ערפל קרב: גורלם של שלושת הנעדרים מסולטן יעקוב עדיין לא נודע

קרב סולטן יעקוב, שהתחולל במהלך מלחמת לבנון הראשונה ונחשב אחד הקרבות הקשים והטראומטיים בתולדות צה"ל, עלה לאחרונה לכותרות בעקבות המחווה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. במחווה נעתר פוטין לבקשת נתניהו והורה להחזיר לישראל את טנק המגח (טנק המערכה האמריקאי פטון) שהשתתף בקרב ההוא.

ההחלטה התקבלה באהדה רבה בפמליית ראש הממשלה, שהודה לנשיא רוסיה. "הטנק הוא העדות היחידה מהקרב, וכעת הוא ישוב לישראל בזכות ההיענות של הנשיא פוטין לבקשתי", אמר נתניהו בטקס הרשמי שנערך במוסקבה על רקע הטנק. "למשפחות הנעדרים זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ אין זכר מהבנים וחלקת קבר לעלות אליה כבר 34 שנים. עכשיו יהיה למשפחות הנופלים הטנק הזה, שהם יוכלו לבקרו ולגעת בו".

אלא שהחזרת הטנק אינה שופכת אפילו מעט אור על מה שעלה בגורלם של שלושת הנעדרים מהקרב - באומל, פלדמן וכץ. מעבר לכך, למרות פרסומים שלפיהם הטנק שיוחזר הוא אחד משני הטנקים שבהם לחמו הנעדרים, גורמים שמלווים את הפרשה כבר שנים ארוכות טוענים כי לא מדובר בטנק שבו לחמו הנעדרים. "הטנק הנוכחי לא יכול לשמש מצבה כי לא מדובר בטנק של אחד הנעדרים", אומר גורם המקורב לאחת ממשפחות הנעדרים.

טנק המגח שיוחזר ארצה נמצא זה 30 שנה במוזיאון שליד מוסקבה. מדובר בטנק שהורכב מחלקי טנקים שנותרו בלבנון אחרי מלחמת לבנון הראשונה. כיצד הגיע הטנק למוזיאון הרוסי? ככל הנראה, הטנק הועבר כמה שנים לאחר המלחמה מסוריה לידי רוסיה. לדבריו של דניאל גריסרו, הדובר לשעבר של העמותה הבינלאומית למען השבויים והנעדרים של צה"ל, הטנק - שמספר התובה שלו (מערכת ההנעה) הוא 817581 ומספר הצריח 94866 - זוהה לאחר המלחמה כטנק מגח שהיה בשירות גדוד המילואים 362 ולחם בקרב סולטן יעקוב.

לטענת גריסרו, לאחר סיום המלחמה הכחישה המערכת הצבאית שמדובר בטנק ישראלי, אבל לאחר שחזי שי, אחד מחיילי הגדוד שנפל בשבי והוחזר כעבור כשנתיים, זיהה את המוצג כטנק של הגדוד, הכירה בכך ישראל הרשמית.

"מכותרים מכל עבר"

קרב סולטן יעקוב נערך ב־11 ביוני 1982, כאמור במהלך מלחמת לבנון הראשונה. בקרב לחם צה"ל בצבא סוריה על צומת דרכים מדרום לכפר סולטן יעקוב בבקאע שבלבנון. הקרב הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל מהצומת, לאחר שכוח צה"ל שפרץ קדימה, חיילי גדוד המילואים 362 של השריון, גילה כי הוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול וחולץ בקושי. ניהול הקרב נחשב אחד הכישלונות הגדולים של צה"ל במלחמה. 20 לוחמים נהרגו בקרב, למעלה מ־30 נפצעו, שניים נשבו, וכאמור שלושה נעדרים עד עצם היום הזה.

גדוד המילואים 362 הוקם ארבע שנים לפני המלחמה וכלל טנקיסטים יוצאי ישיבות הסדר וקצינים, ברובם חילונים. "סיפור הקרב הציק לי", מספר העיתונאי יובל פלג, שהגיע לשלישות גדוד 362 לאחר המלחמה ומצא עצמו בשירות מילואים עם קציני הגדוד באזור ג'נין. "קראתי עדויות בחוברת שהוציאה החטיבה והשאלות הטרידו אותי. מצאתי אנשים שביקשו לדבר, כדי לפרוק את אשר על לבם".

בשנת 2000, כ־18 שנה אחרי הקרב, פרסם פלג את תחקירו באתר החדשות שלו TIP. מסקנותיו היו כי המחדלים בקרב לא היו של חיילי הגדוד וקציניו, ששלושה מחבריהם נעדרים עד היום, אלא של דרג הפיקוד העליון.

"השאלה המרכזית היא מדוע הטיל מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף אביגדור ("יאנוש") בן־גל, על הגדוד את המשימה לתפוס את משולש הדרכים שבעמק, שם שכן הכפר סולטן יעקוב?" כותב פלג בתחקירו. "האם האלוף בן־גל הורה לתפוס את הרכסים השולטים על הצומת בעזרת אחת החטיבות, וסגנו אהוד ברק, לימים ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה על תפיסת משולש הדרכים, משימה שלדעת אחד הקצינים הבכירים בחטיבה, היו 'צריכים להטיל על חטיבה ולא על גדוד'?".

מבדיקתו של פלג עלה עוד כי לנוכח העובדה שבבוקרו של יום שישי עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת אש, היה ברור שצה"ל לא יספיק להגיע לכביש ביירות־דמשק. למרות זאת, אף אחד לא עצר את התקדמות גדוד 362. בנוסף, למפקדת כוחות צה"ל היה ידוע על לפחות שני גדודים סוריים הפרוסים במתחם הרכסים שמעל הציר, בלי שום כוונה לברוח. למרות זאת, הוחלט להסתמך על דיווחים של חטיבה אחרת, שטענה כי הסורים ברחו והשאירו כלים בשטח.

בתחקירו של פלג מובאות עדויותיהם של לוחמים שסיפרו כי מפקד האוגדה, תת־אלוף גיורא לב, קיבל את הפקודה להשתלט על משולש הדרכים מברק בסמוך לשעה שבע בערב. כעבור כחצי שעה התקבלה בגדוד הפקודה לנוע על "ציר הפיתולים" צפונה, לכיוון כביש ביירות־דמשק. היעד העיקרי כאמור היה להשתלט על משולש הכבישים שמדרום לכפר סולטן יעקוב. הפקודה הייתה לנוע על הציר במהירות, בלילה, מתוך הנחה, שהתבררה אחר כך כמוטעית לחלוטין, שהמערך הסורי באזור התמוטט.

קצין המודיעין של הגדוד, סגן במיל' ע', סיפר בעדותו שנים לאחר מכן שכולם היו בטוחים שהשטח נקי. "אחרי שמפקד הגדוד קיבל את הפקודה ממפקד החטיבה, הוא אסף את הקצינים ליד הטנק שלו. עמדנו עם מפה ופנס כיס, והוא אמר: אנחנו נוסעים לתפוס צומת דרכים, והוסיף שהשטח נקי ושלא נירה שמאלה, כי שם נמצאים כוחותינו. אני לא קיבלתי כל מידע מקצין המודיעין של החטיבה על מה שמחכה לנו בשטח".

לפי התחקיר של פלג, בסמוך לשמונה בערב, הגדוד נע על הציר, כשהוא עוקף צומת חשוד. בדרך נתקעו שני טנקים עקב תקלות. קצת לפני 11 בלילה הגיע חוד הגדוד לצומת ליד כפר דיניס, ואז החל התופת. שני טנקים נפגעו מיד. מאוחר יותר התברר כי משולש הדרכים, שאליו הגיע כוח החלוץ של הגדוד, היה למעשה חלקו הדרומי של מתחם שבו ישב קומנדו סורי, שניצל את העדיפות הטופוגרפית כדי לפגוע בגדוד הישראלי. "מצאנו עצמנו מכותרים מכל עבר, חטפנו עשרות טילים מכל הכיוונים", סיפר לימים נהג הטנק אבי ראט בעדותו בספרון החטיבה שתיעד את הקרב. "לקח קצת זמן עד שהבנו בדיוק מהיכן יורים. לא יכולנו לזהות בדיוק אחד את השני".

בספרון החטיבה מתואר כיצד ציר התנועה של הגדוד נחסם בטנקים פגועים. טנקים שניסו לעקוף בחשכה איבדו זה את זה. פלוגות התערבבו, ומפקדים לא ידעו היכן נמצאים החיילים שלהם. ניסיונות לאסוף את הכוחות לא עלו יפה. "זה היה ממש רע", תיאר ניר, ששימש מפקד פלוגה בגדוד במהלך הקרב. "לחמנו מטווח אפס. חיילי חי"ר סורים הגיעו למרחק שלושה־ארבעה מטרים מהטנק. ירינו כמו אקדוחנים כל הלילה. חיכינו שיגיעו קרוב, ורק אז ירינו. פגענו גם במשאית טילים שבערה כל הלילה".

לקראת אור ראשון התברר המצב הקשה של שרידי הגדוד. אבל הבעיות נמשכו. מפקד החטיבה הורה לגדוד אחר לחבור לגדוד הנצור. מפקד אותו הגדוד הקצה למשימה פלוגה שנתקלה באש סורית, נעצרה ולא ביצעה את המשימה. לאחר כישלון זה נותק הקשר בין גדוד 362 לחטיבה, והגדוד החל לדווח ישירות למפקדת האוגדה. "מהרגע הראשון שאמרנו לאוגדה שיש לנו בעיה, לא האמינו לנו", אמר אחד הלוחמים בתחקיר של פלג. "הם טענו שאנחנו בפאניקה. הם גם לא האמינו שאנחנו נמצאים מתחת לסולטן יעקוב. הם לא קלטו את המציאות, ולנו הייתה הרגשה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו".

ברגעים הקשים האלה של הקרב הגיע הסמג"ד לטנק של מפקד הגדוד ואמר לו שיש שלוש אפשרויות: "להילחם עד לכדור האחרון, להיכנע או לנסות לעוף אחורה", כך העיד בספרון שהוציאה החטיבה. החיילים היו עייפים ומותשים לאחר לילה של קרב קשה. אחדים מהם חשבו שסופם קרוב. לדברי ע', קצין המודיעין, נקודת המפנה הייתה כאשר קצין המבצעים של הגדוד, אמר למפקד האוגדה כי האפשרויות שנותרו הן להיכנע, להתאבד או להיחלץ. "מרגע זה השתנה יחס האוגדה אלינו. הם החלו לקלוט שהמצב קשה". קצין המבצעים שילם ביוקר על התבטאות זו, ולאחר המלחמה נזרק מהגדוד. "עשו לו עוול גדול", אמר כעבור שנים קצין בגדוד.

"הפך כל אבן"

בשלב זה סוף־סוף החלה הארטילריה של צה"ל להנחית אש כבדה ביותר על המתחם הסורי, ובחסות האש החל הגדוד לסגת. כל טנק נמלט לבדו. בראש הטור הדוהר החוצה היה המג"ד. כמה כלים נפגעו בעת המנוסה. החיילים שנסו מהתופת הסורי הופתעו לראות כוחות גדולים ממתינים להם ביציאה מהעמק. "פתאום ראינו לפנינו שורות של טנקים", מספר גורם ששימש קצין בכיר בקרב. "אוגדה שלמה עמדה מסודרת כמו במצעד צבאי. יצאנו מהתופת ולא הבנו מה קורה. למה הצבא הגדול הזה לא בא לסייע לנו". מאחור נותרו כאמור טנקים, נגמ"שים והרוגים, וכפי שהתברר אחר כך גם נעדרים.

"באור ראשון הגיע הטנק של זוהר ליפשיץ ז"ל לטנק שלנו", סיפר א', ששימש מפקד מחלקה בקרב. "הנהג שלו יצא, הסתכל בתוך הטנק שלנו, ראה שהוא נטוש והתחיל לרוץ. הוא הגיע למקום שבו התחבאנו ואמר לי שכולם מתו בתוך הטנק שלו, ושהתותחן יהודה כץ מת לו בידיים. לא הלכתי לבדוק את דבריו וזה מציק לי עד היום, שכן יהודה כץ נחשב לנעדר" .

ביום שישי בשעה תשע בבוקר דיווח האלוף בן־גל כי הגדוד יצא מהכיתור וכי נשארו מאחור רק שלושה טנקים שרופים, וכל האנשים חולצו. היה זה דיווח אופטימי ולא מדויק. מאוחר יותר התבררה התמונה האמיתית: שישה חיילים נותרו בשטח; מלבד כץ, באומל ופלדמן נשארו מאחור גם אריאל ליברמן, שהוחזר כעבור שנה, חזי שי שהוחזר כאמור כעבור שנתיים, וזוהר ליפשיץ שנפל בקרב, וגופתו הוחזרה גם לאחר שנתיים.

תעלומת הנעדרים נותרה פתוחה לאורך השנים, אף שבישראל יודעים שיש גורמים באש"ף ובארגונים פלסטיניים אחרים שהיה בידם מידע על גורל הנעדרים.

גריסרו הזכיר השבוע שלאחר הסכמי אוסלו, ובעקבות בקשתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לקבל מידע על הנעדרים, העביר לו יאסר ערפאת חצי דיסקית של זכריה באומל. "אם הדיסקית הגיעה לידי ערפאת, סימן שהוא ידע משהו על הנעדרים והמידע הזה לא הגיע לידינו", טוען כעת גריסרו.

מבחינת גריסרו, "הטנק המוחזר הוא תעתוע אחד גדול". במכתב שהעביר גריסרו לפני שבוע לפוטין, הוא ביקש מנשיא רוסיה "לעשות מאמץ נוסף ולהביא מידע על הנעדרים". לדבריו, "אחרי 34 שנים לא יהיה בהבאת המידע לפגוע בצד זה או אחר שהיה מעורב בקרב. הסיוע שלך בפתרון התעלומה יהיה עזרה הומניטרית למשפחות הנעדרים הממתינות שנים לקבלת מידע על אודות יקיריהם".

משפחות הנעדרים לא הפסיקו לקוות לשריד מידע על יקיריהן לאורך השנים. כך למשל גם אביו של זכריה באומל פעל בדבקות לאורך השנים לאיתור מידע על גורל בנו, עד שהלך לעולמו ב־2009. "הוא היה אדם נפלא שעד לפטירתו הפך כל אבן בחיפוש אחר הנעדרים", מספר גריסרו.