והומואים שכמו כמעט כל צעיר להט"בי אחר חווה במהלך חייו גילויי הומופוביה של הערות פוגעניות אבל מעולם לא העלה על דעתו שיותקף אי פעם פיזית על רקע הנטייה המינית שלו. חשוב לעידן לשוב לסיפור בראיון עם מעריב למרות הכאב, כדי להעביר מסר.
"ישבנו לחגוג לחבר יום הולדת בבר באילת ותוך כדי החלפנו מדי פעם נשיקה ואחזנו ידיים. לא 'התעלסנו' בפומבי או משהו כזה. חבורה של שלושה צעירים שישבו לידנו התחילו לזרוק הערות קולניות כמו 'איכס, תראה את ההומואים האלה'. התעלמנו וכשהלכתי לרגע לשירותים הם פנו לחבר שלי, תפסו אותו ביד ועשו לו 'שיחת השפלה'. ניסינו להתעלם אבל הם המשיכו והחלטנו שאנחנו הולכים. כשבאנו לצאת, הם קמו אחרינו וצעקו אחרינו 'יא הומואים, לכו תמצצו זין'. הסתובבתי וצעקתי להם 'אני הולך למצוץ עשר' וזה כנראה עיצבן אותם. הם התחילו לרדוף אחרינו והשליכו עלינו בקבוקי זכוכית. אחד מהם התנפץ על הפנים של חבר שלי ליד העין והחל לרדת לו דם מהפנים. הם החטיפו לנו אגרופים ואני קיבלתי אגרוף לראש שסחרר אותי. עוד לפני שהבנו מה קורה הם ברחו. היינו נסערים מאד והייתי עצבני גם על עצמי, שלא הגנתי על עצמי כמו שחשבתי שאתפקד באירוע כזה. זה היה יכול להסתיים גרוע יותר".
גם על טיפול המשטרה במקרה יש לעידן מה לומר אבל הוא מדגיש את המסר העיקרי מהתקרית בעיניו: "אנשים מותקפים בישראל 2016 על סמך המראה והזהות שלהם, ואתה לא יכול להיות מי שאתה בלי לחשוש. אנחנו חיים במציאות מאד אלימה של גזענות והומופוביה שחד הם. האווירה הגזענית שהכל בה מותר בשנתיים-שלוש האחרונות מעניקה לגיטימציה לאלימות לצאת מהחורים והתוקפים