קמפיין נגד שחרורו המוקדם של משה קצב: "את הנפגעות אף אחד לא חנן"

עם 5,000 חברים, 10,000 עוקבים בפייסבוק, 20 פניות ביום שקט ובין 50 ל־100 פניות בימים טרודים במיוחד, שני שטלריד (42) עסוקה בשנתיים האחרונות בהעלאה למודעות ולדיון ציבורי את אחת התופעות הקשות והשכיחות ביותר בחברה הישראלית – תקיפות מיניות. הקמפיין האחרון של שטלריד, “מחבוש לך", עלה בשבוע עבר, קצת לפני שהתכנסה ועדת השחרורים בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב. בקמפיין העלו גולשים רבים תמונות שלהם שלובי זרועות ושל ידיהם תחת הכיתוב “לא נשב בחיבוק ידיים", וקראו לא לשחררו.

“אין שום סיבה לשחרר מוקדם נשיא לשעבר שהורשע באונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית. במיוחד לא צריך לשחרר אדם שלא הבין את חומרת מעשיו, לא הודה, לא התחרט, וממשיך להתקרבן כל הזמן", מסבירה שטלריד, “הרי אפילו עכשיו השאלה היא 'האם עליו לחיות עם אות קלון לנצח?' סליחה, אבל מי שהביא את אות הקלון על עצמו זה הוא. ובינתיים, מי שחיות תחת אות קלון ובזהות מטושטשת הן הנפגעות שלו. אותן אף אחד לא חנן ולא יחנון, ואת הרחמים והחמלה שהוא מבקש עתה לעצמו, איש אינו מבקש עבורן. איפה הצדק? האם יש מישהי שמגיע לה לראות כיצד האנס שלה, זה שהחריב את חייה ועולמה, משוחרר מהכלא מוקדם מהמתוכנן, בלי שאפילו הודה במעשה וביקש סליחה?".

לקמפיין הזה של שטלריד קדמו כמה נוספים שהפכו לוויראליים וגרמו לבאז ברשת. העיקרי שבהם הוא “קמפיין האותיות", שבמסגרתו החליפו אלפי גולשים את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק באות הראשונה של שמם, כאות הזדהות עם הנפגעים שנשארים בעלטה. “אני לא ש', אני שני. א' זו אודליה וג' זו גלית או גיא. למה אנחנו, הקורבנות, צריכים להיות אנונימיים תחת אותיות וראשי תיבות ותמונות מפוקסלות? האם פגענו במישהו? לא, להפך, אנחנו נפגענו, אנחנו קורבנות, אז למה שאנחנו נתבייש במעשים שגרם לנו אדם מתועב ועלוב? שיתבייש, שהם יתביישו".

כשהשופט ציון קאפח אמר שילדה בת 9 התנהגה באופן “פתייני", העלתה שטלריד לפייסבוק את ״קמפיין 9״, שבו ביקשה מהגולשים להעלות תמונות שלהם מגיל 9, ולכתוב: “בת 9, לא מפתה". זה עבד. הקמפיין, שלא פסק מלהיות מוזכר באמצעי התקשורת וכמובן “רץ חזק" ברשת, העלה את הנושא למודעות מרשימה.

קמפיין נוסף שעלה לפני מספר שבועות הוא קמפיין “לא לבושה", שבמהלכו העלו מאות נפגעי ונפגעות תקיפה מינית את הבגדים שלבשו בזמן התקיפה. היו שם פיג'מות ואימוניות שלבשו הקורבנות בזמן היותם ילדים, כשהותקפו מינית; היו שם מדי צבא, היו שביסים וגם קפוטות, מכנסי ג'ינס לצד שמלות ערב. “זה החל כשמצאתי במקרה בבית אלבום תמונות מהילדות שלי. במקרה ראיתי שם את השמלה שלבשתי בזמן האונס, כשהייתי בת 19", מספרת שטלריד, “נדהמתי שהשמלה כלל לא חשופה כפי שחשבתי במשך שנים. ואני במשך שנים האשמתי את עצמי שאולי הייתי לא בסדר, שהתלבשתי חשוף ועוררתי את היצר שלו. אבל לא. מאות הדוגמאות של הבגדים שהעלו אנשים בפייסבוק הם ההוכחה הכי טובה לכך שאין שום קשר בין מה שלבשת לבין התקיפה המינית שעברת. אין שום דבר מפתה בפיג'מה פרחונית של ילדה בת 11, למשל, ועובדה – סבא שלה אנס אותה במשך שנים".

צפיפותו של החושך

שטלריד (42), אם לעמית וטל, חיה במושב בית חנניה בזוגיות. היא עבדה כמחנכת וכמורה לאנגלית בתיכון במשך 15 שנים. “עברתי שש תקיפות מיניות מגיל 6 ואונס בגיל 19. ואני לא מתביישת. אני מקדישה את המחצית השנייה של חיי למאבק בנגע החולני של תקיפות מיניות, לחיבוק הנפגעים ולהוקעת עברייני המין. ובעיקר מנסה להביא המון אור לתחום החשוך הזה של מה זה להיות נפגע תקיפה מינית, הצורך בחינוך למניעה והחיוניות בהוקעת פשעי מין בחברה“, היא אומרת.

על צפיפותו של החושך מעידים המספרים: על פי דוח משרד הרווחה מסוף שנת 2015, בשנה החולפת חלה עלייה של 6.5% במספר המתלוננות על תקיפה מינית. רק 13% מכלל הפונות למרכזי הסיוע הגישו תלונה במשטרה וכתוצאה מכך מספר כתבי האישום, אף שעלה ביחס לשנה הקודמת, נשאר נמוך. על פי דוח איגוד מרכזי הסיוע, בשנת 2014 הגיעו 40 אלף פניות למרכזי הסיוע, 8,938 מתוכן חדשות. כרבע מהפניות הן בגין פגיעה מינית בתוך המשפחה. בנוסף, נרשם גידול של 5% במספר תיקי עבירות המין שנפתחו במשטרה.

דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מגלה כי בשנת 2014 נפתחו 5,974 תיקים בגין תלונות על עבירות מין, עלייה ניכרת מ־2013, אז נפתחו 5,704 תיקים בגין אותן התלונות. מאחורי כל מספר יש אדם. למשל, גבר בשנות ה־40 לחייו, נשוי ואב לילדים, סיפר לה שהתוודה ממש השבוע לראשונה בפני ילדיו ואשתו על תקיפה מינית שעבר כשהיה ילד; או בחור ישיבה, אב לשניים, שחשף לאחרונה לראשונה כי הותקף מינית בישיבה שבה למד בנעוריו; החיילת שכתבה לה הודעה על מפקד בבסיס שבו היא משרתת שמתקשה לכבוש את יצרו בכל פעם שהיא בסביבתו, שולח ידיים, וזורק כמה מילים; או ניצולת שואה שנאנסה במהלך המלחמה בהיותה בת 9, והחליטה לא לספר לאיש על השואה הפרטית שלה ובמשך 70 שנה שמרה את הסוד שלה.

“זה הכוח של הרשת", מסבירה שטלריד, "וזה הדבר הכי חשוב שנגרם כתוצאה מהפעילות שלי – המון אנשים אוזרים אומץ לספר ולחשוף מה הם עברו. אני יודעת שעצם הווידוי שלי העניק אומץ וכוח לרבים אחרים לספר על הטראומה שלהם, אבל לא פחות חשוב מכך, אני מוצאת שאני בעצמי נמצאת בתהליך של טיפול בזכות כל אחד שבוחר להיחשף".

הכל החל בשנת השבתון שלה באוקטובר 2014, כשקראה תגובה לפוסט בפייסבוק – מישהי שכתבה שיש בגדים שנשים לובשות וכביכול מעודדים אונס - והתעצבנה. כל כך התעצבנה, שנכנסה הביתה וכתבה את השורה “הייתי בת 19". ומשם, השורות כתבו את עצמן. “הפוסט התחיל במשפט ‘הייתי בת 19 כשחשבתי שהורי ימצאו את הגופה שלי במיטה זרה'", היא מספרת, “הוא היה אלים ועצבני, צועק ומקלל, מפנה אלי אצבע כל הזמן, הייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי. חשבתי על הורי מקבלים ידיעה על מותי במיטה זרה שאני לא יודעת אפילו מה הכתובת בה. הייתי בת 19 כשהסרן בבסיס אנס אותי".

הפוסט הפך ויראלי ויחד איתו הגיעו מאות נפגעי תקיפה מינית מאחורי הקלעים בהודעות פרטיות. בעקבות הבאזז שנוצר היא יזמה את “קמפיין האותיות", לאחריו הפיקה שני סרטוני יוטיוב: “הפציעה תקפה אותך, הבושה תהרוג אותך" ו"הם צריכים להתבייש". בראשון, השתתפו נפגעי תקיפה מינית חשופים בשמם ופניהם. ארבע נשים וגבר אחד, שנגלו למצלמה בהדרגה במהלך הסרטון. בשני השתתפו שחקנים מתנדבים שגילמו אנסים ופדופילים ואמרו משפטים אמיתיים שנאמרו על ידי אנסים ופדופילים סדרתיים בראיונות שצפתה בהם.

קצת לאחר מכן, בינואר 2015, הקימה את עמותת “אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית" והחליטה להקדיש את חייה לתחום. מדי יום היא מקבלת עשרות הודעות מנפגעים ונפגעות, מעניקה להם תמיכה רגשית וייעוץ (לא משפטי) ובעיקר מפנה אותם לגורמים מקצועיים כמו פסיכולוג, עובדת סוציאלית או עורך דין, שמלווים את הנפגע/ת במסע הארוך והקשה, בהתנדבות או בעלויות מוזלות. בין פנייה לפנייה, היא מעבירה סדרת הרצאות בכל הארץ לבני נוער, מכינות, ארגונים ועוד, שנקראת “לא בכוח", ובהן היא מגוללת את סיפורה האישי.

כמו חיה פצועה

היא הייתה ילדה יפה. בת לאב שכיר בתחום הנדסת מכונות ואם יועצת חינוכית בחטיבת ביניים, מתנדבת בער״ן, מרצה ארצית במניעת השימוש לרעה בסמים ואלכוהול. אח קטן, אחות גדולה, משפחה נורמטיבית לכל הדעות. “זה כמעט כל מה שידעתי על עצמי, עד גיל 21, בערך – שאני יפה וזהו. הייתי רקדנית ודוגמנית. תלמידה טובה. מתנדבת".

כשהייתה בת 9 וחצי, הוריה בנו בית פרטי. לקראת סיום הבנייה, היא נכנסה למקלחת של חדר השינה שלהם, להביט במראה. אחריה נכנס הפועל שעזר בבניית הבית. “הוא תפס אותי מאחור, מקבע את זרועו האחת על החזה שלי, ועם השנייה טייל על גופי. צרחתי וברחתי ממנו. הייתי ילדה אומללה עם מסווה של חיוך ענק שהיה מרוח על פני. נטושה. שורדת. כמו חיה פצועה בג׳ונגל. עשיתי השלכה מטורפת וטיפלתי כל הזמן בגורי חתולים וכלבים קטנטנים. הייתי כמו אמא שלהם. קראו לי ‘הווטרינרית של השכונה'".

“עברת שש תקיפות מיניות מגיל 6 ואונס בגיל 19?!". כמה פעמים שמעת את השאלה הזאת עם הטון הנדהם ולמה את מייחסת למה שמשתמע מהשאלה?
“אני מייחסת את זה לעובדה שיש מלא עברייני מין בחוץ שמנסים את מזלם פעם אחר פעם. חשבתי על זה לא מעט ולמדתי יותר ויותר כמה נשים וגברים קיימים שעברו יותר מתקיפה מינית אחת. אם אני כתבתי ‘הייתי בת 19', קיבלתי הודעות כמו: ‘הייתי בת 12, 18 ו־23', ‘הייתי בן 8 ובן 11' ועוד ועוד. אני חושבת שרק אחרי כמה עשורים טובים, הבנתי באמת שזאת לא אני. זה הם. רק אשמת התוקפים, הפושעים הארורים. יפה ככל שתהיה, ילדה בת 9 לא ממש מפתה את תוקפיה".

על פני השטח, נראה שהדיון הפומבי על ההטרדות המיניות בחברה הישראלית הרבה יותר גלוי ופתוח מאשר היה בעבר. מה בכל זאת עדיין תחוב מתחת לשטיח? “הנושא הרבה יותר גלוי, ואיכשהו עדיין האשמת הקורבן היא עניין שגרתי. מה שלא יודעים, הם השלבים", היא אומרת. "כמו כשאדם מת ויש שלבי אבל. הכחשה, כעס, וכולי, כך בקרב נפגעי תקיפה מינית. כשנראה ששני השלבים הראשונים והבועטים ביותר, הם רגשי אשם ובושה. בהם עוד יש לנו כברת דרך ארוכה. מה שעוד פחות יודעים, זה הנזק של החושך. הנזק של הטוקבקיסטים, אלה שמקיזים דמם של הקורבנות. אלה שמטילים בהם ספק, מאשימים אותם, מדברים על מתירנות מינית וכולי. שמעתי סיפורי זוועות ונדמה ששום דבר לא יכול להפתיע, אבל עדיין אני יכולה למצוא את עצמי פתאום בוכה לתוך הלילה מסיפור שהגיע אלי רק הבוקר, על ילדה שאביה אנס אותה במשך הרבה שנים, ואני יודעת אילו חיים מצפים לילדה הזאת. גם אם היא תצליח להשתקם ולחזור למסלול, חייה יהיו קשים ובלתי נסבלים ועם השלכות רבות לחיי הזוגיות שלה ולחיי המשפחה והעבודה".

איך מתפרנסים בכלל מהרצון לעזור ומידע אישי כל כך כואב?
“כשהתחלתי הכל, עוד הייתה לי משכורת. באמצע השנה, בלי לדעת מה צופן לי העתיד, הודעתי שאני לא חוזרת. לוקחת חל״ת. חד־הורית ללא מזונות, וכבר למעלה משנה וחצי חיה על הלוואות. אין מספיק תרומות לעמותה, לצערי. איך אמרו לי כמה פילנתרופים גדולים שפניתי אליהם – ‘זה לא נושא סקסי לתרום עבורו'. התחלתי לעשות הרצאות בכל הארץ. עכשיו אני מקבלת תשלום על הרצאות, וזה נותן לי אוויר להמשיך בפעילות שלי, להפיץ את הבשורה ולפרנס את משפחתי".

ב־31 בחודש כפי הנראה תתקבל החלטה בעניינו של קצב. הוא, כמו אחרים שהורשעו באונס ובתקיפות מיניות, יגיד: אני את חובי שילמתי לחברה. למה בעצם לא לנהוג בו כמו בפושעים אחרים?
“מעולם לא ביקשתי לשפוך את דמו. כן למצות את הדין עמו. זה הכל. ממנהיגים ומפקדים ואפילו זמרים מותר לנו לצפות לעליונות מוסרית. שהם לא ייפלו היכן שאחרים כן. הרי התפקיד עצמו העניק להם את הכוח לעשות את מעשה הנבלה שלהם, אז למה להקל עליהם ולא להחמיר? משה קצב אינו כמו כל אנס רגיל. הוא נשיא ושר לשעבר, ישנה אמירה חברתית בשחרורו מהכלא מוקדם מהמתוכנן, בעיקר לנוכח העובדה כי הוא מעולם לא הודה ולא התנצל. אז אם הוא משוחרר, מה המסר לנפגעות שלו ולנפגעים בכלל? שאם אתם נאנסים על ידי אישיות ציבורית או מפורסמת אז דמכם מותר? יגאל עמיר לא יצא לחופשה מהכלא כמו כמעט כל רוצח. למה? כי הוא רצח ראש ממשלה. הוא לא רוצח ‘רגיל'. יש הבדל. אותו דבר כאן. משה קצב אינו אנס רגיל".