הנשים מאחורי מחאת בוכריס: "זו לא בעיה של הפמיניסטיות, זו בעיה של כולם"

“די לתרבות האונס, הגיע הזמן לתרבות העונש”; “כולנו אחת מתוך אחת”; “די לאלימות מינית בצה”ל” - אלו היו רק חלק מהשלטים שנישאו בהפגנה, שאורגנה בידי חברות בדף הפייסבוק “צדק צדק רודפות”. ההפגנה אורגנה כתגובה להסדר הטיעון שנחתם בשבוע שעבר עם תת־אלוף אופק בוכריס, שהואשם בעבירות אונס, מעשה סדום ומעשה מגונה שביצע בקצינה וחיילת ששירתו תחתיו. במסגרת הסדר הטיעון, בוכריס הודה בבעילה אסורה בהסכמה בפקודה שלו, ובתמורה סעיפי האונס יימחקו, הוא יורד בדרגה ולא יישב בכלא. 

אלא שלטענת המארגנות, פרשת בוכריס היא רק קטליזטור. “מה שהוביל להפגנה הוא זעם גדול”, מודה ברכה ברד, פעילה פמיניסטית וסטודנטית למדע המדינה שעומדת בראש התא הפמיניסטי באוניברסיטת תל אביב. “הסדרי טיעון מביכים, מתלוננות שסופגות יחס מבזה, התעלמות ציבורית ומערכת חוק שמאפשרת הסדרי טיעון גם כאשר אדם מודה ששיקר – יצאנו למחות על כל אלו”.

דף הפייסבוק “צדק צדק רודפות” נוסד לפני כשנה, בעקבות פרשת יניב נחמן, שהורשע באונס ונשפט לחצי שנת עבודות שירות בלבד. באוגוסט האחרון, בעקבות מחאה ציבורית, הוחמר עונשו של נחמן לשנה וחצי של מאסר. "הפרשה הזאת עוררה תסיסה ציבורית”, מספרת סרי, “ואני והחברות שלי החלטנו שנמאס לנו וניסינו לתת הד ציבורי לקלות העונשים. מערכת המשפט והמערכת הציבורית רואות שיש כאן ציבור שאכפת לו, ציבור מעורב. משום מה, בעבירות אונס יש נטייה להקל בעונש, כאילו זה פחות חשוב מעבירות אחרות, וזה חייב להשתנות”.

יוזמות הדף הגדירו את עצמן על גביו כ"קבוצת אקטיביסטיות ואקטיביסטים למיגור הסדרי טיעון מבזים ולמחאה נגד מקרי חוסר צדק משוועים על רקע אלימות מינית ומגדרית". כמו כן, הן ציינו שמטרתן היא "יצירת מציאות שבה נפגעות ונפגעי אלימות מינית יוכלו להתלונן ללא חשש ובביטחון מלא כי התלונות יטופלו בצורה הראויה ביותר".

“אנחנו לא מרכז סיוע ואנחנו לא יוצאות נגד מקרה ספציפי, אלא בעד האינטרס החברתי: נשים וגם גברים רוצים לחיות בחברה שמעניקה ביטחון לחברים בה”, מבהירה סרי. “עבירות מין הן לא רק עבירות נגד הקורבנות - הן עבירות נגד כל החברה”.

“למעט אחת מהנפגעות לכאורה של אלון קסטיאל, לא”.

לא כל המשתתפות בהפגנה התפעלו ממספר האנשים שהגיעו וחסמו את הרחוב למשך כשעתיים. חלק מהן תהו מדוע המפגינות נשמעות בקפידה להוראות השוטרים במקום לפרוץ את המחסומים ולחסום גם את הצומת המרכזי הסמוך. “הגיע הזמן שנפסיק להיות נחמדות”, אמרה מ’, אחת המפגינות. “אם אני הולכת עכשיו באבן גבירול אני בכלל לא אדע שיש כאן הפגנה. אנחנו חייבות להפסיק לציית”.

“כל עוד נשים וגברים בהפגנות כאלו לא יתעמתו ולא יפגינו נוכחות ברחוב, זה לא ישנה”, אמר גם ערן, שנקלע להפגנה במקרה. “כרגע, במקביל להפגנה, אנשים מבלים במתחם שרונה ובעזריאלי. אם תשאלי אותם על מה ההפגנה, הם ימלמלו משהו כמו ‘פמיניסטיות’, ‘בוכריס’ או משהו כזה. חייבים לשנות את תמונת המצב הזו. אנשים צריכים לקום ולומר ‘לא עוד’”. 

על פי נתוני מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בשנת 2015 רק 14.5% מתוך כלל הפונות והפונים למרכזי הסיוע הגישו תלונה במשטרה. ברד מאמינה שלהפגנה יש יכולת לחולל שינוי בתמונת המצב הזאת, ואולי אפילו להשפיע על הסדר הטיעון של בוכריס. “זה אומנם דבר קטן, אבל חשוב, בעיקר כדי להראות שזו לא תופעה של ‘פמיניסטיות מתוסכלות’”, אומרת ברד. “זו לא בעיה שלנו, זו הבעיה של כולם. לא ייתכן שאדם יעבור עבירות כאלו ויקבל עונשים כל כך קטנים”.

לדברי ברד, התודעה הפמיניסטית שלה התפתחה רק בשלוש השנים האחרונות. “הרבה שנים הסתובבתי עם התווית ‘לא פמיניסטית’. לא רציתי להודות שאני, שנחשבת אישה חזקה, סובלת מאפליה בחברה, אבל בכל מקום אני אישה, וגם אם אנחנו כנשים חושבות שאפליה לא קיימת, היא בסוף מגיעה אלינו. לכולנו”.

“זעם הוא תחושה חזקה”, אומרת לילי פרגמניקוב, ירושלמית בת 28, מנכ”לית “מכנה משותף”, עמותה לחינוך מגדרי, וגם היא מיוזמות דף הפייסבוק “צדק צדק רודפות”. “מה שקרה שלשום היה הפגנת זעם לצד ריסון ואמירה שצה”ל והמשטרה הם לא האויב שלנו. אנחנו רוצות שינוי, ושינוי לא קורה ביום”.

“כרגע מערכת המשפט לא מגנה על נפגעות תקיפה מינית. רק 20% מהתלונות במשטרה מבשילות לכלל תביעה. כל אישה עוברת הטרדה או פגיעה מינית ואחת מתוך ארבע נאנסת – כלומר המספר הרבה יותר גדול מהאופן שבו הוא משתקף במנגנוני החוק. וזה גם עניין של ביצה ותרנגולת: אם אישה לא מאמינה שהתלונה שלה תטופל, היא לא תתלונן בכלל. זה מעגל סגור. התחושה היא שרוב המערכות מתגייסות להגן על עצמן, למשל מערכת המשפט, הצבא, המשטרה. על רוב המקרים אנחנו בכלל לא שומעים".

“המאבק לשוויון של נשים הוא בסך הכל בן כמה עשרות שנים. הוא מתנהל לאט מאוד, כמעט ללא אלימות. בזמן האחרון קמו המון יוזמות ברשת, מרחבים תומכים לנפגעות ונפגעים, והרוח הזרת מיתרגמת גם לשטח. אם לא הייתי מאמינה שזו שעה לשינוי, לא הייתי עושה את מה שאני עושה”. 

לצד ההפגנה קמה יוזמה נוספת של דורית אברמוביץ’, אחת הפעילות המוכרות במאבק הפמיניסטי והחברתי, שיצאה אתמול בקריאה לנשים להיעדר לשעה אחת מהעבודה במחאה על טרור מיני והעונשים הקלים שניתנים בגינו. היוזמה סחפה כ־90 נשים בלבד, אבל אברמוביץ’ סבורה שזו רק ההתחלה. “יש תקדימים בעולם ליוזמות כאלו, באפריקה וגם בפולין (באוקטובר האחרון יצאו עשרות אלפי נשים לבושות שחור לרחובות פולין והניפו דגלים שחורים במחאה על הצעת חוק במדינה שביקשה לאסור הפלות – ת"ד). דווקא במדינות מערביות מפותחות זה פחות עובד. יש הפגנות מאוד מנומסות שלא מפרות את הסדר הציבורי".

אברמוביץ' הייתה גם בין אלו שארגנו את הפגנת המחאה ב־2007 נגד הסדר הטיעון שהוצע אז לנשיא לשעבר משה קצב., שהורשע לאחר מכן באונס. במסגרת אותה הפגנה בתל אביב חסמו מאות פעילות את הרחובות, התעמתו עם שוטרים ונעצרו. למרות חששותיה, אברמוביץ' סבורה שזו הדרך. "צריך לשלם מחיר ולצאת מאזור הנוחות", היא אומרת. "אם לא נעשה פעולות שיטלטלו את הסדר הקיים, לא נשנה. לכן בחרתי בשביתה מעבודה, בתשלום ולא בתשלום, כי רק זה יערער את המערכת". 

"זה באמת מספר קטן ממה שקיוויתי. אני מודעת גם לכך שיש נשים שלא יכולות להיעדר גם לשעה מהעבודה כי יפטרו אותן, אבל יש הרבה מאוד שכן, ואני בהחלט מתכוונת ליזום זאת שוב. אבל אנחנו עדיין לא שם, במקום של פולין".

"מבחינת המאבק באלימות מינית, אני מרגישה שזו אחת התקופות הקשות, ותגובת הנגד לפמיניזם היא עקיבה ויומיומית. מצד אחד זה נפלא ויש גרעין מדהים של יוזמות כמו 'צדק צדק רודפות' ואחרות, אבל כל עוד אין הפרת סדר - זה חולף. גם אני פוחדת ממעצרים, אבל ברור שצריך לצאת לרחובות בגלל כל אותם נפגעים שלא התלוננו ולא יתלוננו, כי הם רואים את היחס שהם יקבלו. המצב כיום, שבו עסקאות טיעון נחתמות מעל לראשן של הנפגעות, מחייב אותנו לערער על הסדר. לא עוד הפגנות מנומסות".