כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון במאי הובילה לשורה של הצהרות לוחמניות מפי ראשי חמאס. עוד לפני המינוי המפתיע הפך כזכור ליברמן את עזה למוקד העיסוק הביטחוני שלו, כשביקר את יעדיו המוגבלים של מבצע צוק איתן וקרא שוב ושוב להפלת שלטון חמאס. בכך בידל את עצמו ליברמן מגישתה של מערכת הביטחון מאז מבצע עופרת יצוקה, שלפיה מטרת העימותים הצבאיים היא לרסן את חמאס ולא בהכרח להפילו, מחשש לאנרכיה בשטח שתזלוג לכיוון ישראל.
מינויו של ליברמן יצר רצון בחמאס לבסס מאזן חדש מול ההנהגה הישראלית. זו הסיבה להצהרות הלוחמניות של ראשי הארגון באביב ובקיץ החולפים. כך, למשל, מחמוד א-זהאר, חבר ההנהגה המדינית של חמאס, אמר שהארגון יתמודד עם שר הביטחון החדש בנפש חפצה, ואילו איסמעיל הניה, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, ציין כי הפסקת האש שלאחר צוק איתן תשמש את חמאס להיערכות לעימות הבא. “אנחנו ממשיכים בשדרוג ובשיקום כוחותינו”, אמר הניה. “נמשיך לחפור מנהרות מתחת לאדמה, זו הדרך לשחרור ירושלים”.
אחרי חודשי קיץ שקטים יחסית, שבהם המתין חמאס לראות מהן כוונותיה המעשיות של ישראל, הסלמה משמעותית ניכרת בעוטף עזה. חמאס מנסה ליצור מאזן אימה משופר מול ישראל, אולם עושה רושם שכמו ב־2014, הארגון כושל בהבנת המנטליות הישראלית, והוא עלול לדרדר את האזור למלחמה נוספת, שתמיט אסון נוסף על תושבי הרצועה ותאלץ את ישראל להחליט אם היא באמת מעוניינת למוטט את שלטונו אחת ולתמיד.
כרסום הדרגתי
כדי להבין את האופן שבו הגענו שוב לספו של העימות, יש להסתכל על המציאות מנקודת מבטו של חמאס. מאז מבצע עופרת יצוקה ביסס הארגון לשיטתו מאזן אימה מול ישראל, ולפיו הוא אינו פועל במישרין נגד ישראל מגבול עזה - אם בשיגור רקטות ואם בשליחת חוליות במנהרות - ואילו ישראל נמנעת ממתקפות ישירות על יעדיו האסטרטגיים של הארגון ועל בכיריו.
העימות בין הצדדים מתקיים בזירות אלטרנטיביות ובעצימות נמוכה. ישראל משמידה בשיטתיות את המנהרות ההתקפיות של חמאס ופועלת נגד תשתית הטרור שלו בגדה המערבית, ואילו הארגון מאפשר מדי פעם ירי רקטות על ידי אחד הארגונים “הסוררים” ברצועה וכן יוזם פיגועים משטחי הרשות בגדה. כך חמאס מרוויח פעמיים לשיטתו: גם פוגע בעורף הישראלי וגם מגביר את הלחץ על מחמוד עבאס. חמאס צובר נקודות בדעת הקהל הפלסטינית ומשיג, לתפיסתו, עוד מנופי לחץ אל מול ישראל.
שיטה זו, של כרסום הדרגתי בסטטוס-קוו, לא נולדה בעזה. מי שפיתח אותה הוא חסן נסראללה, עוד בשנות ה-90 ולפני הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון. נסראללה מאמין שהחברה הישראלית היא שבירה, ושטפטוף של פיגועים והישגים מבצעיים מביא אותה לייאוש ולנסיגות. הנסיגה מלבנון הפכה אותו לגיבור בעולם הערבי, והביאה ארגונים רבים, ובראשם חמאס, לנסות ולאמץ את “מערכת ההפעלה” שלו.
כזכור, הניסיון המשמעותי ביותר של חיזבאללה לשנות את מאזן הכוחות היה החטיפה שהובילה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה ב-2006. בהתאם לתפיסתו, העריך נסראללה שתגובת ישראל תהיה מוגבלת, ושתוצאת המהלך תהיה כרסום נוסף בסטטוס-קוו, חיזוק חיזבאללה בלבנון והוכחת ערך הארגון בפני מפעיליו האיראנים ושותפיו בדמשק.
הדברים התגלגלו אחרת לחלוטין. מלחמת לבנון השנייה מצויה בוויכוח ציבורי עמוק בישראל, ואין ספק שנחשפו בה כשלים כבדי משקל בהפעלת הכוח הצבאי ובהגנה על העורף. אבל המלחמה גם הסבה נזק בלתי הפיך לעדה השיעית ולתשתיותיה בדרום לבנון, והיא הצליחה להרתיע את חיזבאללה מפעולות נוספות, עד שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה ושינתה סופית את האסטרטגיה ואת היעדים של הארגון. המלחמה בישראל הבהירה לנסראללה כי שגה בהבנת מנגנוני ההפעלה הישראליים; עדות לבלבול שהיה שרוי בו חיזבאללה לאחר 2006 הייתה הצהרתו של מנהיג החיזבאללה שלפיה הוא לא היה מאפשר את חטיפת החיילים אם היה יודע שזו תהיה תגובת ישראל.
מה שנסראללה וחיזבאללה פספסו הוא שהפעלת הכוח הישראלית היא בינארית במהותה: ספיגה ואיפוק עד לרגע של הפעלת עוצמה משמעותית ומוחצת. חיזבאללה – ולאחר מכן חמאס – פירשו את תקופת האיפוק כעדות לחולשה הישראלית, וכך הם הרשו לעצמם להעז יותר ויותר, עד לחציית הגבול. ברגע שנוצר טריגר אמיתי – שאותו לא ישראל ולא יריביה יודעים לחזות – החברה הישראלית מתגייסת למאמץ והמערכת הצבאית יוצאת לתגובה נרחבת ומשמעותית.
במבט רחב יותר אפשר לומר שהתפיסה הבינארית הישראלית זרה למרחב הערבי בכלל. העולם הערבי מתנהל בתפיסה רב־ערוצית, כמו לוח של מאות כפתורים שמאפשר יחסים דיפלומטיים בצד פעולות טרור, עימות מוגבל ושיתופי פעולה. במערכת הזאת, כל שינוי כמו חילופי אישים במשרד הביטחון הישראלי או חילופי ממשלה בירושלים מוביל את היריב הערבי לבדיקת גבולות הגזרה ולהתגרויות קטנות שנועדו לשפר עמדות או להטות את כללי הסטטוס־קוו מעט יותר לטובתם. ישראל מצדה מעוניינת להימנע מהעימות, אולם לחיצה על הכפתור הלא נכון תוביל אותה לפעולה כוללת. חיזבאללה כבר הפנים את הלקח הזה, חמאס עדיין לא.
הנסיבות לרעת חמאס
עד כמה ישראל וחמאס קרובים לעימות? כאמור, את הטריגר לפעולה אי אפשר לחזות מראש. יכול להיות שסטייה של כמה מטרים ברקטה שהתפוצצה במרכז שדרות, שהייתה מובילה לנפגעים בנפש, היא כל מה שנדרש כדי להוציא את צה”ל למבצע נוסף ברצועה. וייתכן שדווקא משום ששר הביטחון החדש שוקל ברצינות להפיל את חמאס, אורך הנשימה שלו עד לרגע היציאה למבצע יהיה ארוך יותר, כדי להגיע לעימות עם מלוא התמיכה הציבורית והבינלאומית. בינתיים נראה שהתגובה הנרחבת יחסית של ישראל בהפצצות על הרצועה הובילה לרגיעה מסוימת.
אלא שכל עוד חמאס ימשיך לקרוא את ישראל בעזרת הקונספציה השגויה של נסראללה (שכבר אינו מאמין בה בעצמו), אנחנו ממשיכים לצעוד לקראת עימות כולל, שרק במזל לא התרחש עד כה. חמאס מתפאר באבדות שהוא הצליח להסב לישראל במבצע צוק איתן, אולם הוא נוטה לשכוח את המחיר העצום שהארגון ותושבי הרצועה שילמו על כך, ואינו מעריך נכונה את היכולת הישראלית להפקת לקחים ולשיפור, לפחות בתחום הצבאי.
יתר על כן, הנסיבות הבינלאומיות של סוף 2016 מוטות כולן לרעת הארגון: מצרים רואה בו אויב, קטאר מעוניינת לחזור ללב הקונצנזוס הבינלאומי, ארצות הברית טרודה בבחירות לנשיאות - והעולם כולו איבד עניין בנושא הפלסטיני. על הרקע הזה, לא ברור אילו הישגים נקודתיים הארגון מבקש לרשום מול ישראל. סביר יותר להניח שהמשך ההתגרויות יוביל לחציית הסף ולעימות כולל נוסף, שיגבה מחיר מסוים מישראל ומאזרחיה, אבל יוביל לקטסטרופה מוחלטת ברצועה.
הכשל של חמאס בקריאת המציאות מוביל לדילמה בצד הישראלי. עם ההידרדרות לסיבוב הבא תצטרך ממשלת ישראל להחליט עד מתי היא תהיה מוכנה להמשיך ולהסכים לקיומו של שלטון סורר, מופקר ואלים בגבולה, שברצונו מדליק את השטח וברצונו נוצר את האש ומתכנס לתקופה של התחמשות ופיתוח יכולות התקפיות. התחושה היא שאנחנו מתקרבים לרגע חציית הסף בירושלים.
על ישראל נהגו לומר שהיא “מתכוננת למלחמה הקודמת”, אולם הפעם נראה שדווקא חמאס חושב אחורה במקום קדימה. בהרכב הנוכחי של הקבינט המדיני-ביטחוני, כשהסבלנות של יישובי עוטף עזה כבר פוקעת והמוכנות ההתקפית של צה”ל הולכת ומשתפרת, נראה שההתלקחות הבאה תהיה משמעותית ומשנה מציאות יותר מכל קודמותיה.