כשהרב מיכאל (מיכי) מרק ז"ל בא לגור בעתניאל, הוא בחר גבעה, קצת רחוקה ממבנה המזכירות הראשי, ושם בנה את ביתו. לאורך השנים התמלא האזור במבנים חדשים, והרחוב שזכה לכינוי “ג'אבל מיכי", על שמו של מרק, נותר עם השם הזה. את שמו הרשמי אף אחד שם כבר לא זוכר.
בתחילת החודש, על כביש 60 שליד היישוב שבדרום הר חברון, השיגו כדורי המרצחים את הרב מרק, אב לעשרה. בהמשך הרחוב, כמה עשרות מטרים מביתו, נמצא ביתה של דפנה מאיר ז"ל, אם לשישה, שנרצחה בחודש ינואר בדקירות סכין על ידי מחבל בן 15 מכפר סמוך. בחודש מאי שוב פקד את היישוב אסון, כאשר רבקה פרץ, אם לשבעה שמתגוררת בו, נהרגה בתאונת דרכים חזיתית, שוב על כביש הדמים.
“בתוך חצי שנה 23 ילדים הפכו אצלנו ליתומים", אומר הראל משילקר בן ה־17, תושב עתניאל, שיעלה בסיום החופש הגדול לכיתה י"ב. אנו פוגשים אותו ברחוב “ג'אבל מיכי" כשהוא מוקף בחבריו ליישוב. איתו נמצאים בני הנוער נווה קופלנד, זוהר שמחון, אוריה שי גולדמן, תכלת איתם, ושחר גליק, בנו של ח"כ יהודה גליק (הליכוד). כולם בגיל 16. “אנחנו מתמודדים עם יותר דברים מאשר נער בעיר הגדולה", מסביר גליק הצעיר. “אבל גם למתחם שרונה הגיעו מחבלים. פיגועים יש בכל מקום".
חבריו של גליק מכירים את השיחות האלה. הם כבר טוחנים אותן במשך שנים, למרות גילם הצעיר. “לילד בתל אביב אין את המועקה שאנחנו מכירים", אומר זוהר שמחון. “יש לו תחביבים, הוא לא מאבד אנשים שקרובים אליו".
“כמה אנשים הכרת באופן אישי בפיגוע בתל אביב?" שואלת אותי אוריה שי גולדמן. "אם אנחנו שומעים שזה מישהו מעתניאל, אנחנו ישר מריצים מי זה יכול להיות". “כשהראו את התמונות הראשונות מהפיגוע, שבו נהרג הרב מיכי, ראיתי את הרכב ונזכרתי שלמשפחתה של דפנה מאיר ז"ל יש מכונית דומה", מוסיף משילקר. “אמרתי: ‘רק שזה לא יהיה הם'".
“כבדהו וחשדהו"
עתניאל הוא יישוב קטן עם פחות מאלף תושבים. בשכבת הגיל של התיכוניסטים לומדים כמאה חבר'ה. כולם מכירים את כולם, והטרגדיות האישיות חודרות עמוק. המוות הוא מכר ותיק. ב־20 השנים האחרונות נרצחו 11 מתושבי היישוב, ארבעה מהם בפיגוע שאירע בישיבת עתניאל ב־2002. בתחילת השבוע אף נערכה צעדה לזכר הקורבנות בהשתתפות מאות צועדים. בימים האחרונים עלה לכותרות פוסט בפייסבוק שכתבה תושבת היישוב, אלירז איתם בת ה־20, שבו מחתה נגד גל הטרור. בין היתר, איתם כתבה: "לא. אנחנו לא נמשיך להתפתח, ולצמוח, ולהתיישב... כמה גיבורים שלא נהיה, זה לא מה שיעזור... אני לא אחזור לעתניאל לעוד הלוויה... אני רוצה ליסוע בכביש בבטחה. אני רוצה להפסיק לדאוג למשפחה, לשכנים ולחברים שלי".
אלא שבביקור כעת אנו שומעים התבטאויות אחרות. “קשה לעזוב את היישוב, כי אחרים לא מבינים את מה שאנחנו חווים", אומרת שי גולדמן. “באולפנה, אחרי הרצח של דפנה מאיר, האירוע מבחינת הבנות הסתיים, הן המשיכו הלאה, אבל אנחנו חוזרים בסוף ליישוב. כאן מבינים מה עובר עלי". כשאני שואל אותם אם היו שוקלים לעזוב למקום יותר רגוע, משילקר עונה שהוא היה רוצה להישאר, אבל הוריו החליטו לעבור בקרוב לדרום כדי להיות קרובים לסבו וסבתו. השאר בכלל לא רוצים לעבור. שמחון סיפר שבמשפחתו אוהבים לגלוש, ואם כבר אז היו עוברים ליישוב ליד הים, אבל לא, בינתיים הם כאן.
“אם הייתה עוברת איזו מחשבה על עזיבה זה בטח לא בגלל המצב הביטחוני, אלא אם משהו היה מבאס", גליק הצעיר מבהיר. “להפך, ככל שיחיו פה יותר אנשים, יהיה פחות מסוכן. תראה באיזה מקום יפה אנחנו חיים, ויש כמובן אידיאולוגיה, לגור בכל ארץ ישראל שתהיה מיושבת ופורחת". “אם לא נשב פה, לצערנו תהיה מדינה פלסטינית", מוסיף משילקר. “זה לא מדויק", מתקן שמחון, “אבל מדינת ישראל תהיה באר שבע, ראשון לציון, תל אביב וזהו. אנשים יפחדו לצאת מהעיר הגדולה".
עכשיו אתם לא מפחדים?
“עתניאל היא לא מקום שאני מפחד לגור בו", עונה שמחון. “כיף לי. הולכים למעיין עם חברים, כותבים שירים".
“אני לא חושב רק על עצמי", אומר מצדו גליק. “יש אומנם את צווי התורה, אבל גם בלי התורה חובה להתיישב בכל ארץ ישראל. אין כמעט משפחות שרוצות לעזוב בגלל המצב". “אתם פשוט לא מעודכנים", מתערבת אחת הנערות, שביקשה שלא להזדהות. “שמעתי שיש משפחות שמרגישות נאחס ורוצות לעזוב. גם בלי הפיגועים יש כאן בעיות כלכליות ואחרות, שלא נפרט".
אני שואל אותם איך הם מתמודדים עם המגורים במקום שיש בו סכנת חיים יומיומית. הרי כשאריאל, הצלם, ואני עלינו במעלה הכביש וחלפנו על פני הכפרים הפלסטיניים סמוע ודהריה, אפשר היה לחוש במתח מסביב.
“כל פעם אנחנו אומרים את תפילת הדרך", מספרת שי גולדמן. “אחרי פיגועים הפחד עובר בראש, אבל אומרים שאם אתה מפחד ממשהו, תתמודד איתו. אם אני אסע יותר, זה פחות יפחיד. אתה מבין שפיגוע קורה פעם בהרבה זמן. זה קשה ונורא, אבל בסופו של דבר זה קורה רק מדי פעם".
משילקר: “יש לי רישיון נהיגה ואמרתי לעצמי שלא משנה מה, אפילו שיש פיגועים וזה מפחיד, אני אסע".
שמחון: “גם אין יותר מדי ברירה, אתה לא תהיה כלוא פה".
גליק: “לי אין פחד לנסוע בכביש. אני שם לב לפעמים לאנשים שמשגיחים איפה יש ג'יפ צבאי ואיפה אין. אני נוסע בטרמפים חופשי. אם תסתגר בבית, המחבלים יבינו שהם הצליחו וימשיכו. אם מישהו חטף שלושה נערים בטרמפ, ואני אפסיק לנסוע, הוא ניצח".
גליק ג'וניור בא ממשפחה עקשנית, אידיאולוגית. רק השבוע דווח כי בעקבות העלייה ההמונית להר הבית, אביו, שניצל בעבר מניסיון התנקשות, ספג איומים על חייו, ולא בפעם הראשונה. כשאני שואל את בנו מה היחס שלו לערבים, הוא עונה: “תלוי מי. לרב מיכי היה חבר ערבי טוב, אבל גם כשערבים בונים ביישוב ויש להם חברים, עדיין יש לידם שומר עם נשק".
“יש הרבה ערבים טובים והרבה ערבים מרצחים", מוסיף שמחון. “אי אפשר לעשות הכללות". “לא נחיה ביחד כי הם לא רוצים", טוענת מצדה שי גולדמן. “אתה לא יכול לדעת מי בסדר ומי לא. לכן הכי טוב זה כבדהו וחשדהו".
“בעייתיים משני הצדדים"
למרות הניסיון לשמור על קור רוח, הנערים מודים שמאז הפיגועים האחרונים, הפחד הולך וגובר. שמחון, למשל, מספר שייכנס הביתה אחרי מפגש חברים וינעל אחריו את הדלת. מנגד, הם לא שוכחים להזכיר שדפנה מאיר רק פתחה את ביתה, והתנפל עליה המחבל. “גם אם אזהר, זה לא אומר שלא יקרה לי כלום", אומרת שי גולדמן בשקט. “זה יכול לבוא אליך ואתה אפילו לא תדע מאיפה".
אחרי הרצח של הרב מרק הבינו ראשי היישוב שהם חייבים לעשות מעשה ולהוציא את הנוער לחופש הגדול עם הרגשת ביטחון ככל הניתן. הנערים מודים שאחרי הרצח המזעזע של דפנה מאיר המסגרת הבית ספרית עזרה להם, וכעת - בחופש - הם צריכים משענת. לכן הוקם ליד בית הכנסת מאהל תמיכה שנועד לתת להם סיוע. “אמרנו שנעבור את השבעה כאן", מספר גליק. “בנינו מאהל שהוא בעצם הבית של כולם. אתה קם בבוקר ויש לך ארוחות לאורך היום. כל הזמן חבר'ה שמנגנים, שיחות עם פוליטיקאים ורבנים. המטרה הייתה שנהיה ביחד. הנוער פה מאוד פעיל. מיד אחרי חטיפת שלושת הנערים סללנו שביל מסביב ליישוב. זו הייתה אמירה. מקומות שעד היום היו מבחינתנו אזור אסור, בית הקברות לפילים שלנו, הפכו למקומות שמטיילים בהם בחופשיות".
במאהל התמיכה אנו פוגשים מורה, תושב היישוב, שמעביר פעילות לחופש לתלמידי כיתות ו', וחגורה עם אקדח למותניו. “יש פה ילדים שמפחדים", הוא מסביר. “אני סומך על כוחות הביטחון, אבל להגיד שיש מאה אחוז בטוח? אין".
המורה שולח את הילדים למשימות מאתגרות, ובסיומן נותן להם להתפרק. “רוב האוכלוסייה שחיה מסביבנו הם אנשים טובים", הוא אומר. “לפני חצי שנה נסעתי בדימונה. ראיתי שני רכבים בצד הדרך, הייתי בטוח שהם ערבים. פתאום אני קולט שזה חבר מקריית ארבע. עצרתי. הוא אמר: ‘הצמיג התפנצ'ר, אני לא מצליח להוציא אותו, והבחור כאן נסע לכפר סמוע להביא לי את המפתח המתאים'. עצרו עוד ערבים. ‘שלום, צריכים עזרה?'. זה נשמע מוזר, אבל הרוב הם אנשים טובים שרוצים שלום, וגם אנחנו, רוב המתיישבים, שוחרי שלום שרוצים לחיות על האדמה הזו, כי אנחנו מאמינים שזו אדמת ארץ ישראל ואסור לוותר עליה. חבל שיש בעייתיים. חשבתי פעם שהם רק בצד השני, אבל יש גם בצד שלנו".
המורה אינו יוצא דופן ביישוב. גם נתן מאיר, בעלה של דפנה ז"ל, יצא בקריאות פייסניות אחרי רצח אשתו, ואפילו משפחת מרק לא שכחה לציין את העזרה הפלסטינית שהוגשה בזמן הטרגדיה.
לרגע יכולנו לשכוח שאנו בעתניאל. ביום חם של חודש יולי זה נראה כמו יישוב רגיל בעיצומו של חופש. אלא שלפתע יריות החרידו את האוויר. אנחנו, התל־אביבים, ממהרים להידרך, אבל הנערים, שרגילים לרעשי רקע מהסוג הזה, מיד מרגיעים. “עיד אל־אדחא", מנחש שמחון. “חוגגים את סיום הרמדאן", ממשיך גליק, ואילו שי גולדמן משערת שהם בכלל מציינים את סיום בחינות הבגרות. “הבעיה היא שלפעמים הם יורים ולא רק באוויר", נאנח משילקר.