כשנכנסים לבית של יעל רוזמן, מיד מבחינים שמשהו חסר. הסלון והמטבח אמנם מלאים בתמונותיהם של בני המשפחה - הבת מאיה, הבן יותם ושלושת הנכדים, אך בולטות בהיעדרן תמונותיו של אסף שטיירמן ז”ל, בנה של רוזמן, שהיום ימלאו 20 שנה ליום שבו נרצח. ברצח הורשעו רעי חורב וסיגלית חיימוביץ’. ליהי גלוזמן, שנחשדה באי מניעת פשע, הפכה לעדת מדינה והעידה נגד חבריה.
“לקח לי שנים עד שתליתי תמונה בבית - לא בסלון או במטבח, אלא בחדר העבודה, שם יש תמונה מצולמת וציור שחבר שלו צייר אותו”, מספרת רוזמן כעת. “בהתחלה לא יכולתי לראות תמונות שלו, היה לי מאוד קשה להסתכל על התמונות, אבל אסף כל הזמן נוכח ומדובר פה. כשקורה לך אסון כזה, כשאתה מאבד ילד בנסיבות כאלה נוראות, אתה צריך להחליט: או שאתה ממשיך לחיות או שאתה מת מהלך ומנסה בכל דרך לחפש את הסוף. יש כאלו שמתאבדים, ואני החלטתי לבחור בחיים, עם הכאב בפנים. ללכת להצגות, לנסוע לחו”ל כשאפשר”.
חייו של אסף שטיירמן נקטעו באופן אכזרי בליל 4 בדצמבר 1996 ביער אוסישקין שבכפר סבא, בעת שהיה בן 18. לפי פסק הדין, ביום הרצח שהו חורב, חיימוביץ' וגלוזמן בני ה־17.5 בבית הוריה של חיימוביץ' בכפר סבא, שם עישנו סיגריה שהכילה מריחואנה. בשלב מסוים עבר שטיירמן מתחת לביתה של חיימוביץ', ועל פי הנטען, הוא קרא לעברם דבר מה. אף שהיכרותם עם שטיירמן הייתה שטחית בלבד, השלושה החליטו להרגו. הם יצאו לחורשה סמוכה ושכנעו את שטיירמן ללכת עמם. שם חורב ניסה לרצוח את שטיירמן בדקירות סכין, וכשנכשל ניסה לרוצץ את גולגולתו באבן, ואף לחנוק אותו באמצעות חוט ברזל שמצא בקרבת מקום. חיימוביץ’ הגישה לחורב את האבן שבה הכה את שטיירמן למוות, וגלוזמן צפתה במעשה ולא עשתה דבר. בשלב מסוים במהלך התקיפה אחזה את גלוזמן בהלה והיא זעקה לחיימוביץ' וחורב לחדול ממעשיהם, ומשאלה לא נשמעו לה, נסה מהמקום.
הרצח נותר לא מפוענח במשך ארבע שנים, שבהן שמרו השלושה על קשר שתיקה. במהלך התקופה הזו נישא חורב לסנדרין בן דוד. שלוש שנים לאחר הרצח התוודה על המעשה שעשה בפני אשתו. במהלך נישואיהם בן דוד נפלה קורבן למעשי אלימות קשים שביצע בה חורב ובשנת 2000 התלוננה במשטרה כי בעלה תקף אותה וסיפרה כי התוודה בפניה על רצח שטיירמן.
ב־2001 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב את חורב ברצח וגזר עליו מאסר עולם. חיימוביץ' הורשעה ברצח ב־2002 ונגזרו עליה 24 שנות מאסר. זאת חרף העובדה שהיו קטינים בעת המעשה. גלוזמן, כאמור, קיבלה מעמד של עדת מדינה.
הפרשה כולה זעזעה אז את המדינה, בין היתר בשל קור הרוח של חורב ושל שותפותיו לפשע, האכזריות מקפיאת הדם שגילו והשתיקה הממושכת של שלושתם, שהמשיכו בחייהם כאילו דבר לא קרה. “במקרה הוא עבר שם. זה יכול היה להיות כל אדם אחר”, אמר חורב לשוטרים בשלווה מפחידה במהלך שחזור הרצח.
רוזמן עצמה המעיטה להתראיין בנושא מאז שהרצח פוענח. “מיד אחרי הרצח, כשראיתי שאין פענוח, עשיתי כל מה שאפשר כדי להשאיר את הנושא בכותרות, אבל אחרי שהעניין הגיע לפתרון, לא היה בי צורך לדבר עוד”, היא מודה כעת. “לא יכולתי לספר ולענות על שאלות, זה היה מעלה בי את כל הזיכרונות חזרה. הייתי מסיימת שיחות עם עיתונאים וחוזרת כל כולי אחורה, ולבסוף שואלת עצמי בשביל מה”.
להפוך כל אבן
את ביתה של רוזמן אמנם לא מעטרות תמונות של אסף המנוח, שאמור היה להתגייס לקורס טיס, אך במסדרון תלויות כמה תמונות שצייר בצבעי מים כשהיה בגילאי העשרה. “הוא היה צייר מוכשר מאוד, אהב לכתוב שירים ולשחק כדורעף”, היא מספרת כעת. זו גם, בין היתר, הסיבה שבחרה כעת לדבר: הרצון שבנה ייזכר לא רק בשל הרצח האכזרי, אלא בזכות דברים אחרים שהספיק לעשות בחייו הקצרים. החל ממחר, ועד סוף דצמבר, תוצג במרכז הקהילתי אשכול פיס בכפר סבא תערוכה עם השירים שכתב שטיירמן והציורים שצייר. “מאיה, הבת שלי, החליטה שציון 20 השנים לרצח לא יוכל לעבור בלי משהו מיוחד”, מספרת רוזמן. “אז היא שכרה אולם, ונציג בו את השירים ואת הציורים שלו, ויש לו הרבה כאלו”.
למה חשוב לכם להראות את זה?
“למאיה חשוב שהוא לא יישכח. אנחנו חיים את זה כל יום. לקבר אנחנו עולים ביום ההולדת וביום השנה לרצח. חשוב שאנשים ממעגלים יותר רחוקים יזכרו אותו ויכירו את העבודות”.
מה את יכולה לספר על אסף היוצר?
“מגיל צעיר אסף היה מצייר, ואנחנו החלטנו שהוא יצא מכפר סבא וילמד בוויצו צרפת שבתל אביב. כל הציורים שתלויים בסלון הם עבודות שלו עד גיל 18. אם הוא היה מתפתח עוד, בטוח שהיה מגיע רחוק. לאחר מותו, ממש בשבעה, מצאנו גם את כל השירים שלו, ובסמוך לרצח הוצאנו ספר שירים שלו”.
השירים שכתב מקבלים פרספקטיבה אחרת אחרי כל השנים האלו?
“אלו שירים של נער מתבגר, וכך אני מתייחסת לזה. הוא הרהר גם במוות, הייתה לו נפש מבוגרת, אבל הוא לא היה ילד מבוגר. הוא היה גבוה מאוד וספורטאי ששיחק ואימן כדורעף. הוא קיבל מלגה כדי לשחק בארצות הברית”.
אף שלדבריה בחרה בחיים, הטרגדיה עדיין חיה בתוך רוזמן, והיום שבו הגיעו השוטרים לכיתת המחשבים שבה למדה כדי לספר לה את אשר אירע לבנה – צרוב בזיכרונה. “לא דאגתי בכלל”, היא מספרת. “הייתה לו חברה, הוא אמור היה להגיע אליה, וחשבנו שהוא נשאר לישון שם, אז כשלא שמענו ממנו עד הבוקר, לא חשבנו שזה לא בסדר. ואז הגיעו שני שוטרים וסיפרו לי, ומאז אני לא מתקרבת לרחוב הראשי ברעננה, שבו הייתי כשהשוטרים סיפרו על הרצח”.
השנים שחלפו מיום הרצח ועד לפענוחו היו קשות עבורה. היא נהגה להגיע לתחנת המשטרה כמעט על בסיס יומי כדי למסור פרטים, להעלות השערות ולוודא שהשוטרים הופכים כל אבן כדי להשיג מידע על אודות רוצחיו של בנה. היא הייתה מעורבת בכל פרט של החקירה, וגם לאחר שהפרשה נחשפה, והתברר שלרצח לא היה כל מניע ממשי, היא לא מצאה מנוח. “הם פשוט רצחו אותו סתם”, היא אומרת כעת. “קשה לנו, כבני אדם, לקבל שמשהו נורא כזה קורה בלי סיבה. הם רצו לחסל מישהו ביחד. ואני לא רוצה להיכנס יותר עמוק למעשים עצמם, כי כשאני מדברת על זה, הלילות שלי הופכים לשחורים”.
אמרת משהו לרוצחים שלו במהלך המשפט? נוצר קשר כלשהו עמם?
“מה יש לי להגיד למנוולים האלו? אין לי שום דבר להגיד. אני אדם מאוד מאופק מטבעי. אבא שלי פעם צעק לאמא של רעי חורב: ‘באיזה חלב הנקת אותו?’ אנחנו גרנו ברחוב של סיגלית חיימוביץ’, והייתי רואה מדי פעם את אמא שלה, אף פעם לא אמרתי לה שום דבר”.
מאז החברה הישראלית כבר ידעה לא מעט מקרי רצח מזעזעים, שבהם לא היה מעורב מניע נראה לעין. “כל פעם כזו מעלה בי מחדש את כל הזיכרון”, מודה רוזמן. “אני חושבת על ההורים ועל מה שהם הולכים לעבור. השבעה, הכאב. אני סובלת חד־משמעית מפוסט טראומה. החברה שלנו הולכת ונהיית אלימה יותר ויותר, ומה שמקשר בין המקרים זה ההבנה של החברה שיש דבר כזה רצח בלי מניע, רצח בלי סיבה”.
הלב נפתח מחדש
הזמן שעבר גם לא הקהה את הכעס של רוזמן על עסקת הטיעון שעליה חתמה הפרקליטות מול ליהי גלוזמן. לפי אותו הסכם, גלוזמן מסרה את גרסתה והעידה נגד חבריה ובתמורה לא הוגש נגדה כתב אישום. באחד הדיונים במשפטה של גלוזמן, כשעוד הייתה חשודה, ישבו הזמרת נורית גלרון, דודתה של גלוזמן, ובעלה, מגיש הטלוויזיה רפי רשף, באולם והציעו באמצעות עורך דינה של גלוזמן שהיא תשהה אצלם במעצר בית. רוזמן לא שוכחת להם את זה.
“אני כועסת על רפי ונורית שהגיעו לבית המשפט כשני אנשים מפורסמים והציעו שליהי תהיה אצלם בבית”, רוזמן אומרת כעת. “היא הרי לקחה חלק חשוב במעשה, והיה לה קשר עם הרוצח גם אחריו. בעיני, כאמא, זו הייתה קצת חוצפה מצדם להגיע לשם. בלי קשר התנגדתי לזה שהיא תקבל מעמד של עדת מדינה. אמרתי לפרקליטות בזמן אמת שמבחינתי אפשר לשחרר אותה ולזכות אותה, אבל לא לתת לה מעמד של עדת מדינה. היא שתקה כל החקירה ועמדה בלחץ שעבריינים בכירים מתקשים בו”. מגלרון ורשף לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
בין היתר, רוזמן גם חוששת משחרורה האפשרי של חיימוביץ’. בשירות בתי הסוהר הגדירו את חיימוביץ’ בשיחה עם "מעריב" כאסירה למופת וסיפרו שהיא משתתפת בתוכנית שיקום מיוחדת, שבמסגרתה היא יוצאת לעבודה בכל יום ושבה לכלא בסוף יום העבודה. היא הייתה יכולה לבקש להשתחרר מוקדם על התנהגות טובה כבר בתחילת 2017, אולם בשירות בתי הסוהר אמרו השבוע כי בקשה כזו לא הוגשה. נכון לעכשיו, ניכוי שליש כלל אינו עומד על הפרק. גורם בכיר בשירות אמר ל”מעריב” כי ייתכן שהיא ממתינה למועד שבו היא תקבל את הקיצור בוודאות, ורק אז תגיש את הבקשה.
אבל הדברים הללו רחוקים מלהרגיע את רוזמן, שכבר נערכת לקרב הבא שלה. “כבר כתבתי מכתבים שבהם אני מתנגדת לשחרור”, היא אומרת. “אסור לשכוח שמדובר ברוצחת שלא הייתי רוצה להיות שכנה שלה. אני חושבת שמסוכן לשחרר אותה. אני יודעת שהיא יוצאת להמון חופשות, והיא מסתובבת במקומות שהבן שלי יכול לפגוש בה. אני יודעת את זה כי שירות בתי הסוהר מעדכן אותי בדברים האלו. ככה זה אצלנו. החברה הישראלית דואגת לאסירים ולתנאים שלהם ולשיקום גם, אבל מהאסון שקרה לי המדינה מתעלמת משום מה. לנו, נפגעי העבירות, לא דואגים. הכאב הזה מלווה אותי יום־יום שעה־שעה. המחשבה על זה שאולי שהיא תשוחרר אם תבקש, מזעזעת בעיני. אסור לשכוח איזה פשע היא עשתה”.
יותם, אחיו הצעיר של שטיירמן ז”ל, היה בן שש כשאיבד את אחיו הגדול. האירוע הקשה ההוא הפך את רוזמן לאמא חרדתית יותר. “לא נתנו לו לצאת לקרבי, למשל”, היא מספרת. “הייתי מלווה אותו לבית הספר עד שהוא אמר לי: ‘אל תבואי יותר ללוות אותי’. הוא רצה ללכת לבד. אין הורה שלא דואג לילד, אבל אני חיה בסרטים של הדאגות שלי כל הזמן, הרבה יותר מכל הורה אחר. עם הזמן למדתי לשחרר. זה לא קל. יש לי פחדים שאין להורים אחרים, ולא תמיד יותם מבין את זה. נכון לעכשיו אין לו ילדים, אבל אני בטוחה שכשהוא יהיה אבא בעצמו, הוא יבין. העברתי את הפיקוד בעניין לבעלי, ואני מנדנדת לו אם עד שעה מסוימת ביום אני לא שומעת מהם. יש מצבים שאני נכנסת להיסטריה”.
שבע שנים אחרי שאיבדה את היקר לה מכל, רוזמן הפכה לסבתא. כשהיא מדברת על מה שעבר עליה מאז, כל שפת הגוף שלה משתנה. העיניים מחייכות ומאירות, ופניה מקבלים פתאום חיים חדשים. אפילו הכעס שעצור בה מתפוגג לרגע קט. “תראה איך הם כולם דומים לאסף”, היא אומרת ומצביעה על תמונותיהם של הנכדים. “כשאתה מאבד ילד, משהו נאטם בלב שלך, אתה פוחד לאהוב. אתה לא מרוכז בילדים שיש לך או בשום דבר טוב אחר. הרי זה מה שאנשים אמרו כדי לעודד אותי: אל תשכחי שיש לך את מאיה ואת יותם, אבל זה כאילו לא רלוונטי בכלל. אתה לא עסוק בדבר חוץ מאשר בכאב של עצמך. אבל הנכדים זה הכיף הכי גדול, הרבה יותר מילדים. זה פתח לי את הלב מחדש, וגיליתי שאני יכולה לאהוב שוב. זה מרגיש כמו חלום”.
התערוכה של יצירותיו של אסף שטיירמן ז"ל תיפתח מחר, 5 בדצמבר, במרכז הקהילתי אשכול פיס בכפר סבא ותינעל ב־30 בדצמבר