על קרקע המציאות: מלחמתו של חקלאי בודד בישראל

לפני כחצי שנה מונה נטע לתפקיד מנהל ענף גידולי השדה בקיבוץ, ומאז חיוכו לא כתמול שלשום והוא מתקשה לשמור על אופטימיות. “בתקופה האחרונה אני מרגיש פחות טוב כי קשה להרים את העסק ולהזיז עניינים”, הוא מודה. “כשעסקתי בחקלאות נטו, כמגדל, הרגשתי הרבה יותר נוח. אתה חופר, חש את האדמה. עכשיו, כמנהל, אתה רוב הזמן מכבה שריפות. חלק גדול מהבעיות הן כאלה שחקלאי בודד לא יכול לפתור. חייבים התארגנות של  מגדלים. קיבוצים, מושבים, אנשים שחווים את המשבר על בשרם. בלי התארגנות לא נגיע לשום מקום. הבעיה היא שהפוליטיקה הורגת אותנו גם בתוך המחנה”.

“קשה יותר לעשות את העבודה. אם פעם הבעיות היו השדה, החום, היום מתמודדים עם קשיים אחרים. היצוא לאירופה, במיוחד לרוסיה, שיווק בשוק המקומי, התחזקות הרשתות שבאה על חשבון החקלאים וגם קשיים שנוגעים לתפעול היומי. מחיר המים, עובדים זרים, כוח אדם. מהכיתה שלי אף אחד לא נשאר בחקלאות, ויותר מזה, במחזור שלי בפקולטה לחקלאות, במגמה למדעי הצמח שמכשירה אגרונומים, היינו 180 סטודנטים. אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים את מספר החקלאים שיצאו משם. אגב פה, בנירים, אנחנו שלושה אגרונומים מאותו מחזור”.

נטע עובד כשכיר בנירים. הוא נולד ומתגורר בקיבוץ בארי הסמוך, רק שבבארי חקלאות כבר מזמן אינה העיסוק המרכזי. זו התעשייה שהרימה את היישוב לגבהים ולחוזק כלכלי.

נירים מתבסס כולו על חקלאות. למעשה, כקיבוץ בודד הוא מבוסס על היקף גידולי השדה הגדול בארץ ומעבד עשרות אלפי דונמים של תפוחי אדמה, בטטות, גזר, צנונית, שעורה וחיטה.

נטע יכול היה להישאר בבארי, לעבוד במקום עבודה ממוזג, להיות כמו אחד מאחיו שמתעסק בתוכנה, אבל הוא בחר ללכת לנירים. “היום חקלאות זו אידיאולוגיה”, הסביר. “אנשים לא באים לחפש כאן קריירה, הם מאמינים בזה. אני כנראה לא רואה שום מקצוע אחר שבגללו כדאי לצאת מהמיטה. לפני שהתחלתי ללמוד אגרונומיה, למדתי סמסטר בתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. חשבתי שאהיה מורה להיסטוריה, וזה לא עבד. הרגשתי שאני חייב משהו פרקטי. היום, בסוף העבודה, אני רואה שק תפוחי אדמה. גידלתי ויצא משהו”.

רק שבתפקיד הניהולי נטע מגלה שהוא כמעט לבד, ומעטים מאוד שותפים לאופי החלוצי שלו. “בכל ישיבה אני מוריד את ממוצע הגילאים ב־20 שנה”, הוא נאנח. “עצוב מאוד. מסביבי מסתובבים אנשים בני 50, 60 פלוס. סעיד, מקיבוץ ניר עוז, בן 67, היה אמור לצאת לפנסיה, ואין מי שייקח את המושכות. בעיית כוח האדם יושבת לנו כמו עצם בגרון, וזה רק ילך ויחמיר. אני מנסה לגייס עובדים. עונים לי: ‘לא רלוונטי’, ‘מצאתי משהו אחר’. אומרים לי: ‘קח ישראלים’, אבל מעט מאוד רוצים, ואם כן, אז מראש מגדירים את עצמם כמנהלים. אז יש הרבה בדואים מרהט, שהם אחלה עובדים, אבל קשה לשמור עליהם לאורך זמן. אני לא רוצה לדבר על דברים ברומו של עולם”.

ובכל זאת?

“אנחנו כעם ישראל, ששב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, מאבדים את האחיזה בקרקע, ומי שבשטח רואה את זה ביומיום. פשוט לא מגדלים. אנחנו נאבקים על לגדל עד הגדר כי חייבים להראות נוכחות, כי זו הקרקע שלנו, אבל משלמים מחיר ברמת סיכון. בקיבוץ השכן, בעין השלושה, נהרג חקלאי מאש צלף. אתה לא מרגיש בטוח לעמוד שם. בא, עושה מה שצריך ויוצא”.

קיבוץ נירים ספג כאמור מכה קשה במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014. ביום האחרון למבצע, 26 באוגוסט, נורתה פצצת מרגמה שגרמה למותם של רכז הביטחון השוטף הצה”לי של הקיבוץ, זאב עציון, ושל סגנו, שחר מלמד. באותה תקרית איבד את רגליו גדי ירקוני, שמכהן היום כראש המועצה האזורית אשכול.

“היינו צריכים להשתקם”, נטע מספר. “עניין של מורל ואיך הקהילה בונה את עצמה מחדש. הצלחנו להתרומם בצורה יפה כקהילה, אבל אם תלך ותשאל, עדיין סוחבים כאן את הצלקת. הייתה פה בשבוע שעבר אזעקת ‘צבע אדום’, ונכנסים לחרדות רק מעצם האזעקה. כל פעילות שאנחנו עושים ליד הגדר מתואמת עם הצבא, גם בזמן שגרה. יש פועלים שצריך להכין אותם לפני יציאה לשטח. בבקרים שיש ערפל כבד אנחנו לא מתקרבים לאזור”.

חשבתם פעם לעזוב את עוטף עזה?  

“אנחנו גרים בקיבוץ בארי, שבניגוד לנירים נמצא מחוץ לטווח הפצמ”רים. זה משמעותי כשנכנסים לדקויות ברמת ההתרעה. אתה חי באזור מלחמה. בסוף החלטנו שלפחות עכשיו זה המקום בשבילנו”.

לאחרונה עלה חשש כבד בקרב החקלאים לאחר שהקרן לנזקי טבע בחקלאות (קנט) הודיעה כי תפסיק להעניק ביטוחים לחקלאים, משום שהפסיקה להיות מסובסדת כמו בעבר. אלא שבסוף השבוע החשש הזה התפוגג כשהקרן הודיעה כי בימים הקרובים תחדש את ביטוחי הירקות, הבננות וצמחי הנוי שהיו אמורים להתחדש בתחילת יולי, לאחר שמשרד החקלאות הגיע להסכמות עם משרד האוצר למתן תוספת של כ־55 מיליון שקל לטובת המשך סבסוד פרמיות ביטוח לחקלאים.

 אחת הבעיות שעמן מתמודדים כיום חקלאים היא הירידה החדה ביצוא לשוק הרוסי. “בצנונית השוק הרוסי היה לקוח מרכזי”, מספר נטע. “כשהוא נפל, עברנו מלהרוויח הרבה לדונם - להפסד גדול. הקמנו בית אריזה לצנונית, ואתה לא יכול להחליט יום אחד שאתה קם והולך. יש התחייבויות”.

מה עושים?

“מפסיקים לגדל את הגידולים הבעייתיים. הרי הגורם המכריע הוא המים ומחירם. זה השיקול שמונח על שולחן המנהל. מה אני עושה עם המים ומה אני מגדל. אני אגדל גידולים שיכולים להחזיר את העלות. זה אומר לא לגדל צנונית, וזה ישפיע על השוק המקומי. עכשיו יש בארץ שלושה מגדלי צנונית גדולים. אחד פשט את הרגל, השני מתנדנד. יישאר בסוף אחד, ותחשוב לבד איך זה ישפיע על השוק שלנו”.

קיבוץ נירים מצליח להרים ראש מעל המים גם בזכות החלטות ניהוליות טובות שקיבל וגם משום שהוא שייך ליח”מ, יישובי חבל מעון, אגודה שיתופית חקלאית של עשרה קיבוצים בנגב המערבי, שמטרתה לפתח תשתיות לטיפול אחר אסיף ולשיווק התוצרת. התוצרת של יח”מ כוללת בין היתר 125 אלף טון תפוחי אדמה, 37.5 טון גזר ו־9,000 טון צנונית. כ־50 אחוז ממנה מיועדים לשווקים בחו”ל.
 

“אם כל אחד היה פועל לחוד, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה”, אומר דרור תנורי, מנכ”ל יח”מ. “אם יש אונייה גדולה, כמה סירות קטנות יכולות לשרוד לידה את האוקיינוס הסוער. החקלאות עולה ויורדת, יש תמיד גלים. הבעיה היא שאני לא זוכר שלוש שנים שבהן המצב לא מתרומם, והמשבר נמשך”.

“אנשים מדממים”, ממשיך נטע את הקו הפסימי. “מגדלים מפסידים כסף, כשהשאלה היא מי מהם יוכל לספוג לאורך תקופה. בנירים יש חוסן כלכלי יותר גדול
שמאפשר להשאיר את הראש מעל המים. ביח”מ פחות נפגעים, כי ממעטים לעבוד עם רשתות. זה מאילוץ ולא מבחירה. אם היינו  יכולים לקבל שם תמורה הוגנת לסחורה, אז היינו משווקים גם שם את התוצרת. אבל קח חקלאי קטן, 50 דונם, שבא לאחת מרשתות השיווק ומעכבים אותו שעות בחום של יולי. החסה במשאית נגמרת, עושים לו דיגום איכות ואומרים שהסחורה לא טובה. זה דיני נפשות. במצטבר יכולים להביא לפשיטת רגל”.
 

נראה שחצי השנה בתפקיד הניהולי הסירה מנטע את כל התמימות. “לא בכל הימים אני שמח”, הוא אומר בכנות האופיינית לו. “זה תפקיד מאוד מאתגר וקשה. לפני שנכנסתי חשבתי שיהיה יותר קל”.

“כן, כי אני עושה את זה מתוך אמונה. אני רואה בחקלאות ערך, בטח לא רק עבודה”.