דרכם האחרונה: קרוב לאלף בני אדם הגיעו הבוקר (שישי) לבית העלמין במצפה נטופה כדי ללוות את אחינועם ונבו גרינפלד בני 10 ו-5, שנהרגו בתאונה הקטלנית בגיאורגיה לפני יום הכיפורים בדרכם האחרונה. אמם, נעה, עדיין מאושפזת במצב קשה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ולא הגיעה להלווייה, כנו בנה בן ה-11 יפתח, שעדיין מאושפז במצב בינוני. אתמול שוחררו לביתם שניים מבני משפחת גרינפלד, האב חנוך והבן עברי בן ה-7. 



אבי המשפחה, חנוך, ספד לבתו: "מי ילמד אותי שתשעה קבין של דיבור ירדו לעולם, אבל כשיש משהו שאת (אחינועם) רוצה לספר אז את יכולה לדבר ללא הפסקה? על מי אסתכל ואתפלא מאיפה המרץ הזה לרוץ מפה לשם, מהכדורגל להתעמלות קרקע ואז לחזור הביתה ולספר לי מיד מה עשית?. איך למרות כל הניסיונות שלנו, למרות שגדלת עם שלושה בנים, לא עזר כלום ויום אחד החלטת שאת בת? מי יגרום לאמא לפתוח עיניים ולהתפלא איך יכול להיות שאבא משחק קלפים? אבל את ביקשת פעם אחת ולא יכולתי להגיד לך לא".



לבנו נבו אמר: "נבו, מי ידפוק לי על המצח בשעה 6 בבוקר ויודיע לי שהוא רעב? עד שאני מתעורר וגורר את עצמי למטבח אתה כבר יושב שם ומחכה".





גרינפלד סיפר על החלק האחרון של הנסיעה הקטלנית, ואמר שהמשפחה התלבטה האם להסתובב לפני התאונה, אך "פתאום החלק האחורי של האוטו מביע את דעתו, אחינועם מבקשת שנחזור והשאר מבקשים להמשיך, הדרך הולכת ונעשית תלולה ולקול הרועד מתחיל להצטרף גם נבו".



אלי פורת, סבם של הילדים, ואביה של נעה, אמר בהלווייה: "אחינועם ונבו, אנחנו מבקשים מכם שתמשיכו לשחק ולהשתעשע בשולי גלימתו של בורא עולם, הוא אוהב שמשעשעים אותו, הוא יחזיר לכם חיוך סבלני. אחינועם, תפתחי חנות קטנה עם טלפון, ניירות ועטים כמו שאת יודעת ותציעי לבורא עולם את מרכולתך העשירה. הוא ישמח, יתפעל ויתפעם מרעיונותייך ומחיוכך. נבו, תבחר את הפאזל הכי מושך ויפה ותחבר עם בורא עולם את כל החלקים השבורים".


נבו (משמאל) ויפתח גרינפלד. "היישוב מתנכס באבל לעכל את הטרגדיה הנוראה".
התאונה אירעה ביום שני בלילה, אור לערב יום כיפור, באחד הכבישים המסוכנים במדינה, המתפתל על צלע הר במזג אוויר חורפי. אב המשפחה חנוך, שנפצע בתאונה באורח קל, שחזר את השתלשלות האירועים: "הלילה היה ערפילי ונסענו על עשרה קמ"ש. ברגע אחד, אני לא יודע מה קרה ולמה, הרכב איבד שליטה והתהפכנו למורדות הצוק. זה עניין של שניות. אני לא זוכר מה קרה, כשפתחתי את העיניים הייתה דממת מוות. וחושך. ברגע הראשון חשבתי שאני מת ושככה זה נראה אחרי המוות. אבל אז ראיתי את אחינעם וכשהבנתי שהיא לא איתנו רציתי באמת לא להיות. הרמתי אותה. חשבתי שרק אני נשארתי. אבל אז שמעתי קול קטן קורא לי ׳אבא'. זה היה עברי הבן השלישי שהציל את חיי. התחבקנו. השארתי אותו בנקודה מסוימת. ביקשתי ממנו לחכות לי, אבל ראיתי שהוא הולך אחרי לכל מקום ופחדתי עליו. 
"מצאתי את נעה למטה", המשיך חנוך בשרטוט הרגעים הקשים. "היא שאלה איפה הילדים ואמרה שהיא לא מרגישה את הרגליים. לא סיפרתי לה על אחינעם. עברי המשיך ללכת אחרי לכל מקום.  מצאתי את חבל הסנפלינג שהבאתי איתי ועוד כמה חפצים שהג׳יפ המתגלגל השאיר אחריו. עליתי למעלה עם עברי עד למקום שבו כבר לא יכולתי לטפס כשאני סוחב אותו. קשרתי אותו שלא ייפול והבטחתי לו שאחזור לקחת אותו. מולי היה קיר תלול גבוה מאוד. שלוש פעמים ניסיתי לטפס, נאחז בכל מה שיכולתי, והחלקתי למטה כשאני עוצר את עצמי על אחד הסלעים. ראיתי אורות של ג'יפ מתקרב וידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלנו. אני לא יודע איך, אבל אז פשוט טיפסתי למעלה, עצרתי את הג'יפ. ירדו שלושה גיאורגים גברתנים. קשרתי את החבל לוו הגרירה שלהם וניסיתי להסביר להם שאני רוצה שיעזרו לי לרדת כי הבן שלי שם. כשהם הבינו שאני רוצה לרדת הם נבהלו ואמרו לי: 'לא, לא, לא', תפסו אותי בכוח כדי שגם אני לא ארד. אבל אני הבטחתי לעברי שאחזור לקחת אותו, עשיתי את עצמי כאילו שאני מסכים לא לרדת, ואז כשהם עזבו אותי ברחתי וגלשתי למטה עם החבל. קשרתי את עברי וצעקתי להם שימשכו אותי. הם העלו אותנו למעלה במהירות. למרות שהיה קור כלבים אחד מהם הוריד את החולצה והמעיל, וכיסה אותי ואת עברי. הם הזמינו צוותי חילוץ שעבדו במיומנות וחילצו את כל היתר". 

חנוך ונעה גרינפלד. צילום מסך מתוך פייסבוק