נתב”ג, 15 באוקטובר 87’, מוצאי שמחת תורה. המיליארדר ארמנד האמר יצא ממטוסו הפרטי, כשלצדו אישה ממושקפת וקטנת קומה, שהגיבה בנפנוף ידיים למחיאות הכפיים של מקבלי פניה. את פניהם קיבלו שני הקודקודים של ממשלת האחדות - ראש הממשלה יצחק שמיר ושר החוץ שמעון פרס. זו הייתה אסירת ציון, אידה נודל, מסמלי המאבק למען עליית יהודי ברית המועצות, שלדבריה התרגשה במיוחד לפגוש את אחותה היחידה ילנה (אילנה).
“הייתי די מבולבלת”, משחזרת נודל מדירתה הצנועה ברחובות. “רק 48 שעות קודם לכן הייתי מסורבת עלייה, והנה בבת אחת אני בארץ ישראל. במשך כל הטיסה האמר (איל נפט, בנו של יהודי מומר - יב"א) שאל אותי כל מיני שאלות מוזרות והייתי צריכה לענות לו בנימוס, כי הוא היה האדם שבא לקחת אותי מעבדות לחרות.
"כמו ביזנס מן אמיתי הוא אמר שמהסיפור שלי אפשר להוציא ספר טוב. כמעט השתגעתי. לא נתנו לי דקה לנוח, אפילו בשעות הלילה. באתי מהגלות, באתי מהשקט, רגילה להיות לבדי, רק אני והכלבים שלי. לא חשבתי שיקבלו אותי בטררם כזה גדול והמדינה תקום על הרגליים לכבודי. כבר הגעתי למצב שלחצתי ידיים לאנשים שלא ידעתי מי הם. פתאום כל כך הרבה אהבה, לא כמו ברוסיה, שם אנשים פחדו ממני, כי קמתי נגד השלטון”.
איך התמודדת עם זה?
“כאדם ביישני היה לי קשה לעמוד מול כל הרעש".
כשנמאס לה לחוש כאנדרטה מהלכת, עברה זמנית לכרמי יוסף, עד שהרשתה לעצמה לחזור אל העיר. מגורים היו, גם הבטחות, ועבודה - נייט. “הרבה פגישות, הרבה צילומים ושום עבודה”, היא מספרת, “שיחקו בי כמו בבובה. 17 שנה לאחר שהפסיקו לי ברוסיה את העבודה ככלכלנית, לאחר שביקשתי לצאת לישראל, לא יכולתי למצוא עבודה גם בארץ. מי היה לוקח אותי בגיל 56? הרי מעל גיל 45 אין כאן סיכוי. לכל היותר היו נותנים לי לשטוף רצפות או לטפל בילדים”.
“הייתי כמו עצם בגרון"
נודל נולדה במשפחה דוברת יידיש באחת הערים סביב הים השחור. בת 9 הייתה כשהתייתמה במהלך קרבות מלחמת העולם השנייה מאביה, שהיה קצין בצבא האדום. “כילדה, זה בשבילי כאילו העולם נפל עלי”, מספרת נודל, שעברה עם אמה הגננת ועם אחותה למוסקבה. “אני פרודוקט של אנטישמיות. כל המרץ והעצבנות שלי הם בהשפעת החברה האנטישמית שמסביב. מאז שהייתי ילדה קראו לי ז’ידובקה ומשכו לי בצמה. ‘קחי ספר!’, אמא הייתה אומרת, כשראתה שילדים לא רצו לשחק איתי”.
כך קראה נודל הרבה ספרים, ולאחר לימודיה עבדה ככלכלנית מן המניין במכון של תכנון בנייה לתעשייה. חייה התנהלו במסלול רגיל עד מאי 70’, כשנודע על ניסיון של קבוצת יהודים לחטוף מטוס בלנינגרד (“מבצע חתונה”, קראו לזה) במטרה להימלט מברית המועצות. “פתאום גיליתי שיש עוד יהודים כמוני שרוצים לצאת מרוסיה”, היא מספרת. “כשבהשפעת אותו אירוע ביקשתי לעלות לישראל, פיטרו אותי מהעבודה, ונתנו לי להבין כי בגדתי בנפש הרוסית”.
נודל לא נרתעה. היא פתחה בפעילות שהקנתה לה את הכינוי “המלאך של אסירי ציון”. באומץ לב תיווכה בין אחיה למאבק, שהיו כלואים ברחבי ברית המועצות, לבין העולם החיצון, והעבירה להם מכתבים וחבילות של מזון, תרופות וספרים, ואף ייצגה אותם בפני השלטונות. “ידעתי שאני נכנסת לכביש מסוכן, אבל לא ידעתי עד כמה זה מסוכן”, אומרת נודל, שראתה במרוצת הזמן את אלה שהיא פעלה למענם משתחררים ועולים ארצה בעוד שהיא נותרת מאחור.
לאחר שבע שנות סירוב מייאשות, פתחה נודל בשרשרת הפגנות ואף הכריזה שביתת רעב. מחאותיה זכו לסיקור אוהד ולפרסום במערב, בעוד שהיא עצמה חיה בפחד מתמיד. “לפעמים פחדתי מיהודים מלשינים יותר משפחדתי מהקג”ב”, היא מעידה. “שמעתי גם קריאות של אנטישמים - ‘חכו, חכו, היטלר עוד לא גמר את העבודה שלו'”.
בייאושה המר תלתה נודל בשנת 78’ כרזה על חלון ביתה במוסקבה, כדי שהעולם יידע על רצונה לצאת ולהתאחד עם אחותה. העולם ידע וגם הקג”ב. הכרזה ההיא עלתה לה בארבע שנות גלות בסיביר, בתנאים של קור מקפיא ובבידוד בחדר שורץ עכברים, שלא נתנו לה מנוח. “עם זאת, גם ברגעים הכי נוראים הייתי אופטימית”, היא מציינת, “ידעתי שהפרסום שלי במערב ישמור עלי. בשביל הקג”ב הייתי כמו עצם בגרון”.
ב־82’ שוחררה מסיביר ועברה לגור במולדובה, לאחר שלא הותר לה לשוב למוסקבה. מנהיגים במערב - ובהם הנשיא רונלד רייגן וראשת הממשלה מרגרט תאצ’ר - השתדלו למענה, וגם ידוענים כמו הכוכבת האמריקאית ג’יין פונדה, שכעבור כמה שנים הייתה בין מקבלי פניה בנתב”ג. הקשר ביניהן פסק, ולטענת נודל הדבר אינו מקרי: “ברגע שפונדה התגרשה מבעלה והתחתנה עם טד ורנר, שונא ישראל, היא סגרה כל קשר עם ישראל. פונדה היא אישה מאוד פרקטית. תמיד עשתה מה שטוב לה”.
בסתיו 87’ הודיעו לה שזכתה בהיתר העלייה המיוחל, וכי עליה לצאת את גבולות ברית המועצות בתוך 48 שעות. לדבריה, שר החוץ האמריקאי דאז, ג’ורג’ שולץ, היה המלאך המושיע שפעל למענה אצל הנשיא האחרון של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ’וב. לנודל תיאוריה מעניינת לגבי הנסיבות להשגת ההיתר: “לרוסים כבר לא היה מה למכור חוץ מיהודים. החנויות היו ריקות. אנשים עמדו לילות שלמים בתור כדי לקנות לחם. השלטונות הסובייטיים שחררו עוד ועוד אסירי ציון כדי לקבל כסף מהאמריקאים”.
כעבור שנים, בישראל, כשהיא ללא עבודה, הסתייעה בתמיכת ארגונים אמריקאים. זאת, כשנוכחה במעבר המתסכל מקבלת פנים נלהבת לשורה מתמשכת של אכזבות ממנהיגי ישראל. לא כל כך זוכרים אותה בעולם - שם ליב אולמן שיחקה את דמותה בסרט איטלקי שנעשה עליה - ובארץ. רק במזכרת בתיה הסמוכה לכרמי יוסף, שם התגוררה, קראו רחוב על שמה בעודה בחייה.
“מהר מאוד הבנתי מי זה אריאל שרון”, היא מספרת. “ב־91’ באתי אליו עם קבוצה גדולה של מדענים ומהנדסים עולים (שרון היה אז שר הבינוי והשיכון ויו”ר קבינט הקליטה - יב"א). אמרתי לו שיש להם המון פטנטים שהם לא רצו לתת לרוסים את העונג ליהנות מהם. שרון חייך, הצטלם איתם והצביע על אחד מאנשי הלשכה שלו. ‘זה המזכיר שלי’, אמר, ‘תנו לו את כל הדוקומנטים’.
"עד היום אנחנו מחכים לתשובה. ואיזה בתים הוא סידר לעולים? אנשים לקחו משכנתה עם ריבית גבוהה וקיבלו בתים כמו קרטון, שהטרמיטים אכלו אותם. זה אותו שרון, שסידר לנו אחר כך את ההתנתקות. מה יצא לנו מזה שברחנו מעזה? קסאמים על שדרות. איזו מדינה בעולם הייתה סובלת מצב כזה ושותקת, ועוד נותנת אדמה לאויב? נהיינו פחדנים וחלשים, ובעולם לא מרחמים על חלשים”.
חולמת על עברית
לא רק שרון; ברק, אולמרט, ליברמן וכל השאר לא יוצאים אצלה בזול. גם על ראש הממשלה נתניהו היא לא חסה. “כבר ראינו איך הוא לא יודע לעמוד בלחץ של האמריקאים”, אמרה עליו בעבר. “הוא איש עם השכלה גבוהה, כותב ספרים, מדבר יפה, אבל עשה הרבה טעויות. מי נתן לפלסטינים את חברון אם לא הוא? מאז בן־גוריון אין מנהיג אמיתי לישראל”.
נודל, אידיאליסטית חסרת פשרות המזוהה עם הימין, שבעבר צידדה בטרנספר (“עשיתי טרנספר כשלא רציתי יותר לחיות ברוסיה, וכמו עוד מיליון איש באתי לארץ”), תומכת כיום בנתניהו. “הוא הכי טוב”, היא קובעת כעת. “לא אכפת לי איזה אופי יש לו בתור בן אדם, אכפת לי מה הוא עושה בשביל המדינה”.
איך נהיית אופוזיציונרית שכזאת?
“אני פשוט אדם שונה שרואה קדימה יותר ממה שרוב האנשים רואים. ככלכלנית למדתי לעשות אנליזה ממה שיש. חוץ מזה, לאנשים קשה לשמוע אישה נמוכה, רק מטר ו־50, אומרת דברים שאחרי שנתיים־שלוש הופכים למציאות”.
לנודל ביקורת נוקבת על המחדלים בקליטת עולים. “אסון איך שקלטו את העולים מרוסיה”, היא קובעת. “עד 89’ רק 5% מהיהודים שיצאו מברית המועצות הגיעו לישראל, וכמעט כל השאר הגיעו לאמריקה. לאחר שראש הממשלה שמיר ביקש מנשיא ארצות הברית לסגור להם את השערים, נוצרה העלייה הגדולה של 90’. מיליון באו הנה והמדינה בכלל לא ידעה איך לקבל אותם. הכל צריך להתחיל בילדים, שהם העתיד שלנו”.
נודל, רווקה בלי ילדים, הקימה בשנות ה־90 את הארגון “אם לאם”, שהפעיל עד סגירתו מחוסר תקציב את ילדי העולים מחבר העמים במרכזי למידה. “הלב שלי עם הילדים האלה", היא אומרת. "הם גרים בשכונות, ולרובם אין כסף כדי לנסוע באוטובוס למקומות שבהם יש מתנ”סים ומרכזי למידה. אז הבאנו את הפעילות אליהם, ואגב כך הצלנו אותם מאלימות. לא קיבלתי תמיכה ממשלתית בפעילות הזו. נעזרתי בארגונים נוצריים מאמריקה ומסקנדינביה. אמרתי להם שאם הם לא מיסיונריים, אשמח שנעבוד יחד”.
בפעילותה הענפה היא הסתובבה לא מעט בעולם ובארץ, אם כי מה שהפריע לה בפעילותה כאן זו העובדה שהיא לא למדה עברית על בורייה. “דווקא ניסיתי ללמוד עברית באולפן, אבל לא נתנו לי ללמוד”, היא טוענת, “כל הזמן קראו לי מהשיעורים לפגישות עם אנשים חשובים. בתוך שלושה שבועות נמאס לי ועזבתי את האולפן. מה שאני יודעת זה מהטלוויזיה”.
שלא כאלה מאסירי ציון הבולטים שנקלטו בפוליטיקה הישראלית, נודל התרחקה ממנה. “אני עליתי לארץ עם קרקטריסטיקה מינוס”, היא סחה בסגנונה. “אני עצמאית וקשה מכדי להיכנס לפוליטיקה, ולכן לא פנו. אולי כן פנו, אבל אני לא זוכרת”.
האישה, שעוררה בעבר התעניינות עולמית, דומה שהתכנסה אל עצמה. גם הבריאות כבר לא מה שהייתה. “בגיל 86 אני מרגישה - בגוף ובמוח - שהזדקנתי”, היא מישירה מבט אל המציאות העגמומית. הנסיעות עם אחותה לקונצרטים של הפילהרמונית ולהצגות של תיאטרון גשר חדלו זה מכבר. “אני לא הולכת לשום מקום”, היא מבהירה, “רק נוסעת פעמיים־שלוש בשבוע לאחותי, שהיא לא בריאה, וחוזרת בלי מוח ובלי כוח, רק עם לב כואב”.
נסעת בעבר לא פעם לארצות הברית. קרה שחשבת להישאר שם?
“אפילו לא לרגע אחד. הרי לא בשביל זה נלחמתי לצאת מרוסיה. מצד שני, אם תשאל אותי אם ישראל של היום זו המדינה שכל כך קיוויתי להגיע אליה, אומר לך את האמת: לא. אומנם לא קוראים לי פה ז’ידובקה, אבל אני יודעת שיש כאלה שהיו שמחים אם הייתי עוזבת”.