"לא לשכוח אותי": "האבא של החיילים" שזכה בפרס ישראל מדבר

"כשהייתי במילואים בתחילת שנות ה־80 ראיתי חיילים לוקחים קופסאות שימורים שהיו זרוקות בפחי האשפה. שאלתי אותם למה הם עושים זאת. 'אין לכם אוכל בבית?' ביררתי והם אמרו שלא. אמרתי שלא ידאגו, שישאירו הכל במקום יחד עם רשימת שמות וכתובות, ואני אדאג להם. אחר כך הגעתי אליהם הביתה עם קופסאות אוכל. בהמשך, בכל מילואים הייתי עושה את זה: לוקח אוכל מהיחידה, הולך למקום שבו זורקים את האוכל ומכין מארזים לחיילים שלא היה להם מה לאכול בבית", כך בתמצות מתאר צביקה לוי (69), הידוע כ"אבי החיילים הבודדים", את הצעדים הראשונים בעשייה החברתית שלו.

מחר, במוצאי יום העצמאות, יקבל לוי את פרס ישראל על מפעל חיים בגין תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, בטקס שייערך בבנייני האומה בירושלים במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. "לוי, איש קיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, הרים תרומה מכרעת למדינה בהתגייסות למען חיילי צה"ל הבודדים", נכתב בנימוקי ועדת הפרס, "זה עשרות שנים שהוא עושה למען מאות ואלפי החיילים מחוסרי האמצעים ומטפל במסירות ראויה לשבח במשפחות שכולות. את פועלו החשוב הוא הוביל בתנועה הקיבוצית. מדובר במפעל חיים של אדם אחד, שהיה לפעילות של תנועה שלמה".

ואכן, ב־20 שנות פעילות, ובשיתוף עם התנועה הקיבוצית, אומצו בקיבוצים ברחבי הארץ כ־20 אלף חיילים בודדים. משפחות בקיבוצים מדן ועד אילות דואגות לחיילים ולכל מחסורם ופותחות בפניהם את ביתם ואת לבם.

לוי נרגש מהזכייה ונראה שעד כה לא עיכל את גודל המעמד. הוא ידע שחבריו המליצו עליו ושנפתחה קבוצה בפייסבוק שבה אלפים הביעו תמיכה בבחירתו, אך עדיין לא ציפה לכך. "פתאום נפתלי בנט התקשר אלי ואמר 'אני רוצה להגיד לך בשם מדינת ישראל, הממשלה, ועדת הפרס ואני שזכית ביושר לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים. אתה דוגמה ומופת לדור הבא'", מספר לוי ואומר כי ביקש מבנט לבדוק היטב שהוא לא עושה טעות. "אמרתי לו שאני כל כך מתרגש ופרצתי בבכי. הצעתי שייתן את הפרס לחיילים הבודדים ולמשפחות השכולות, והוא אמר שהפרס מיועד רק לי".

לוי התקשר מיד לאשתו נעמי. "מה קרה?", היא שאלה כששמעה את קולו. "תבואי מהר הביתה, קרה אסון: הודיעו שאני מקבל את פרס ישראל", הוא ענה לה. "אחרי 20 דקות חיפשה אותי כל המדינה, ונעמי ברחה מהבית בגלל כמות הטלפונים והאנשים שהתקשרו או באו הביתה לברך אותי", אומר לוי וחצי צוחק.

הברדקיסט מהקיבוץ

לוי מתגורר בקיבוץ יותר מ־60 שנה. הוריו עזבו את קיבוץ גבת הסמוך ועברו ליפעת, שהיה אז בשלבי הקמה. "הייתי בכיתה א' הראשונה של הקיבוץ, והתלמיד הראשון שהעיפו מבית הספר כי היה ברדקיסט", הוא משחזר בחיוך. כשנשיא המדינה יצחק בן־צבי ביקר בקיבוץ, לוי לא היה יכול לקבל אותו בנפנופי דגלים, כמו שעשו שאר חבריו, מפני שבדיוק האכיל את בעלי החיים שכל כך אהב, אז הוא הלך לבד לבית של אחד מהחברים, שם התארח הנשיא.

"הלכתי לבד, נכנסתי בלי לדפוק על הדלת, ואמרתי 'שלום כבוד הנשיא, אני מצטער שלא יכולתי להגיע, אבל האכלתי את בעלי החיים'", מספר לוי. "זה מצא חן בעיניו. אמרתי לו שאני מאוד מכבד אותו כנשיא ורוצה תמונה איתו. הוא הושיב אותי על הברכיים ושאל מה אני אוהב. אמרתי לו שוקולד פרה, כי אמא שלי עושה עוגה עם שוקולד פרה בשישי. אז הוא נתן לי טבלת שוקולד, וכולם התפקעו מצחוק איך הילד הזה לא מתבייש ואמרו שאני דומה לאבא שלי".

כנראה היום היה מאובחן לוי כסובל מהפרעת קשב, אבל בקיבוץ הצעיר לא ממש ידעו איך לאכול את הילד המרדן בעל הביטחון, שכמו אביו העדיף לבלות בטבע עם בעלי החיים. "בכיתה ו' ברחתי מהשיעור, כי אבא שלי הלך עם הכבשים ורציתי לראות מה הוא עושה. הוא אמר לי שזה השיעור הכי טוב ללמוד על הטבע", הוא מספר. "למחרת קיבלתי עונש מהמורה, לכתוב אלף פעם 'לא יוצאים מהכיתה בלי רשות המורה'. אמרתי למורה, 'את יודעת שאני לא אעשה את מה שאמרת לי, אז למה את נותנת לי את העונש הזה? תני לי עונש מחנך'. היא שאלה מה העונש שמגיע לי, ואמרתי לה להיות רבע שעה לפני כולם בכיתה ולפתוח לה את הדלת כשהיא נכנסת. היא שאלה מי נתן לי את הרעיון ואמרתי שהמצאתי לבד, בין כה וכה אני קם לתת אוכל לכבשים לפני כולם. הייתי עושה הרבה מעשי קונדס. זה לא היה בסדר, אבל זה חלק מחוויות החיים".

כשמדברים עם לוי על ילדותו בקיבוץ, חיוך מתפשט מיד על פניו. "בבתי הילדים היה נהדר", הוא אומר, "היה לי כדורגל מסמרטוטים ואופניים בלי צמיגים, רק החישוקים, והייתי הכי מבסוט בעולם. אהבתי מאוד את הפשטות בחיים, את הצניעות. היו אומרים שלום אחד לשני, היה אכפת לאנשים אחד מהשני והם דאגו זה לזה. הייתה חברותא נהדרת".

כשלמד בתיכון הדריך במשך ארבע שנים נוער בסיכון במגדל העמק, במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד. "הייתי מדבר איתם על החיים, שלא ישבו על הברזלים", הוא מספר. את ההשראה להתנדבות קיבל מהוריו. "הם אימצו ילדים חלשים", הוא מסביר. "למדתי מההורים שלי לתת לאחרים".

לדבריו, אף שהלימודים לא היו חשובים לו במיוחד, הוא סיים 12 שנות לימוד ולאחריהן התגייס לצנחנים. עוד לפני שסיים מסלול, נבחר להיות רס"ר קצינים. "אמרתי שאני עוד לא רב"ט, אז איך אהיה רס"ר של קצינים? אמרו לי שלא אדאג", הוא נזכר. "ובאמת, זו הייתה חוויה מדהימה, החזקתי אותם קצר. החיילים היו משוגעים עלי, ועובדה שהם מגיעים לבקר אותי כל הזמן ועושים על האש בחוץ".

ממשבר להזדמנות

לאחר שירותו הצבאי חזר ליפעת, שם עבד בגידולי שדה והדריך בחברת הילדים בקיבוץ. ב־1974 נישא לחברתו נעמי, ילידת טבעון, שהייתה ילדת חוץ ביפעת. ב־1982, בעת שהיה בשירות מילואים בעזה, קיבל לוי את הבשורה הקשה מכל. "הטלפון צלצל בחמש וחצי בבוקר, בקושי שמעתי כשאמרו לי שנפטרה לי בת ונותקה השיחה", הוא משחזר. "היו לי שלושה ילדים: דותן היה בן שבע וחצי, עידית בת ארבע וחצי ועופרי בת שמונה חודשים. חשבתי שאולי עידית טיפסה על עץ ונפלה, לא חלמתי שזו עופרי. כשהגעתי ליפעת חיכה לי המזכיר, ונעמי בכתה ואמרה שעופרי נפטרה בלילה בבית התינוקות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג מוות בעריסה. הייתי במשבר קשה".

אחד המבקרים הרבים בשבעה היה הרמטכ"ל דאז רפאל איתן, שבעצמו איבד ילד. "אני לא יודע איך רפול הרמטכ"ל ידע על זה", הוא אומר. "הוא בא לשבעה ואמר לי 'תשמע צביקה, אני רוצה להגיד לך שכששמים פרחים על הקבר הם נובלים, תשים שיח כותנה. אני לא יודע מאיפה תשיג, היא לא נובלת, היא תמיד לבנה'. זה מצא חן בעיני. צלצלתי לחבר שמגדל כותנה והפכתי את זה למנהג. מאז ועד היום, כשאני מגיע להלוויה של חיל בודד, אני מביא איתי שיח של פרחים מכותנה. חיילים אומרים לי שהם יודעים שהייתי בבית הקברות, כי הם רואים את שיחי הכותנה, שהם הסמל שלי למשפחות השכולות, יחד עם שמן זית וצנצנת דבש".

הצעה נוספת של רפול ללוי שינתה את חייו. הרמטכ"ל ביקש ממנו לסייע לבני נוער במצוקה, המתגוררים בעיירות פיתוח, להתגייס לצבא. וכך הוא עשה. עשר שנים אחר כך, ב־1994, זימן ראש אכ"א דאז האלוף יורם (יה־יה) יאיר ללשכתו את לוי. בפגישה נכח גם אורי אבני מכפר בלום, שטיפל בחיילים בוועדת הביטחון של התנועה הקיבוצית.

"יה־יה, שידע שאני עוזר לחיילים, אמר לי שמשבוע הבא אהיה מנהל פרויקט לחיילים בודדים בצבא", מספר לוי. "הסברתי לו שאני לומד במדרשת רופין לתואר הנדסאי מים, והוא אמר לי לעזוב את הלימודים. 'יש חיילים שיושבים בתחנה המרכזית על קרטונים, ואתה ביום שישי אוכל תרנגולת שנעמי מבשלת'. אמרתי לו 'תן לי רק לגמור את התואר', והוא אמר 'אל תבלבל את השכל'".

לוי נשאב לתפקיד: "הייתי מקבל רשימה מהצבא של חיילים והתחלתי לרוץ מקיבוץ לקיבוץ – מאילות בדרום ועד לכפר גלעדי בצפון - משכנע קיבוצים לקחת אליהם חיילים בודדים. בתוך חמש שנים כבר היו לי 600 חיילים בקיבוצים ולפני שלוש שנים הגעתי ל־1000 חיילים. עבדתי על פי הוראות משרד הביטחון וצה"ל, אבל לפעמים היה מתקשר אלי חייל שמנסה כבר חודשים להגיע לקיבוץ ולא מכניסים אותו והייתי עוזר לו. קודם כל דאגתי לחייל ואחר כך לבירוקרטיה".

המחויבות שלו לתפקיד ולצעירים הייתה כה גדולה, עד שבתוך זמן קצר החיילים התחילו לקרוא לו "אבא". "התאהבתי בתפקיד הזה ורציתי שבסוף היום יהיו לנו אזרחים טובים יותר במדינה, שיביאו תרבות אחרת לצה"ל ויביאו צבעים שונים לצה"ל ולמדינה, תרבות של אמת בצבא ושל אלגנטיות והוגנות", אומר לוי בהתרגשות. "לצד החיילים הבודדים מחו"ל, היו גם ישראלים שבאו משכבות מצוקה קשות כל כך, והם הפכו לחיילים הטובים ביותר".

למות עם התקווה

מבין אלפי החיילים שלהם סייע לוי יש סיפור אחד שנצרב יותר מכל בזיכרונו - סיפורה של החיילת ג'ולי ויינר. "ב־2001 צלצלה אלי חיילת ואמרה במבטא צרפתי שהיא מנסה למצוא מקום מגורים ובינתיים נשארת בבסיס", הוא נזכר. "'אולי יש לך מקום בשבילי שבו אוכל לישון?', היא שאלה אותי. ביקשתי ממנה שתיתן לי את הפרטים האישיים שלה (לוי זוכר את המספר האישי שלה בעל פה - ע"ל), בדקתי שהיא באמת חיילת בודדה ומיד צלצלתי ליחידה שלה".

ביחידה הבהירו ללוי שהם מטפלים במקרה, אך הוא, עקשן כתמיד, החליט שהוא לא מחכה וקבע שיאסוף אותה ברכבו, שכבר היה מצויד במקרר ובטוסטר אובן. הם נסעו לקיבוץ זיקים, שם חיכה לה חדר. אחרי כמה חודשים סיפרה ויינר ללוי שהיא מעוניינת לצאת לקורס קצינים, והוא עזר לה להקדים את המבדקים. "באחד הימים, כשחיכתה לאוטובוס בדרך לבסיס, היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה לשיר איתי את 'התקווה', כי בקורס הקצינים בוחנים את העולים החדשים", הוא מספר. "אמרתי לה בסדר גמור והתחלתי לשיר. היא ביקשה שנשיר בית אחר בית. תוך כדי השיחה צלצל הטלפון הצבאי שלי וראיתי שזה חייל מגולני. השארתי את הטלפון פתוח בזמן שהיא שרה את 'התקווה', וכשהיא הגיעה למילה 'בארצנו' נקטעה השיחה פתאום".

לוי ניסה להתקשר שוב, אך ללא הצלחה: "אחרי כמה דקות היה מבזק בגלי צה"ל, שבו נאמר כי מחבל פגע בשמונה חיילים בתחנת אגד באזור. מיד צלצלתי למדור נפגעים בצה"ל לשאול אם בין ההרוגים יש חיילת בודדה. הם אמרו לי שעדיין לא יודעים כלום. עצרתי את האוטו, פתחתי את הבגאז', לבשתי את המדים שלי ונסעתי לשם. היה מחסום, שאלו אותי מי אני ואמרתי שאני האבא של החיילים הבודדים. אמרתי שאני חושב שיש פה חיילת בודדה, ואני רוצה לזהות אותה. ג'ולי הועפה איזה 20 מטרים הצדה, זיהיתי את הגופה שלה. בלבי אמרתי שהיא, עם מדים, שרה את ההמנון לעם ישראל ובזה היא קיפחה את חייה". שירת ההמנון של ויינר נקלטה בתא הקולי בטלפון הסלולרי של אותו החייל מגולני. בהלווייתה השמיע לוי את ההקלטה להוריה. "עד היום, בכל יום עצמאות, אני עולה לקבר שלה ולשמונה קברים נוספים של חיילים בודדים בהר הרצל ומניח עליהם זרי כותנה", הוא מספר.

ממשיך בשגרה

תוך כדי העשייה האינטנסיבית שלו אובחן לוי לפני כשנתיים כסובל ממחלת ניוון שרירים. "באמצע העבודה הרגשתי פתאום שאני נעשה חלש", הוא מספר. "בכל שבת הייתי רוכב באופניים 30־40 קילומטרים, וכשהתחילו הכאבים בקושי הגעתי לכפר יהושע, שזה מרחק של 12 קילומטרים. הלכתי לכל המומחים בארץ במשך שנה, עשיתי בדיקות של העצמות, הלכתי לנוירולוג שאמר שהוא לא רואה בעיה. בינתיים המשכתי עוד לנהוג, עד שכבר לא יכולתי. ואז יגאל, בן הקיבוץ, התחיל להסיע אותי".

בתוך תוכו ידע שמשהו לא בסדר. כשהגיע לפרופסור בבית החולים רמב"ם לבדיקה נוספת, ידע שיאבחן אותו כחולה בניוון שרירים: "הוא אמר שזה ניוון שרירים או דלקת מערכתית. אשתי ראתה שחור בעיניים באותו רגע. הרופא אמר לי שיותר לא אוכל לעשות מסעות כומתה, אבל שאמשיך לחיות עוד הרבה שנים".

לוי, שהיה רגיל להצטרף לחייליו הבודדים למסעות ולטקסי ההשבעה, נאלץ לשנות את אורח חייו. לפני חצי שנה יצא להשבעה האחרונה בכותל, של חיילים בודדים מחטיבת הצנחנים. "היה להם לא קל לראות אותי ככה", הוא אומר, ומדגיש: "אני משלים עם המחלה, ובכל יום מזכיר לעצמי שתמיד יש אור בקצה המנהרה ומסתכל על הנורה הקטנה הזאת. אני לא מרים ידיים".

כיום לוי מתנייד בכיסא גלגלים. לאחרונה חזר לדבר, לאחר שרופאו עודד אותו לנסות לדבר בכל יום קצת, ו"לא נורא אם תיחנק". ניכר שקשה לו, אך הוא ממשיך בשגרת חייו התזזיתית. במהלך פגישתנו הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. פעם מתקשרים לשאול לשלומו ופעם קצינת ת"ש מגולני מבקשת שיעזור לחיילים בודדים שזקוקים למוצרי חשמל. אף שיעל אייזנר מקיבוץ מעגן מיכאל החליפה אותו בתפקיד, הוא עונה לקצינה בלי להתבלבל שיטפל בעניין. בשיחה הבאה הוא כבר דואג לציוד, ומיידע את הקצינה שעוד באותו יום היא תוכל לאסוף את המכשירים. ובין לבין חברים מגיעים לשאול אם הוא צריך משהו, אולי לסדר את הגינה היפה והירוקה, שאירחה ועדיין מארחת חיילים בודדים רבים.

בשנה שעברה אושפז בבית החולים כרמל בחיפה לאחר שהתמוטט בבית: "התעוררתי וראיתי מלא חברים מהצבא. לקחו אותי לחדר עם כל המשפחה וחשבתי שזהו, אני מסיים את החיים. פתאום נכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואמר שהוא מעניק לי דרגת אלוף משנה. לא כל כך הבנתי מה קורה סביבי, עד ששמו לי את הדרגות. הצדעתי לרמטכ"ל ופרצתי בבכי".

כמעט ללא קול, אחרי שעות של שיחה, לוי משתתק לרגע. "לאחר שייגמר כל הבלגן ואקבל את פרס ישראל", הוא לוחש, "אני מבקש שלא ישכחו אותי. אני מודה לצה"ל שנתן בי את האמון ומבקש בכל לשון של בקשה ממשרד הביטחון לא לשכוח אותי ולהבין שעבדתי תחת כנפיו ותחת המטרייה שלו. לחיות מ־7,000 שקלים בחודש זה קשה מאוד. אני מקווה שידעו להוקיר אותי לא רק במילים ובפרס, אלא גם במעשים".