"אנחנו עושים עבודת קודש"
יהודית ויצנבליט - מנהלת בית ספר ויצו רחובות לשעבר, עבדה 40 שנה במערכת החינוך, מתוכן ניהלה במשך 22 שנים, מתגוררת במזכרת בתיה.
"אנחנו עושים עבודת קודש. לוקחים ילדים שאף אחד לא האמין בהם, שגם הם לא האמינו בעצמם וגם ההורים שלהם לא האמינו בהם. הילדים האלה עברו את מערכות החינוך הרגילות או שרדו מהן; גם הן טובות מאוד, אני לא רוצה להשמיץ, אבל הן לא תמיד מתאימות לילדים קצת אחרים. הילדים מגיעים אלינו ואנחנו בעיקר בונים להם את האמון והערך העצמי, ובעקבות זאת רובם מסיימים עם תעודת בגרות ורובם ממשיכים ללימודים גבוהים. אנחנו גאים בהם מאוד".
"הגעתי במקרה, לא חשבתי שאהיה מורה. כמו הרבה אחרים, היה צריך למלא מקום בבית הספר ואני הייתי צריכה כסף. אבל התאהבתי ונשארתי".
"אני מרגישה שמשרד החינוך סוגר עלינו, ואני חושבת שזו נקודת השבירה של הרבה מנהלים. מי שמחזיקים את המערכת הם המנהלים, הסגנים, בעלי תפקידים מסוימים ומורים נפלאים שעושים את העבודה. ברור לי שצריך את משרד החינוך וצריך שתהיה אחידות, אבל הוא די משגע את המערכת בכל פעם שהוא יוצא בכרזות שונות ובכללים שונים וקורא לזה בשם אחר – פעם פלטפורמה, פעם דגלים, פעם דגשים. יש שלטון פקידים, והפקידות שולטת במקום שהחינוך ישלוט".
"הערכים השתנו, לצערנו. אם ערך הלימודים היה פעם חשוב, אז היום הרבה יותר חשוב להיות סלבריטי בטלוויזיה, להיות מוכר. כל הדברים החיצוניים הרבה יותר חשובים מאשר הלימודים. קשה מאוד לשכנע היום תלמידים שהלימודים הם דבר חשוב הרבה יותר מפעם. גם בדרגת המשמעת – 'אני עושה מה שטוב לי ומה שבא לי ומה שנכון לי'".
"קודם כל צריך להבין שהיה שינוי וצריך להבין את השינוי. אי אפשר לבוא עם תיאוריות ישנות ולדבר עם הילדים של היום. צריך להבין שזה מה שחשוב להם ומתוך הנקודה הזאת לשכנע אותם. הילדים הרבה יותר חשופים, הרבה יותר דורשניים. אבל בסופו של דבר גם הילדים החצופים ביותר וחסרי המשמעת רוצים את הכללים ואת הגבולות, רוצים את המבוגר האחראי שישמור עליהם ויגיד להם, וידריך אותם, וינהיג אותם. בסופו של דבר כולנו רוצים את זה, גם ברמת המדינה וגם ברמת הפרט. כשאתה בא עם אהבה אתה מקל על הילדים".
"לפני שנים היה ילד עולה חדש שבכיתות הנמוכות הציקו לו. הוא עשה תואר ראשון, שני ושלישי, וכשקיבל את הדוקטורט בכימיה הגיע אביו ואמר: 'אתם הראשונים שרואים את הדוקטורט שלו'. יש לנו פה גם אבא של תלמידה שסיימה ללמוד לפני שנים, והוא מביא ארטיקים כי הוא עובד במפעל גלידות. הבת שלו אולי בת 40, אבל את הארטיקים הוא ממשיך לחלק".
"עדיין לא, אני עדיין בעבודה, אני מניחה גם שיצטרכו אותי פה ושם ואעזור ברצון רב. על השידה שלי מונחים לפחות עשרה ספרים שאני רוצה לקרוא, ואם אשתעמם - אמצא מהר מה לעשות. תמיד אפשר ללכת ללמוד".
"נראה לי שהחזקים יעלו למעלה עוד יותר והחלשים ירדו למטה עוד יותר. פחות יעבדו עם הלב; יעבדו בצורה הפורמלית, בגלל עודף החוקים יעשו את הדברים על פי הספר ופחות עם הלב והנשמה. הייתי רוצה שייתנו למורים ולמנהלים יותר חופש, ושהפקידות תשלוט פחות. אבל לצערי אני לא חושבת שזה מה שיקרה. אני גם חושבת שהרבה ילדים לא ילכו לבית הספר, כי הם יראו שהדבר מיותר בתנאים הקיימים - הם יכולים לשבת בבית וללמוד דרך המחשב".
"צריך להיות משוגע לתפקיד של מנהל"
מקס פרץ - ניהל את בית הספר הרב־תחומי עמל ליהמן בדימונה, עבד 31 שנים במערכת החינוך, מתוכן ניהל במשך 7 שנים, מתגורר בדימונה.
"הגעתי במקרה. עבדתי במפעל באזור אחרי שסיימתי את הלימודים ופתחו מגמה חדשה בבית הספר. סגנית המנהלת ביקשה שאבוא לשם, והשאר - היסטוריה. לפני כ־12 שנים יצאתי להפסקה מההוראה. חמש שנים הייתי סגן ראש העיר לשעבר גבי ילוש, ואז המשכתי עוד ששימשתי חבר מועצה. לפני שבע שנים הייתי סגן המנהל ואז מוניתי למנהל".
"לאחר שסיימתי את תפקידי בעירייה היו לי כמה אפשרויות, ובהן ייעוץ לחברות. אבל תמיד אמרתי שאסיים את הקריירה שלי בתחום החינוך".
"בעבר הייתה מערכת החינוך תקועה, הממשלה ניתבה ילדים בפריפריה למגמות טכנולוגיות ללא בגרות או עם חצי בגרות. אבל היום בית הספר מצבו אחר – המגמות השתפרו, יש מגמת רפואה, מגמת סייבר, כיתת ממר"ם. אנחנו מוצפים וכבר אין לנו כיתות לאכלס את כל הילדים".
"מי שחושב להיות מנהל חשוב שידע שמדובר במשימת חייו. בכלל, כל עבודה בחינוך היא כזו, זו לא עבודה למי שבא רק בשביל לקבל משכורת. זו עבודה עם אהבה, זה כמו הבית השני שלי. אם לא ארגיש ככה, העבודה לא תהיה טובה. אני לא מבין למה אנשים רצים ורודפים אחרי התפקיד, ישנה מגלומניה שאני לא מבין אותה. צריך להיות משוגע לתפקיד הזה".
"מרבית הילדים היום תקועים בהפסקה בסלולרי. פעם הייתי מארגן הפסקה פעילה, ריקודים, משחקים - ואז הגיע כל ההייטק הזה. זה דבר מהותי שהשתנה אצל הילדים, וחבל. המשמעת שלהם למופת בבית הספר, כי הם באים בכיף, ממש עם חיוך".
"יש הרבה מקרים של ילדים שבמערכת הרימו ידיים וחשבו שהם יהיו עבריינים ולשמחתי הם סיימו עם חצי בגרות, ואולי קצת יותר, והתגייסו ליחידות קרביות".
"כבר שלושה שבועות אני עושה חפיפה למנהל החדש ורק עכשיו אני מבין. בית הספר הוא משפחה, הוא כמו בית, אני נמצא שם יותר מ־11־12 שעות ביממה ומתחיל להיות לי קל מבחינת הלחץ, אבל משהו באדרנלין שלי אומר לי שאני לא בנוי לשקט הזה".
"השורש צריך להיות ההורים"
הדס לוי - 26 שנים הייתה גננת בגן הדרים בנתניה ועשר שנים בגן בכפר ויתקין, אחת מבנותיה הלכה בעקבותיה והפכה לגננת, מתגוררת בנתניה.
ההגעה להוראה:
"תמיד היה לי קשר טוב עם ילדים. הייתי אימהית כזו, ובאופי שלי אני אישה רגועה, זה היה תפור עלי. זה תחום שחשבתי עליו מילדות, אבל לא חשבתי שאממש אותו".
התפקיד:
"זה תפקיד מאתגר. קיבלתי בהתחלה עבודה בכפר ויתקין, וההורים והילדים התחברו אליי מהרגע הראשון, אהבו אותי וקיבלו אותי בזרועות פתוחות. נהניתי לעבוד שם, והייתי ממשיכה שם, אבל רציתי לעבור לנתניה כי שם אני גרה ונולד לי הילד הרביעי ולא רציתי לעשות את הנסיעות האלה. העדפתי לעבוד קרוב לבית".
"הגעתי עם שליחות לגן ועם אהבה גדולה לילדים ותמיד באתי בחיוך ושמחה כדי לחזק את הילדים וללמד אותם ולהוסיף להם כל יום משהו חדש. לא אהבתי לחזור על אותם הדברים, תמיד רציתי לעשות דברים חדשים, השתדלתי לתת את המיטב והיה לי חשוב להקנות לילדים ערכים, לדבר איתם בנועם כדי שגם הם ילמדו לדבר בנועם".
חשיבות העבודה:
"חשוב להקנות לילדים בגיל הזה ביטחון עצמי, והוא נבנה מהביטחון שהגננת נותנת להם. היא נותנת להם את העוגן בכך שתעזור להם בכל רגע של משבר בגן. משבר בגן יכול להיות שמישהו לקח ממנו את הכף בחצר. בשבילו זה כל העולם, וחשוב שהגננת תבין את רגשות הילדים, מה ילד מרגיש כשלוקחים לו משהו. שהילד ידע שהגננת תמיד תהיה לצדו".
הילדים של היום:
"פעם הילדים היו ממושמעים יותר, היה יותר כבוד להורים מאשר היום. היום יש יותר פתיחות, הילד הוא חלק מהמשפחה, הוא שומע כל מה שקורה, אין מה לדבר בחדרי חדרים כדי שהילדים לא ישמעו. האם רוצה למתוח איזושהי ביקורת, לא משנה באיזה תחום, אז היא תגיד, לא משנה אם הילד שם או לא והילדים קולטים. זה מה שמוביל גם לעניין הזילות בכבוד המשפחתי. עם זה יש גם משפחות שמחנכות לערכים, יש ויש. התמזל מזלי ועבדתי באזורים של אוכלוסייה ממש טובה, אז אני יכולה להגיד שרוב הילדים היו מעולים אבל בהחלט יש פער בין השנים הראשונות שלי בעבודה לשנים האחרונות".
"במשך השנים היו ילדים פה ושם שהיה להם קצת קשה, ילדים שההורים שלהם לא יודעים איך לדבר איתם, איך להוציא את הטוב שבהם, הם לא אשמים בזה. לפעמים אמרתי כמה חבל שילד כזה חכם לא נולד למשפחה הנכונה".
איך תיראה המערכת בעתיד?
"הכל תלוי בדרך שבה תובל מערכת החינוך. הובלת החינוך לא צריכה להיות רק דרך הילדים, אלא גם דרך חינוך מערכתי, שיחות עם הורים. צריכה להיות שותפות עם כולם, לעשות תוכניות הכוללות את ההורים כדי שגם הם יהיו חלק מהחינוך. יש הורים שבעצמם היו ילדים להורים צעקנים ומרביצים, אז גם הם לא אשמים. זה דור אחרי דור וצריך לעקור את זה מהשורש. והשורש צריך להיות ההורים".
מעכלת?
"אני עוד לא ממש מרגישה את זה. זה כמו חופש רגיל, אבל אני לא מתחילה את השנה אז כיף להוריד את מעמסת ההכנות. יש המון הכנות בכל שנה: לסדר את הגן מחדש, לראות את הקבוצה, להתאים את הנושאים לקבוצה החדשה. עשיתי הרבה למערכת ועשיתי מכל הלב".
תוכניות לעתיד:
"אני נמצאת ברגשות מעורבים, הכל עוד מבעבע בי; הגן, הילדים, גם יש לי נכדים אז הם גם מחברים אותי לעניין הזה. לבי יוצא אל הילדים; איזו החמצה שאני לא מתחילה שנה. אבל עשיתי את שלי, חינכתי דור על דור, נתתי את כל מרצי – עבודה בגן ילדים היא לא משמונה עד שתיים; היא כל הזמן בראש שלך, את חושבת מה ואיך, זה לא עוזב אותך".
"יש המון עבודה בעיקר לקראת חגים ומסיבות או פרויקטים ויש המון השתלמויות, וזה דורש המון זמן וכוחות בשביל לממש את כל מה שאני חושבת לעשות. אם יש לי רעיון אז אני חושבת כל הזמן איך לעשות. מאחר שאני אוהבת לעבוד במחשב, חשבתי ללמוד משהו בתחום עריכת סרטי וידיאו. אני גם מאוד אוהבת לטייל בארץ אז חשבתי אולי ללמוד הדרכת טיולים".