במהלך הנסיעה מרמת אביב להוסטל אופק שבחולון עינת שרוף מתקשה לדמיין את החוויה שהיא עומדת לעבור. "אני מפחדת מזה, אני לא שקטה", היא מודה. "לא בטוח שאצליח להתמודד עם זה". החוויה ששרוף חוששת ממנה אכן אינה פשוטה. הוסטל אופק הוא בית לחירשים־עיוורים, ומתגוררים בו כיום תשעה אנשים בגילים 30־66 הסובלים מנכות כפולה של עיוורון וחירשות. אצל חלקם זה נובע מתסמונת אשר, מחלה גנטית שמאופיינת בליקוי שמיעה ברמה בינונית עד קשה בד בבד עם איבוד ראייה הדרגתי.
ביקורה של שרוף בהוסטל נערך לרגל "בליינד דיי", יום המודעות לקהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל, שמצוין היום. מטרת היום היא הגברת המודעות לקהילה זו ועידוד שילובה בחברה. בישראל חיים כיום כ־24 אלף איש המוכרים כעיוורים וכלקויי ראיה. כדי לנסות להזדהות עם מצבם של דיירי ההוסטל, עם הגיעה לשם שרוף תוותר על חוש הראייה והשמיעה שלה. "ראייה זה עולם ומלואו בשבילי", היא אומרת כעת. "בהופעות אני מסתכלת על הקהל. בהתחלה האנשים עצורים ומאופקים, וכשהם נפתחים זה גורם לי אושר. כמובן, גם צלילים ומוזיקה זה החיים שלי, אבל נראה לי שיהיה לי יותר קשה להתמודד עם חוסר הראייה".
עם הגעתנו להוסטל מתגלה לעינינו בית פרטי מטופח בן שתי קומות, הממוקם בשכונה שקטה ומסביבו צמחייה ירוקה. הבית נפתח לפני כחמש שנים ביוזמת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, והוא מופעל ומנוהל בידי חברת "שלו" - שירותי שיקום ייחודיים ומתקדמים. ההוסטל יכול להכיל עד 11 דיירים, ולכל דייר יש חדר פרטי או חדר עם שותף, חפצים אישיים וחלל עבודה. המקום מאפשר לדיירים לנהל חיים עצמאיים עד כמה שאפשר, כולל תעסוקה ובילוי. כל המדריכים ואנשי הצוות במקום יודעים לתקשר באמצעות שפת סימנים במגע או באמצעות שפת כפפה, שפה שבה כל פרק בכף היד וקצות האצבעות מסמלים אות אחרת, כמו במקלדת. שתי השפות הללו אינן דורשות ראייה.
"האנשים שנמצאים בהוסטל עובדים, משתתפים בחוגים ויוצאים לבקר חברים ומשפחה", אומרת נופר מרשק, עובדת סוציאלית והמנהלת המקצועית בחברת "שלו". "הרעיון הוא לעודד כמה שיותר את החלקים הבריאים והמתפקדים ולתת להם את הכלים להעצים את היכולות שלהם ולהשתלב בקהילה". "הגישה השיקומית העומדת בבסיס החיים בבית מבוססת על גישה פתוחה ומקבלת, המכבדת את הדייר ומקשיבה לעולמו הפנימי ורצונותיו כמו גם לצרכיו בכל תחומי החיים", מוסיף צחי שלו, מבעלי החברה.
אחרי שיחת היכרות קצרה, דורון בראל, העובדת הסוציאלית של ההוסטל, מכסה את עיניה של שרוף בכיסוי עיניים. כמו כן, אטמים מוכנסים לאוזניה, והיא למעשה הופכת לאחת מבני המקום: אינה רואה ואינה שומעת. ברקע, אגב, רואים את אחד הדיירים חותך סלט לארוחת צהריים, אף שאינו רואה כלל.
לשרוף נותנים חמש משימות, חלק משגרת יומו של אדם ממוצע. "נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעשות את זה", היא אומרת רגע לפני שמתחילים. "אתמול, למשל, כל הלילה ציירתי. אני מאוד אוהבת לצייר. ציירתי את החוף של ריו דה ז'ניירו, ושעה שלמה רק הסתכלתי איך יצא הצבע הכחול. קשה לי לדמיין את עצמי לא רואה".
משימה 1: להשקות את הגינה
ביציאה אל הגינה בראל אוחזת את שרוף בידה. שרוף מתחילה ללכת לאט־לאט. "יש פה מדרגה? לאן אני צריכה ללכת?" היא שואלת. כשהיא מגיעה לגינה, שמים משפך בידה. היא מנסה להטות אותו מטה ולגעת במים. אחרי זה היא ממששת את האדנית כדי להבין את גודלה. "אני מרגישה שאני בחלום", היא אומרת ומשקה די בהצלחה את הצמחים. את הדרך חזרה מהגינה לבית היא מנסה לעשות לבד ומורידה את ידה של בראל, שמנסה לסייע לה. "תני לי כיוון", היא אומרת ומוסיפה שהמצב מזכיר לה הופעות שבהן הכל חשוך. שרוף מצליחה להיכנס לבית וביד מגששת למצוא את הספה כדי להתיישב. "אני מרגישה שהתבגרתי בעשר שנים", היא מסכמת את השלב הראשון במשימה.
משימה 2: להכין קפה
שרוף מתנדבת לקום לבד מהספה ופוסעת באטיות לכיוון המטבח. "עכשיו אנחנו במטבח. יש לך כאן את השיש, וזוהי מגירה עם כלי המטבח", מכוונת אותה בראל ומניחה את ידה של שרוף על המגירה. שרוף מחטטת במגירה, מצליחה להבדיל בין הצלחות לספלים ומוציאה ספל גדול. מצנצנת הסוכר היא שולפת קוביות סוכר. לאחר מכן היא נוגעת במחם המים וממששת אותו. "יש לך כאן שלושה לחצנים, כשהשמאלי הוא המים הרותחים", אומרת בראל. "אני מרגישה מוזר, כאילו אני בסרט", מתארת שרוף ולוחצת על לחצן המים החמים. מעט מהם נשפכים מחוץ לכוס. היא מערבבת את הקפה ומחפשת את המקרר. היא פותחת אותו, מושיטה את ידה לצד ימין ומצליחה להוציא את החלב. היא מוסיפה חלב לספל, מרימה אותו בזהירות מהשיש ואז בצעדים אטיים, תוך כדי נגיעה במה שמסביבה, מנסה לאתר את השולחן והכיסא. שרוף דופקת על השולחן כדי לוודא שכאן היא אכן יכולה להניח את הספל.
"אני לבד כאן בשולחן?" היא שואלת ומנסה לשתות את הקפה. "איזה קפה טעים", היא אומרת. "אחת מכוסות הקפה הטעימות ביותר שעשיתי לעצמי בחיים. אני מרגישה שהכל בתוכי מרוקן, לא מעניין אותי כלום חוץ מלהצליח לעשות את הדברים הכי פשוטים. אני חושבת שזה תרגיל טוב לכל האנשים. בחיים אנחנו כל הזמן רצים, וזה לעצור לרגע כשכל העולם שלך חשוך לגמרי".
משימה 3: לעלות במדרגות
בתחילה שרוף הולכת בצד הקיר המוביל אותה למדרגות העולות לקומה השנייה של הבית. לפניה עולה בבטחה אחד מדיירי המקום. "איך אני עולה?" היא שואלת ואוחזת במעקה. היא מטפסת מעלה בצעדים אטיים, ידיה לא מרפות מהמעקה, ובסיום העלייה היא בודקת אם רגלה עומדת על קרקע יציבה. "זה כאילו הייתי בעולם אחר", היא מתארת את החוויה. "התרכזתי רק באיך לא ליפול, ואת הכל עשיתי בצעדים קטנים. כשהצלחתי לטפס, זה נתן לי המון ביטחון וכוח. השיטה שלי להירגע לפני ההופעה היא להסתכל על הקהל, וכשעליתי במדרגות הבנתי שהמעקה זה בעצם הכלי שלי להירגע ולעלות בזכותו בבטחה".
משימה 4: לעשות כביסה
בקצה המדרגות בקומה השנייה נמצאת עמדה ובה מכונת כביסה ומייבש. במקום יש גם סל ובו בגדים מלוכלכים. שרוף מרימה את הסל, מעבירה את ידה על מכונת הכביסה, מחפשת את הפתח ומכניסה את הבגדים לתוכו. היא סוגרת את המכסה של פתח המכונה וממשיכה לחפש בעזרת ידה בצד שמאל את המקום שמיועד לאבקת כביסה. היא מבקשת עזרה, וכשמניחים את ידה על המקום הנכון, היא לא מפספסת. לאחר מכן מובילים את ידה גם לכפתור ההפעלה. היא לוחצת, והמכונה מתחילה לעבוד.
משימה 5: לקפל בגדים
שרוף נכנסת לאחד החדרים ומתיישבת על המיטה. מביאים לה ערימת בגדים נקיים כדי שתקפל אותם. במיטה שלידה יושב דייר צעיר, שמצליח לשמוע חלקית באמצעות שתל. היא קוראת לו בשמו, אך הוא אינו מגיב. הוא עסוק כעת בטלפון שלו. היא מתחילה לקפל את הכביסה, ומשימה זו באה לה די בקלות ובטבעיות. "לקפל אני יודעת", היא צוחקת ושוב קוראת בשמו של הבחור. "אתה יודע מה אני עושה? במה אני עובדת?" היא שואלת אותו. "אני עושה שמח לאנשים. אתה רוצה שאני אעשה שמח?" מציעה שרוף ומתחילה לשיר את "הפרח בגני". "אתה מכיר את זוהר ארגוב?" היא שואלת. "הוא התאבד בכלא", עונה לה הבחור.
בסיומה של המשימה החמישית שרוף זוכה לקבל חזרה את מאור עיניה ואת שמיעתה. "מצד אחד, הרגשתי בדידות, ומצד שני, הרגשתי המון עוצמה", היא מספרת. "כשאת מצליחה לעשות משהו במצב שאינך רואה דבר, זו תחושה של ניצחון".
עם יד על הלב, רצית שכבר יורידו ממך את כיסוי העיניים?
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל בזמן ביצוע המשימות לא רציתי לחזור למצב הקודם, כלומר, למצב שבו אני רואה. החיים שלי הם מאוד אינטנסיביים, ואילו כאן הייתי צריכה להתעסק רק בדברים הפרקטיים. לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי, והייתי לזמן מסוים בבועה. החושך הזה גם עטף אותי באיזושהי צורה ונתן לי שלווה שאין לי ביום־יום. יש משהו מאוד מבאס בלא לראות, אבל מצד שני, זה הכי ממקד אותך ונותן לך כלים שאת אפילו לא מאמינה שקיימים בך".
מה עוד למדת מהביקור הזה?
"זו הייתה חוויה מטלטלת. לפני שבאתי לכאן, היו לי המון פחדים, כי לא היה לי מושג איך אפשר לחיות בלי ראייה. והנה פתאום את מבינה שזה אפשרי ושאנשים חיים ככה. כולם צריכים לחיות ולהוציא מהחיים את המקסימום. אני גם חושבת שבמדינה שלנו צריך להיות שלום אזרחי, כלומר לשלב עד כמה שניתן את מגוון האוכלוסיות בחיי קהילה רגילים. כך, למשל, אפילו בבתי הספר צריך לתת לתלמידים אופציה ללמוד את שפת הסימנים, כמו שלומדים צרפתית או כל שפה זרה אחרת".
לקראת סוף ביקורנו בהוסטל, שרוף פוגשת את איציק חנונא, אחד הדיירים הוותיקים של המקום. הוא בן 53, אינו רואה, אינו שומע, אך מצליח לדבר מעט. הוא מניח לפניה לוח ומסביר לה איך תתבצע התקשורת ביניהם: היא תיקח את האצבע שלו, תניח אותה על אותיות שכתובות בעברית ומתורגמות גם לכתב ברייל, וכך הם ירכיבו מילים ומשפטים. "איזה שירים את שרה?" הוא מתעניין ורוצה לדעת אם היא מכירה באופן אישי את אביב גפן. "אני רוצה לפגוש אותו, אבל לא יודע איך לתאם את זה. את יכולה אולי לסדר לי פגישה איתו?" הוא מבקש. "עלי", היא עונה לו בחיוך ושואלת את שאלת מיליון הדולר: "אתה מאושר?" "לפעמים אני שמח, ולפעמים אני עצוב", הוא אומר בכנות. "כמוני", עונה שרוף בחיוך.