חמש שנים עברו, ושולה קשת, פעילה מזרחית ותיקה וממקימות מאהל לוינסקי, יודעת בוודאות מדוע נכשלה המחאה החברתית של קיץ 2011. "חבורה של שבעה אשכנזים שאני מכנה אותם 'מחאת רוטשילד' ניהלו מחאה כשעיניהם עצומות. הם לא ראו קבוצות אחרות, הם פעלו כהגמוניה לבנה. דרשנו שייתנו לנו מקום על הבמה, שגם אנחנו נוכל לקבוע את סדר היום, אבל הם סירבו. כמו כל הגמוניה, גם הם רצו לשמור את הכוח בידיהם. הם לא היו מוכנים לדבר על הדיכוי המזרחי ועל הכיבוש, אז עם מה נשארנו? עם מחירי השכירות ברוטשילד בתל אביב. זאת הסיבה שהמחאה כשלה".
אבל המחאה הייתה נגד יוקר המחיה והדיור. זה פוגע בכלל אזרחי ישראל, מכל העדות והזרמים.
"אז זהו, שלא. על איזה יוקר מחיה מדברים? הקהילות המזרחיות לא חיות, הן שורדות. אצלן המצב הרבה יותר אנוש וקריטי, הן חיות תחת דיכוי מתמשך, לא דיכוי כזה שבו אין לך 10,000 שקל לשלם שכר דירה בתל אביב".
בסופו של דבר, המחאה נכשלה. ממרחק הזמן יכול להיות שכן היה נכון להצטרף למחאת רוטשילד ולהוות כוח משמעותי מול הממשלה?
"הם אלה שלא שיתפו איתנו פעולה והתעקשו לקבוע את סדר היום. הם דחקו את הקול שלנו הצדה. אני הייתי מוכנה להצטרף אליהם, אבל הם לא הבינו שבגלל פריבילגיות היתר שהקבוצה הלבנה מקבלת כבר שנים - רוב האוכלוסיות חיות בעוני. כדי שהמאבק יצליח, הוא חייב להיות של כולנו. אבל אנחנו, הפעילים המזרחים, היינו אורחים במחאה שלהם. זה היה אבסורד. המארגנים של מחאת רוטשילד ראו את עצמם כמנהיגות, הם היו מאוד פטרונים, וזה לא עובד ככה. שיתוף פעולה הוא לא הגמוניה ודרישה שניישר קו על פיהם. הם פשוט דרשו את מרכז הבמה לעצמם.
הם ראו את עצמם כממשיכי המנהיגות הלבנה היהודית, חלקם הגיעו מאליטה יהודית לבנה שקיבלה את רוב העוגה והשאירה לאחרים רק פירורים, והם לא הכירו את העוני של קהילות הצבע והתגלו כהרבה הרבה יותר שמרנים מהממסד. המחאה הייתה מיקרוקוסמוס של החיים בארץ, החבר'ה האשכנזים דחקו את המזרחים, את האתיופים, את הפלסטינים. מחאת רוטשילד הייתה חלק מהדיכוי, ולכן היא נכשלה. חבל שהם לא הבינו שהדיכוי שלנו במשך למעלה מ־60 שנה בסופו של דבר טפטף גם לכיוון שלהם".
"המחאה התחילה כאשכנזית צפון תל אביבית ברוטשילד, ושם גם הסתיימה", אומר יהודה אלוש, פעיל חברתי מבאר שבע. "בבאר שבע היה מאהל, אבל השליטה בו הייתה של הסטודנטים ולא של הבאר שבעים נטו. אנשים לא התחברו למחאה, מפני שהם הבינו שיש כאן ניואנסים של שמאל וימין, עניים מול מעמד בינוני־גבוה ואשכנזים מול מזרחים".
מחאה של צפונבונים
חמש שנים אחרי המחאה של קיץ 2011 קשת מדרום תל אביב ואלוש מבאר שבע מבטאים תחושה רווחת. המחאה נכשלה, בין השאר, מפני שלא השכילה לפנות לציבורים רחבים ונשארה נחלת המעמד הבינוני האשכנזי התל אביבי. בספרו, "סדקים בחומה", כותב פרופ' יוסי יונה שרק 20% מהמזרחים תמכו במחאה. איציק אמסלם, ממארגני אוהל המחאה בשכונת התקווה, תיאר מדוע. "אותנו, אנשי השכונות, ניסו להוריד למשבצת של הטמבלים האלימים", אמר לאשר שכטר בספר "רוטשילד, כרוניקה של מחאה".
אמסלם: "למרות שאני לא חושב שאני חיה או ברברי, הבהירו לי לאן אני שייך. באותו יום פרשתי מהמאבק. לא היה לי מה לחפש שם. רוטשילד היה מאבק של מעמד הביניים". גם מרגלית צנעני אמרה דברים דומים. בתכניתה בערוץ 24 היא כינתה את המחאה החברתית "מחאה של צפונבונים, שפעם קראו לי ולחברי משכבר הימים מזרחים בכיינים על זה שטענו את אותם דברים שהם טוענים היום".
המחאה התחילה, כזכור, כשדפני ליף פרסמה בדף הפייסבוק שלה ביולי 2011 פוסט שבו היא מודיעה כי עליה לעזוב את דירתה השכורה וכי היא תקים אוהל ב־14 ביולי בכיכר הבימה. יומיים אחר כך התכנסו תשעה ממכריה בדירתה והחליטו להקים מאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב. עדי אזולאי, אחד מעשרת המארגנים, עזב ימים ספורים אחר כך כדי להתחיל עבודה חדשה. תשעת הנותרים היוו את מטה המאבק, שאחרי שבועות ספורים ובעקבות עזיבות וסכסוכים פנימיים התגבש לשבעה מארגנים.
בעקבות המאהל ברוטשילד הוקמו מאהלים בכל רחבי הארץ, מקריית שמונה בצפון ועד אילת. למעלה מ־20 היו ביישובים ערביים ובדואיים. הקשרים בין המאהל ברוטשילד לבין שאר המאהלים היו רופפים. "הנהגת המחאה לא הייתה דמוקרטית. זאת הייתה אליטה אחידה שקיבלה החלטות", אומר פרופ' יוסי דהאן, ממייסדי אתר "העוקץ", "היו מאמצים של האוהלים בפריפריה להתקבל להנהגה, הם רצו שלכל מאהל יהיה נציג אחד, אבל הנהגת רוטשילד התנגדה לזה. גם סוג המאבק היה שונה. בפריפריה נלחמו על דיור ציבורי ועל פינויים מדירות, וזה לא נגע למאבק ברוטשילד".
"הקיץ הזה הוכחנו לכולם שאין דבר כזה פריפריה. כולנו במרכז", אמרה דפני ליף באחד מנאומיה האחרונים במהלך המחאה, אבל בראיון לספר של שכטר, שיצא לאור שנה אחר כך, ליף אמרה דברים שונים: "תכלס, הפריפריה באמת הוזנחה, גם בגלל שהתקשורת נמצאת במרכז וגם בגלל שצריך להבין שלא היו לנו תקציבים ומכוניות ודלק כדי לחרוש את הארץ. לא היינו מתוכננים. רבים מאיתנו רצו להסתובב בארץ והרגישו שזה הדבר הנכון, אבל לא יכולנו. לי היה קושי גדול להתנייד, כי אין לי רישיון ואין לי כסף, ובכל פעם שרציתי לנסוע אמרו לי שאי אפשר עכשיו, כי צריך להגיב לאיזו אמירה של נתניהו. רוטשילד היה מקום מאוד תובעני".
מיכאל ביטון, ראש עיריית ירוחם, אומר שהפריפריה היא מושג מעוות. "בפריפריה הייתה מחאה, בירוחם היה מאהל והייתה פה הפגנה של כמה מאות אנשים, אבל אתם מחפשים את המטבע מתחת לפנס הלא נכון. העוני האמיתי והמאסיבי לא נמצא בערי הפריפריה אלא דווקא בשולי הערים במרכז הארץ. התופעות הקשות הן בלוד, ברמלה, בדרום תל אביב, הפריפריה החברתית של המדינה היא מרכז הארץ ולאו דווקא הערים בצפון הארץ ובדרומה. שם נמצאים עניים שלא יכולים להתארגן ולמחות. זה לא עניין עדתי. העולים ממרוקו ומפרס שהגיעו לירוחם היו חלוצים שלוקחים אחריות על גורלם וכבר לא מתבכיינים".
ירון בן עזרי, ממארגני המאהל בקריית שמונה, מסכים עם ביטון. "הציבור העני בישראל, מזרחי וכזה שאינו מזרחי, חי בתוך ייאוש שנובע מדיכוי ארוך שנים. בקריית שמונה המזרחים השתתפו פחות במחאה מאשר אחרים, מפני שהם ראו בה מחאה אשכנזית, אבל האדם העני, בלי קשר למוצאו, חושש למעמדו ופוחד משינוי שעשוי להוביל לפגיעה במעמד ולהרע את מצבו. העשירונים התחתונים רוצים שמישהו, הערבים בדרך כלל, יהיו במעמד נמוך מזה שלהם, כדי שתהיה עליונות יהודית. זאת הסיבה לכך שהעניים, בלי קשר למוצאם, לא השתתפו במחאה. הם רוצים שמחיר הקוטג' ירד אבל פוחדים משינוי כללי. הם מרגישים שהמשטר הקיים שומר עליהם. נתניהו עלה לשלטון עם הססמה 'נתניהו טוב ליהודים', ומבחינתם הוא מקיים את ההבטחה. זו פסיכולוגיה מעמדית פשוטה. העני חושב שהוא נאבק על 1,000 השקלים שהוא צריך לשלם מדי חודש לשכר דירה, אבל אז הוא נוסע לטיול בטורקיה וחוזר שיכור עם כפכפי אצבע, ובשדה התעופה הוא רואה איך עוצרים עורך דין ערבי, מכובד למראה, עם חליפה יקרה, ומבחינתו הוא כבר לא האדם הכי אומלל במדינה, יש עלובים ממנו".
בן עזרי אומר שהקשר של המאהל בקריית שמונה עם ההנהגה בתל אביב היה רציף: "לא קראנו להם הנהגה ולא קיבלנו הוראות מסתיו שפיר ומאיציק שמולי, אבל היה פה כנס ארצי של המחאה. עם זאת, הקשר היה מוגבל, קשה להתגבר על המרחק הפיזי וכפי שבתל אביב לא מתעניינים במה שקורה בקריית שמונה, גם בקריית שמונה לא מתעניינים במה שקורה בתל אביב".
יוסי סוכרי, מחבר הספר "בנגאזי-ברגן־בלזן" המתאר את קורות יהודי לוב בשואה, ביניהם בני משפחתו, סבור שהעניים, לא חשוב מאיזה מוצא, הודרו מהמחאה. "המחאה נתפסה כמאבק של הבורגנות עם מאפיינים אליטיסטיים, ולכן היא לא הגיעה לכל שכבות העם. זה לא קשור בהכרח למוצא אתני. כשמהפכה נעשית על ידי הבורגנות, הפרולטריון שסובל מתנאים קשים מאוד לאורך שנים לא יכול להזדהות עם זה ואף מגלה עוינות כלפי המאבק, מפני שזה מחדד אצלם את התחושה שהם לא יכולים להשמיע את קולם. זאת הסיבה לכך שהמחאה נכשלה".
ניסינו להביא חרדים
המזרחים והפריפריה לא היו לבד. "החרדים, הערבים, הציבור הרוסי, האתיופים, כל אלה לא השתתפו במחאה", אומר פרופ' יוסי יונה, היום ח"כ ואז האידיאולוג של המחאה, יחד עם פרופ' אביה ספיבק. "המחאה נתפסה כמחאה אשכנזית של מעמד הביניים. זה לא שהקבוצות האחרות הודרו ממנה, אבל ההתנהלות הייתה כזו, גם בלי כוונה מודעת, שהקשתה על קבוצות שונות להצטרף אליה".
הערבים לא נהרו בהמוניהם להפגנות. על פי ההערכות, רק כרבבת ערבים נטלה חלק במחאה, אם כי סקרים הראו כי 60% מהם תומכים בה. "בעיני הערבים המחאה נתפסה כמלחמתם של תל אביביים מהמעמד הבינוני", אומר חבר הכנסת זוהיר בהלול, "רוב הערבים לא נמצאים במעמד הבינוני אלא במקום נמוך הרבה יותר מבחינה סוציו־אקונומית. לערבים יש גם בעיות אחרות מלבד מחיר הקוטג', למשל חוסר האפשרות לבנות בכפרים. נושאים מדיניים חשובים להם לא פחות, כמו גם חוסר השוויון. הערבים אמרו: למה לנו לחבור למחאה הזאת כשאף אחד לא מתחבר לבעיות שלנו?". רגב קונטס, ממארגני המחאה, אומר שהוא דווקא ביקר במאהלים ביישובים ערביים. "הייתי במאהלים בבאקה אל־ גרבייה ובטייבה ואפילו בג'נין היה מאהל".
אבל לא היו מאהלים של חרדים.
"החרדים היו מבחינתנו עניין קריטי. ניסיתי להביא אותם, מצוקת הדיור אצלם קשה הרבה יותר מאשר אצל החילונים. בני ברק היא העיר הצפופה ביותר בארץ. הם אמרו לנו שהם איתנו, אבל לא יפגינו על עניינים שבחומר, זה לא נמצא בסולם הערכים שלהם. למאהל ברוטשילד דווקא הגיעו חרדים וישבו איתנו".
בספרו מתאר יוסי יונה איך שכנע את עדינה בר־שלום, מייסדת המכללה החרדית ובתו של הרב עובדיה יוסף, לתמוך במאבק. בר־שלום התייעצה עם אביה ועם רבנים נוספים, ואחרי התלבטות קצרה נענתה להצעה ואף השתתפה במסיבת עיתונאים של מארגני המאבק. "המחאה היא של כולנו", אמרה בר־שלום, "היהדות היא דת של דאגה לזולת". בסופו של דבר, רק מעטים הגיעו להפגנות.
איציק אלרוב, חרדי שהתחיל את מחאת הקוטג': "החרדים לא יצאו להפגין ברחובות מטעמי צניעות שלא אפשרו להם ללכת יד ביד עם דפני ליף, אבל הם לגמרי חלק מהמחאה. התמיכה שלהם באה בדרכים אחרות. הפוליטיקאים החרדים, למשל, לא יצאו נגד המחאה. היום המפלגות החרדיות מתחרות על התואר של המפלגה החברתית ביותר. כך נראית התרומה של החרדים למחאה".
יואב ללום, אקטיביסט חרדי הנאבק באפליית המזרחים במוסדות חינוך חרדים: "המיקוד לא התאים לחרדים. לא רק שהפנים של המחאה היו מאוד חילוניות, החרדים מפגינים על ענייני גיוס ושבת ונושאים שונים שמתאימים להם. הם הולכים למאבקים של עצמם ולא למאבקים שמאורגנים על ידי אחרים, ובדרך כלל הקריאה לצאת למאבק מגיעה מרבנים. במבט לאחור, חבל שכך היה. אם היה איחוד מאבקים, הרווח היה של כולם".
גם הרוסים לא הגיעו להפגנות ולמאהלים. כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר יכלו לתת רוח גבית עזה למאבק, אבל הם לא עשו זאת. יוצאי ברית המועצות לשעבר ראו במפגינים "מפרי סדר ובטלנים, אנשים שיש להם זמן פנוי רב מדי והם חושבים רק על עצמם", כפי שכתבה אירינה ליאן בעיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.
מריק שטרן, מראשי תנועת דור 1.5 של צעירים דוברי רוסית, מתפלא על עצם השאלה. "זה ציבור עסוק. המעמד הבינוני, והסטודנטים שעמדו בראש המחאה יכולים להרשות את זה לעצמם, לרובם לא הייתה משרה קבועה, והם יכלו לשבת במשך חודשיים במאהל. הציבור הרוסי עובד ולא יכול לוותר על חודשיים משכורת כדי לשבת במאהל, מפני שאין להם בסיס כלכלי מוצק. מלבד זאת המחאה הייתה של המעמד הבינוני, ורוב הציבור הרוסי לא שייך למעמד הזה. חלקם חשבו שהמחאה מגזרית ולא מדברת אליהם. העולים המבוגרים יותר הגיעו ממשטר טוטליטרי עם כל החששות שנלווים למשטר כזה. בברית המועצות לא הייתה מורשת של הפגנות, והם חוששים מהשלכות של השתתפות בפעילות כזאת על הקריירה שלהם".
בני העדה האתיופית, שהוכיחו בשנה האחרונה שהם יודעים להפגין, ואף יצאו לרחובות בהמוניהם ב־96', כשנחשף ב"מעריב" שמנות הדם שהם תורמים מושמדות מחשש למחלות, לא נראו במאהלים ובהפגנות בקיץ של 2011. "רבים מהם חשו שהמחאה אינה מקצה די מקום למצוקות ולתביעות הייחודיות שלהם", כותב יונה בספרו.
"המחאה הייתה ברוטשילד בתל אביב, זה היה סימבולי", אומרת העיתונאית צגה מלקו, שהייתה ממארגנות ההפגנה ב־96'. "אוכלוסיות מוחלשות לא גרו ברוטשילד, וזה לא מדבר אליהם. בעיני האתיופים, המחאה נתפסה כתל אביבית שעוסקת בבעיות של מעמד הביניים. הייתה תחושה אצלי, וכנראה שגם אצל אחרים, שבמאהל ברוטשילד לא רוצים להכליל את האוכלוסיות המוחלשות. דיברו על קריסת מעמד הביניים והייתה תחושה שהמוחלשים ממילא מוחלשים, ככה זה, זה מובן מאליו, המחאה עוסקת רק בקריסה של מעמד הביניים. בנוסף על כך ראינו מי היו המובילים של המאבק. כל זה לא דיבר אלינו".
כולנו באותה סירה
בתחילת ספטמבר, 53 ימים אחרי שהוקם, התפרק המאהל ברוטשילד, אחריו נפלו כמו מגדלי קלפים שאר המאהלים. שולה קשת אומרת שהמאהל שלה אומנם לא קיים אבל מחאת המזרחים בהחלט כן. "ממחאת רוטשילד לא נשאר שום דבר מלבד שני חברי כנסת, סתיו שפיר ואיציק שמולי, וזה בזמן שהמחאה המזרחית פועלת בתחומים שונים כמו הדיור הציבורי".
ירון בן עזרי מקריית שמונה אומר דברים דומים: "הדבר הנכון הוא להיות אוטונומי, לא להיות תלוי בתל אביב. בזכות הגישה הזאת אנחנו למעשה עד היום לא התפרקנו, למרות שהמאהל ברוטשילד התפרק לפני חמש שנים. אנחנו מפעילים את בית הקפה 'חברותא', ויש לנו פעילויות נוספות. לא הרגשתי תסכול מכך שסתיו שפיר לא ביקרה אותנו מספיק. אני זה שגר כאן ואני צריך לפעול כאן".
חמש שנים אחרי קיץ 2011 פעילי מחאה מרכזיים בטוחים שהעובדה שקבוצות רבות בחברה הישראלית הודרו מהמחאה לא העלתה ולא הורידה. אור סיונוב, בעבר מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית ואקטיביסטית חברתית, סבורה שהימנעותן של קבוצות נרחבות מהשתתפות במחאה איננה בהכרח שלילית. "אין מאבק בלי ביקורת. המחאה הייתה חשובה ויצרה שיח רציני גם במקומות שלא כולם שותפו. יש היום שיתופי ידע, שיח ציבורי וחוסר אמון של הציבור בשלטון. זו ההצלחה של המחאה. הציבורים שלא השתתפו במחאה יוצרים היום מחאות משל עצמם, לא חייב להיות מאבק אחד לכולם, לא פחות חשוב שלכל ציבור יהיו המאבקים שלו, אבל אם במחאה היו משתתפים ציבורים רחבים יותר, היא כנראה הייתה יוצרת אלטרנטיבה פוליטית לשלטון, ומהבחינה הזאת חבל שזה לא קרה".
איציק שמולי, מפעילי המחאה הבולטים והיום ח"כ, אומר: "הייתי שמח אם החרדים והערבים היו מצטרפים למחאה. אומנם קבוצות רבות לא נטלו חלק במאבק, אבל המחאה התחוללה בכל רחבי המדינה, כולל בערים שנחשבות למעוזי הליכוד. זה היה המאורע הכי כלל ישראלי בהיסטוריה של המדינה".
קשה לכנות את המחאה אירוע כלל ישראלי כשקבוצות כה רבות אינן נוטלות בו חלק.
"בכל העולם מי שמרים את נס המרד זה מעמד הביניים והצעירים. היעדרותן של קבוצות מסוימות לא שינתה את תוצאות המחאה. הממשלה ניסתה לחנוק את המומנטום גם כך, בלי שהחרדים והערבים השתתפו במחאה".
ואילו קונטס אומר ש"הפילוג בעם סביב המחאה היה ספין של הממשלה שנכנסה לפאניקה אחרי שהבינה שציבורים רבים התאגדו למאבק אחד משותף ויצאה נגדנו בטענה שאנחנו לא מייצגים את העם כולו אלא רק שכבה תל אביבית".
אבל באמת ייצגתם רק שכבה תל אביבית.
"אני זוכר אישית צעדות עם ליכודניקים מבאר שבע לצד מצביעי מרצ מתל אביב. כינו אותנו אוכלי סושי ושמאלנים ומעשני נרגילות, אבל בשורה התחתונה לא היה הבדל בין המאהל ברוטשילד לבין אוהל בשכונת התקווה. הקמנו את המאהל ברוטשילד כדי שישימו לב אלינו, והיום, חמש שנים אחרי המחאה, לי אין פנסיה ודירה - ממש כפי שלתושב באר שבע אין פנסיה ודירה. כבר לא קיימים הבדלים בין המעמד הבינוני למעמד המוחלש, כולנו באותה סירה".