"מה שמניע אותנו זה הסיפוק של הצלת הילד ומשפחתו. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עוד פסיק ועוד פסיק. אנחנו בעצם יוצרים דור חדש. מילת המפתח היא חינוך. עם חינוך אתה יכול לשנות את המדינה, הוא הבסיס לכל דבר".
"זה פרויקט מעשי, שאִפשר להציל הרבה בני נוער", מסביר תומר דבורה, מנכ"ל העמותה. "באמצעות השכלה נערים אלה מצליחים לשבור קודים סוציו־אקונומיים של דורות. העמותה מעניקה לבני הנוער סיכוי אמיתי להצליח, לצאת ממעגל המצוקה והסיכון ולהתחיל חיים חדשים. 90% מבוגרי העמותה זכאים לבגרות מלאה, 95% שירתו בצה"ל או בשירות הלאומי, 31% המשיכו ללימודים גבוהים ו־95% השתלבו בשוק העבודה".
התחילו ממורה וארוחת צהריים
גשר אל החיים הפכה לדרך חיים עבור בני הזוג הלפרין. ה"בית החם" בשדרות בן גוריון, בלב הבועה התל אביבית, משמש זה שנים רבות כחממה לעשרות בני נוער מכל קצות העיר, היוצרים יחד עם המורים, המדריכים והחונכים פסיפס אנושי מרתק. ורדה עצמה חיה ונושמת נתינה בכל שעות היממה. "הולכים לישון עם זה", היא מספרת בגילוי לב.
כיצד הכל התחיל?
"ההתחלה הייתה בביתנו הפרטי. ראיתי בסביבת הילדים שלי שלמדו בתיכונים עירוני ד' ועירוני ה' בתל אביב הרבה בני נוער שנשרו בגלל שלא יכלו לקבל סיוע בשיעורים פרטיים ובהעשרה. בשלב הראשון הגיעו חמישה־שישה תלמידים מתיכון עירוני ה', שהתחלתי לממן להם מורה פרטי. יום אחד הוא אמר לי 'ורדה, הילדים רעבים'. אז הכנתי להם ארוחת צהריים חמה. אחרי מה שראיתי, החלטנו לקדם את הרעיון של הבית החם".
הבית הראשון החל לפעול בדירה בשדרות בן גוריון, מרחק שני מטר מעיריית תל אביב, שהעמותה קיבלה לידיה מחברת HMS, העוסקת בייעוץ ובניהול בתחום המחשוב, ובעליה הוא לא אחר מאשר דב הלפרין. הדירה שממול, בקומה הראשונה של הבניין, משמשת כמשרדי החברה - וגם של העמותה. הצלחת המודל בשדרות בן גוריון הביאה לפתיחת שני בתים חמים נוספים – בשכונות כפר שלם בדרום העיר ובנווה שרת בצפונה.
השנה קלטו שלושת הבתים החמים של גשר אל הנוער 68 בני נוער, שכמו קודמיהם אותרו רגע לפני הנשירה מבית הספר ושנייה לפני ההידרדרות והשלב שבו הסביבה מרימה ידיים ומוותרת עליהם. הנערים והנערות מוצאים שם בית אמיתי, חם ואוהב, רבים מהם זוכים לכך לראשונה בחייהם. הם מקבלים תגבור ועזרה לימודית, חונכות אישית, העשרה ודאגה לכל צורכיהם הפיזיים והנפשיים.
בני הנוער מגיעים לבתים החמים לאחר סיום הלימודים בבתי הספר, נועלים נעלי בית, מקבלים ארוחה חמה, מפקידים את הטלפונים הניידים אצל מנהלת הבית, נחים - ואז נכנסים לשיעורים פרטיים ולחונכות אישית. בסוף כל יום הם זוכים לשעת העשרה, שבה הם נחשפים למגוון נושאים מרחיבי אופקים. לכל אחד ואחת מהם נתפרת תכנית עבודה אישית המותאמת למידותיו, בדגש על המקצועות שבהם הם זקוקים לחיזוקים. הם שותפים פעילים במה שקורה בבית. עם זאת, המסגרת קשוחה ולא מתאימה לכל אחד. בני הנוער מתחייבים להתייצב בכל יום בבתי הספר שלהם, להגיע לבית החם בימים שנקבעו להם ולהשתתף בכל פעילויות החובה.
"הייעוד הבסיסי שלנו הוא לעזור לבני נוער שלא יכולים להרשות לעצמם שיעורים פרטיים ופעילויות העשרה", מספרת ורדה בצניעות. "מדברים על אינטגרציה, אבל בפועל צריך הרבה יותר. מביאים את התלמידים באוטובוסים מהשכונות לבית הספר, אבל לא מתחשבים בקשיים העצומים שרבים מהם נאלצים להתמודד איתם".
בתם של ורדה ודב, סופי ברקוביץ, שלמדה בתיכון תלמה ילין בגבעתיים, מוסיפה: "אמא שלי ראתה שאנחנו עדיין מבקשים שיעורים פרטיים, ואז היא שאלה 'מה קורה להם?'. בפועל, האינטגרציה לא יכולה להצליח כי היא לא מעניקה את כל הכלים הדרושים לתלמידים הזקוקים לסיוע – שיעורים פרטיים, העשרות תרבות, טיולים ובגדים. ישנם פערים עמוקים בבתי הספר. אני רואה ילדים שאם היו מקבלים את מה שיש לתלמידים אחרים – הם היו יכולים לעבור הלאה ולהצטיין".
האימון לנפש של תמי "טורבו"
הבתים החמים חיים ותוססים בזכות עבודה משולבת של מנהלת הבית בת השירות הלאומי, של עשרות מתנדבים המגיעים אליהם מדי יום ושל צוות מצומצם של מורים בשכר. במקביל, עומדת העמותה בקשר רציף עם המסגרות השונות שבהן כל אחד מבני הנוער נמצא - בית ספר, משפחה ורשויות הרווחה. כמו כן, לכל בית חם יש יחידה מאמצת בצה"ל. "המטרה היא שכל אחד יחווה שירות משמעותי בצה"ל", מציינים בעמותה בגאווה, על רקע כתבה גדולה המתנוססת על הקיר המספרת את סיפור גבורתו של אחד הבוגרים שהתנדב לשרת כלוחם ביחידה קרבית ואף זכה בצל"ש.
כל אחד מבני הנוער, המגיעים לבתים החמים באוטובוסים, באופניים וברגל, אותר על ידי היועצות החינוכיות בבתי הספר, המצויות בקשר עם ורדה ועם צוותה המסור. לאחר סדרת ראיונות וביקורי בית, הקשר החם עם העמותה מתחיל, ונמשך שנים ארוכות ומרגשות. "אלה חבר'ה עם מוטיבציה והמון פוטנציאל", מציינת ורדה, המכירה מקרוב כל אחד ואחת מבאי הבתים החמים. "הביקוש להגיע אלינו הוא עצום, אבל למרבה הצער אין לנו אפשרות לקלוט את כולם. היעד הוא להמשיך ולגדול ולהקים עוד ועוד בתים, לא רק בתל אביב - אלא בכל הארץ - ולהגיע לעוד אלפי בני נוער נוספים שזקוקים לנו".
כל אחד מהבתים החמים מקיים קשר עם תיכונים סמוכים: הבית בשדרות בן גוריון עם עירוני ה', עירוני י"א וצייטלין; בכפר שלם - אורט סינגלובסקי ועירוני ט'; ובנווה שרת – התיכונים שבעבר הירקון. הפעילות מגוונת ומרתקת: שיעורים פרטיים בכל המקצועות, קשת רחבה של פעילויות העשרה הכוללות הרצאות, הצגות בבית ליסין, קונצרטים, מופעי בלט וטיולים. כל נער זוכה לליווי צמוד של מנטור, הפועל בהתנדבות מלאה.
וכך, רבים ממורי הדרך לחיים של התלמידים הם בעלי תפקידים בכירים במשק ובחברה הישראלית. אחד מהם הוא אבי הוכמן (61), אב לארבעה ילדים בוגרים שגדל בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב וכיום מתגורר ברעננה. הוכמן מכהן כמנכ"ל חברת ISS ישראל, המעסיקה כ־8,000 עובדים בתחומי השירותים, ההסעדה והתחזוקה, בין היתר לחברות תעופה זרות הטסות לארץ. הוכמן גם מכהן בוועד המנהל של העמותה.
"בשנה שעברה הייתי מנטור של אחד הנערים, לאחר שחונכת אחרת גייסה אותי", מספר הוכמן. "אני רוצה לתת לקהילה בחזרה. החיים פינקו אותי, והגעתי לאן שהגעתי. אז מדוע שלא אתן? באתי ממקום של להחזיר בחזרה ופגשתי כאן עוד אנשים טובים".
ההתנדבות של הוכמן כללה מפגשים שבועיים עם נער ששהה בבית החם בנווה שרת. "הפגישות התקיימו בבית קפה. נכנסתי למצב של אבהות - שמעתי ממנו על בעיותיו וניסיתי לכוון אותו".
כיצד ההתנדבות גורמת לך להרגיש?
"אני עושה זאת בשביל הנשמה. באופן אישי אני חי בבועה, אבל יש חלק אחר וגדול מעם ישראל שלא חי בה. בכל פעם שאני נותן שלא כדי לקבל – הסיפוק הוא עצום. זה הייעוד שלנו. אחרי הכל, מערכת החינוך במדינת ישראל לא מסוגלת להתמודד ולמלא חוסר רגשי של ילד".
התלמידים מקבלים כאמור שיעורים פרטיים, הן מחונכים והן ממורים מקצועיים. אחד מהם הוא נתן גפני, מורה למתמטיקה בתיכון אבין ברמת גן. "נחמד לעזור לבני הנוער האלה ואני שמח לעשות את זה איפה שאני יכול", אומר גפני. "אני רואה מוטיבציה גבוהה אצלם ומעניק יחס אישי לכל אחד ואחת. זה חלק מהעניין. הסיפוק רב, ואני ופוגש סיפורי חיים שלא נחשפתי אליהם קודם".
בין המתנדבות בולטת תמי פלד־חיון, אף היא מרעננה, נשואה לאיש ביטחון ואם לארבעה ילדים. פלד־חיון הנמרצת, המכונה "טורבו", מורה בתיכון אורט סינגלובסקי, מאמנת, עיתונאית ודוקטורנטית בנושא "כוחה של מחשבה חיובית". בין לבין, היא מקדישה פרקי זמן לא מבוטלים לטובת התנדבות בעמותה. התנדבות למען הקהילה, התנדבות של לתת שלא כדי לקבל – זו הנאה צרופה וגם אימון לנפש", היא מסבירה בלהט, "זה גורם לי לאושר רב, ועל הדרך גם משפר את בריאות הגוף והנפש שלי".
"כמו אוויר לנשימה לנערים"
לעזרת העמותה התגייסה לאחרונה יו"ר הוועדה לזכויות הילד בכנסת, ח"כ ד"ר יפעת שאשא־ביטון ממפלגת כולנו. "הפעילות שמקיימת גשר אל הנוער מבורכת, והסיוע שהיא נותנת הוא אוויר לנשימה עבור אותם נערים בסיכון", מציינת שאשא־ביטון. "בני נוער בסיכון זו לא גזירת גורל וגם לא מחלה חשוכת מרפא. המדינה והחברה, המוסדות והמסגרות השונות - כולם צריכים להתגייס ולתת יד וסיכוי לדור העתיד השרוי במצוקה, ולא משנה מאין היא נובעת. בכוונתי לסייע לעמותה להגשים את שאיפותיה להתרחב למקומות נוספים בארץ בעזרת הכלים העומדים לרשותי".
ביקור בבית החם בשדרות בן גוריון מגלה מקום שוקק בתלמידים ובתלמידות. חלקם בדיוק קיבלו שיעורים במקצועות ריאליים והומניים, והיו כאלה שבדיוק קראו את אחד מארבעת ספרי החובה שעליהם לסיים עד סוף שנת הלימודים. נערים אחרים בדיוק עסקו בלימוד בעזרת מחשבים. "אני מגיע לכאן באופניים משכונת התקווה", מספר אחד מהם , "וטוב לי כאן מאוד".
ובעתיד?
"קודם כל אני רוצה להגיע ליחידה קרבית בצבא. למשל, להתנדב לשרת בגולני".
את בני הנוער לא מלווים רק מנטור ומורים. בכל בית של גשר אל החיים פועלת בחורה במסגרת שירות לאומי, הנחשבת לאחות גדולה ומסייעת להם בכל דבר. כך למשל אביה כהן, המתגוררת ביישוב בשומרון וחשה סיפוק אדיר מפעילותה בבית החם. "התחושה היא של נתינה וסיפוק עצום", מציינת כהן ומבהירה שבכוונתה להישאר בתל אביב גם לאחר תום שירותה הלאומי ולהמשיך לסייע לבני הנוער.
פלד־חיון מסכמת בהתלהבות ובאופטימיות: "ורדה אמרה לי בשיחה המקדימה שהחזון שלה הוא להקים בתים חמים רבים בכל הארץ, ולקחתי על עצמי לעשות הכל כדי שהחזון שלה יתגשם. זהו חזון שההגשמה שלו תאפשר לנו להציל הרבה בני נוער, להוביל אותם להצלחה בלימודים, לשירות משמעותי ולקבלת כלים לחיים טובים, עשירים ומאושרים".
ומה החלום האישי שלך?
"להיות ורדה הלפרין"
"אני ממשיך להגיע לגשר,
עמית התקבל לבית החם עם תדמית של נער מופרע. כיום, בגיל 23, הוא מספר על עבודתו בשגרירות, נישואיו הקרובים ולימודי המחשב שבפתח
כבר בגיל 14 נחשבתי לנער בעייתי. הסתכלו עלי כמו אחד שעומד להיות עבריין, שיכול להסתבך בכל רגע. דיברתי בצורה בוטה, השתמשתי באלימות ובאיומים כדי לסחוט ילדים אחרים. כמה פעמים אפילו יצא לי ללכת מכות. לא אהבתי לריב, אבל הרגשתי שאני צריך להוכיח משהו לחבר'ה. אם אתה עושה שטויות, אתה מקובל, ולי הייתה תדמית כזאת. קשה לשנות רושם ראשוני.
הייתי תלמיד לא טוב. את כיתה ט' סיימתי בממוצע ציונים 49. הייתי יושב בשיעור - ובתוך חמש דקות יוצא. לפעמים הגעתי לבית הספר רק ב־10:00. לא הכנתי שיעורי בית ולא למדתי למבחנים. אמא הייתה מאוכזבת. מנהל בית הספר נהג להזמין אותה לפגישות על המצב שלי באופן קבוע, כמעט יומיומי. פעם, אחת השכנות אמרה לאמא שלי 'הבן שלך מופרע, כדאי לך לעשות כמוני ולשלוח אותו ללמוד מקצוע, למשל טבחות'. כיוון שאני יודע לבשל היא חשבה שזה פתרון טוב, ואולי ייצא ממני משהו.
אז החלטתי להירשם לבית הספר לטבחות וברגע האחרון, ממש בדקה ה־90, הגיעו אלי שני אנשים מעמותת גשר אל הנוער, או גשר, כמו שאנחנו קוראים לה. הם אמרו לי שהעמותה תקדם אותי ותעזור לי להיות אדם משכיל ומצליח, אבל ההבטחות האלו נראו לי אז רחוקות ומעורפלות. הנציגים נתנו לי זמן לחשוב על זה, ואז קיבלתי את ההחלטה החשובה בחיי – והצטרפתי לבית החם.
למרות כל העליות והירידות שחוויתי במהלך שלוש השנים שלי שם, סיימתי את כיתה י"ב עם בגרות מלאה ובממוצע ציונים 96. בצבא שירתי שירות מלא כלוחם בחטיבת הצנחנים. השתתפתי במבצע שובו אחים ובמלחמת צוק איתן. חשוב לי לציין שגם לאורך השירות הצבאי המשכתי להתייצב בגשר – אבל הפעם כמתנדב. עד היום אני משמש אח בוגר לנערים החדשים ולהכוונתם בגובה העיניים.
כיום אני עובד בחטיבת האבטחה של שגרירות גדולה בחו"ל. באוקטובר אתחיל לימודי תואר ראשון במדעי המחשב. אני שואף לדברים גדולים ומאמין שאוכל להגיע רחוק. בחורף הבא אני עומד להתחתן עם בחירת לבי ולהקים את הבית שלא היה לי. הוכחתי לכולם - לאמא שלי, למשפחה ובעיקר לעצמי – שהצלחתי".