"כפרה על הילד היפה שלי, ז'ינה ('יפה שלי' בערבית–תוניסאית - מ"ח)". 15 השנים בינה לבין צעיר אחיה מתירות לסוזי להביט בתמונתו ולכנותו כך. והילד הזה אומנם חצה את ה–50, אך היא מרגישה שהוא זקוק להגנתה. בדיוק כמו הילד הפרטי שלה, הצעיר שבארבעת ילדיה. את עלבונו של הראשון היא מבקשת מידי פוליטיקאים שדתיותם קרדומם. על אלמוניותו של האחרון היא נאבקת כדי שיוכל להמשיך לגלגל את חייו הלא פשוטים.
זה יותר מסיפור על ח"כ שנאלץ להתפטר משום שנכח בחתונת אחיינו הנ"ל עם גבר. פרשת יגאל גואטה מעלה תהיות על אטימות ודעה קדומה. מציפה שאלות על לוליינותו של המוסר ועל חמקנותה של הבושה. מפלגה (ש"ס) שכמה מראשיה מסוגלים לשרטט מהזיכרון מפה טופוגרפית של משרדי להב 433, שגיליונות הרשעתם (שוחד, מרמה, הפרת אמונים, שיבוש הליכים) הם ביבליוגרפיית חובה לקורס שנה ג' במשפטים, נחרדת מבואו של הדוד יגאל לחתונת בן אחותו עם אהוב לבו.
פוליטיקאי לא נוצץ וחף מכל הרואיקה בחר לדבוק באמת שאמורה להיות מוכרת בש"ס: משפחה מעל לכל. הוא בא כי פשוט לא יכול היה אחרת. קורות המשפחה הזאת, תולדות היחסים שסרג עם אחותו ויובאו בהמשך הובילו לכיוון אחד, לבחירה האנושית, החמה והחומלת. בחירתו של גואטה.
ירדנו אל גינוסר מכיוון מגדל. חום סתווי לא הצליח להמס את שורותיו הנלהבות של מ. בן יצחק ב"דבר" מ–7 בפברואר 1947: "עז ומשכר הוא יופיו של המקום. כשאנחנו עולים על מגדל העץ ששרד עוד מימי חומה ומגדל אנו רואים את הרי הגליל בפראותם... ואת ארבל ואת הבקעה, ביניהם את העצמון הנישא ואת החרמון המכוסה שלג... וכולם מקיפים במשמרת קדומים את הכנרת רבת הגוונים והצללים".
באנו בצוהריים כשעל שפת כנרת נראו צללי המים שעמדו כאן פעם. אחת סינית עם שמשייה טבלה כפותיה במים הנסוגים. תיירים הודים שמעו בספינתם את "אנא בכוח" בהלחנת עובדיה חממה. האגם נראה מאושר בעלפונו כשסוזי צלצלה לשאול: "איפה אתם?". היינו ליד בית ההארחה, וסוזי נזפה בי בצדק: "לא היית צריך להגיע לשם, הרי הסברתי". עשינו פרסה, עברנו בשער הצהוב של הקיבוץ, סוזי המתינה בקצה השביל. בשעות שנעשה יחד תהיה טובת–לב ונדיבה, מצחיקה ונוגעת, גלויה עד כמה שתתיר לה יריעת האיפול שפרשה על בנה ובן זוגו.
לקראת בואנו הסירה מהקירות את תמונותיהם, שלא נתפתה לתקתק במצלמה. בפינת האחים שהעמיד הבן החסוי נותרו לתצוגה שלושת ילדיה האחרים. אחד מהם חוזר בתשובה, אחת נשואה לגר צדק. מולם עמד צילום של מזוזת הרחמים והדמעות, זכר לבית שגדלה בו.
רוצה לחזור?
היא נולדה לפני 66 שנה בתוניס. כשהייתה בת 4 נחתה עם הוריה וחמשת אחיה בנמל חיפה. כשהנהג הדהיר את משאית העולים, שאלה אמא את אבא: "לאן בעצם נוסעים?". הוא השיב: "פה קרוב, לקריית שמואל". אבל אבא לא שמע טוב. הכביש הוביל לקריית שמונה. בדרך ראו נחל קטן עם קני סוף על גדותיו ואבא אמר שאלה יהיו מצוינים לסוכה. זה היה ערב החג, ומשה גואטה בנה את סוכתו מיד עם בואם ליעד.
הצריף ששמונה הנפשות האבודות האלה שוכנו בו היה גם הוא סוג של סוכה. גג פעור לגשם, קירות פח דקיקים שנאנקו ברוח. אחר כך הועברו לצריף ואבא קודם מחפירת תעלות לבניית בלוקים בסולל בונה. מדי ערב היה שב כשעור כפותיו יבש ומפוצץ מטיח. אמה הייתה מורחת שמן וחובשת. בשלב מסוים נשבר גואטה, איש אופטימי ביסודו. "את רוצה לחזור לתוניס?", שאל את שמחה אשתו. שמחה השיבה ב"לא", גואטה הציע שיצטרפו לאחד הקיבוצים בסביבה: "יכבסו לך, יבשלו לך", ניסה לשכנע, אבל אשתו שוב לא השתכנעה: "אני אוכל מה שאחרים בישלו, אכבס בגדים עם אלה של אחרים?".
על סוזי עוברות שנים נחמדות בקריה. שום תחושה שהיא חיה בקצה העולם. להפך. הניתוק, המרחבים, השממה הירוקה מתאימים לה. היא הולכת קילומטרים כדי להגיע לבית הספר רמב"ם ובדרך מטפסת על עצים. "אהבתי להשתולל כמו בן", היא צוחקת.
כשהיא בת 15, אוחזים צירי הלידה באמה. זה יום שישי, עוד מעט שבת. לפני שהוא מבהיל את אמה לבית החולים, אביה עוד מספיק לבקש מסוזי להכין קוסקוס וקציצות לכל המשפחה. "אבל אני לא יודעת, אבא", היא קוראת אחריו. הוא מבטיח ללמד אותה והיא עושה את זה. ערב שבת מוצא את כולם ליד שולחן השפע. כעבור כמה ימים אמה חוזרת עם התינוק. קוראים לו יגאל.
איזה מין ילד היה?
"חמוד, שקט, רגוע, לא שובב. למרות ההפרש בגילים, תמיד היינו קרובים מאוד". מיד לאחר הפגז האחרון של ששת הימים היא יוצאת לטייל עם אחותה בבניאס. אחד המג"בניקים פוסע אחריהן ולא חדל. הוא יראה להן, הוא יסביר להן, יעשה כל מה שרק ירצו. "הוא רוצה להתחיל איתך", לוחשת לה אחותה.
קוראים לו יצחק חסידים והוא מצפת. בית דתי. סוזי מבהירה לו כבר בהתחלה שאצלה זה לא הולך ככה. אם הוא רציני, עליו לבוא לביתה. שאבא יראה, יכיר ויאשר. כשגואטה שומע שלחסידים יש זיקה לדת, הוא מאשר על תנאי: נפגשים רק בבית ותמיד לעיני ההורים. רוצים סרט? רק בחברת אחותה הבכורה.
כשהתנאים ברורים, האהבה מלבלבת. מחליטים להתחתן. נקבע מועד - מיד אחרי שתשלים את הבגרות. באחד מסופי השבוע, במקום לבוא אליה לשבת, נענה חסידים לבקשת חבר ויוצא במקומו למארב. ממקמים אותם ליד קיבוץ יפתח, סמוך למארב של הצנחנים. העובדה שאינם חובשים קסדות מעוררת את חשד המג"בניקים שאלה מחבלים, והם פותחים באש. בצרורות הנגדיים נקטל יצחק חסידים. חודשיים לפני שעמד להתחתן עם סוזי אהובתו. "הרגשתי שאני חייבת להסתלק מקריית שמונה, הבסיס של מג"ב היה בעיר וכל מקום הזכיר לי אותו".
בראותו את שיברון לבה, מציע אחיה הבכור, יעקב, שתלך ללמוד בישול במלון תדמור בהרצליה. "ושם הכרתי את הבעל הקיבוצניק שלי". דני בן־צבי היה בן משק. משום שלא רצה להמשיך ללמוד נשלח להשתלם בטבחות עד לגיוס. בהתחלה לא קורה דבר בינו לבין סוזי. רק חודשיים לפני תום ההשתלמות מתלקח הרומן. כשהתעודה בידיה היא מתחילה לנדוד בין מטבחי המלונות. דני עובד בבית ההארחה של גינוסר ומתגייס לגדוד 202 של הצנחנים. אמה דואגת: "מה קורה איתך? אחד מת לך בצבא, ואחד ייעלם לך עכשיו לשלוש שנים?". דני מציע שלפני שיתחתנו תגיע לשנה לגינוסר ללמוד את חיי הקיבוץ. היא מסכימה, אבל מעמידה תנאי: חברים, אבל כל אחד יגור בחדר משלו. "הקיבוץ השתגע מזה".
האמת היא שאין המשק יודע איך לאכול את הבחורה עם הקוסקוס והסרפאן. בבית היא מבשלת לעצמה את מאכלי אמה, מאחסנת בארונות מיוחדים את הכלים לפסח, מפרידה במגירות בין כלי בשר וחלב, מקפידה על צום גדליה וצום תשעה באב. על המדרכות היא לומדת לבטא "יורם" במלרע, לתת תורנות חדר אוכל כמו החבר יגאל אלון (סגן ראש הממשלה ומפקד הפלמ"ח) ולמהר לאסיפה. "נהייתי שתיים סוזי, אבל שמרתי בכוח על מה שקיבלתי מהבית".
רק את שנת הילדים בבתים ולא בבית הוריהם אין היא מצליחה להבין. "אמרתי לעצמי: 'ככה אגדל את הילדים שלי?'. אצלי בבית היו עשרה אחים וכולם ישנו בחדר אחד, ראש–זנב, ופה אין מקום בבית ההורים?". לאחר הנישואים רוב המריבות עם דני יהיו על חינוך הילדים. מדי פעם תמרה את פי הקולקטיב, תלין את ילדיה בחדרם ותוזמן לבירור ונזיפה בוועדת החינוך.
כאילו הלכו לישון
אבל גינוסר היה בית חם ומגונן ולא רק לה. כשהקטיושות יורדות על קריית שמונה, אוספים הוריה את יגאל הקטן ומוצאים מחסה בקיבוץ. לא פעם זה בסוכות ואביה מתלהב מהסוכה שהקים לה דני. "זה כמו בית, אני שם פה מיטה ונשאר לישון כל שבעת הימים". יגאל הילד מסכים בהתלהבות.
אבל גינוסר לא יכולה לפתור את בעיות הביטחון של קריית שמונה. שנה לאחר מלחמת כיפור, כשהיא עובדת במלון בטבריה, קוראת לה השפית הראשית: "קרה משהו ביהודה הלוי 15 בעיר שלך". סוזי לא קושרת בין הכתובת לאחיה יעקב וגיסתה מרים, אבל היא תופסת אוטובוס הביתה. ליד הבית היא מוצאת רק את יגאל, אז בן 8. הוא נופל על צווארה. "אנחנו לא יודעים כלום", הוא מתרגש, "אמא יושבת מהבוקר על הספה ובוכה, יש הרגשה שקרה משהו ליעקב ומרים, אבא הלך לחפש אותם ועדיין לא חזר". היא מוצאת את אמה שממלמלת: "הלב אומר לי שנרצחו, הלב אומר לי שנרצחו". אלה המילים היחידות שהיא מסוגלת להוציא מפיה.
סוזי רצה לברר במועצה. במועצה אומרים שאין שמות. אביה חוזר, עולה לשכן, מבקש שייקח אותו לבית החולים בצפת. בבית החולים אומרים שהם שם, אבל לא כדאי לראות אותם. "יש לי לב חזק", הוא מתעקש. מסירים את הסדין מהפנים, האב מביט רגע וכושל הביתה כדי לספר: "הם נראו כמו אנשים שהלכו לישון".
באותו בוקר של חול המועד פסח ישבו יעקב ומרים גואטה לקפה ראשון. רק לפני שנה וחצי התחתנו ומרים בהריון מתקדם. כששמעו צווחות מלמטה, אמרה מרים: "בטח מחבלים, חייבים לרדת לראות מה קורה". מתברר שהבהלה מתחוללת בבית שטרן הנגר. הם נכנסים ומרים מחביאה את הנכדים מתחת למיטה. כשהיא נסה לכיוון המטבח, יורה בה המחבל ורוצח אותה במקום. יעקב מנסה לצאת, נפגע אנושות ומת מאיבוד דם. את גופתו ימצאו בחדר המדרגות.
מה האירוע הזה עשה ליגאל?
"ילד רק בן 8, אולי לא תפס את העניין כמונו המבוגרים. האמת היא שאף פעם לא יצא לנו לדבר על זה, אבל יגאל ואני תמיד היינו יחד. בעיקר מאז".
שלא כאחיו, נשלח יגאל לבית הספר הלא דתי מצודות. ייתכן ששמונה השנים שם ושירותו הצבאי אחר כך יפתחו אותו לעולמות אחרים, למפגש עם דעות, עם אורחות חיים שלא היו מקובלים בבית הוריו. במסלול הזה אולי מתעצבת תשתית נפשו של האיש, שלמרות חרדיותו יהיה מסוגל להכיל לא רק את בנה של סוזי אלא גם את בתו. שמחה, שקרויה על שם אמו, היא דוגמנית, אושיית ריאליטי, גברת שהחליטה להתגרש לאחר שבוע נישואים וזמרת אף על פי שקול באישה ערווה.
עזוב את הפוליטיקה
כשהיה בן 20 ומיד לאחר שחרורו מצה"ל, התחתן יגאל גואטה עם גילה. הוא מתקרב לש"ס ומתחיל לנדוד בדרכי התכך והתחבולה הקרויות פעילות ציבורית. אחותו סוזי מזהירה מפני מה שיתברר כנכון. "כל הפוליטיקה הזאת לא העולם שלך, אתה ישר מדי, אמיתי מדי, והם נוכלים, רמאים, עסקנים, עזוב את זה".
יגאל מבקש שלא תדאג, הוא יידע להסתדר. מתוך הזדהות איתו, היא נוטשת את המפד"ל (שהפכה לבית היהודי) ובשתי מערכות הבחירות האחרונות מצביעה לש"ס. בקלפי בגינוסר נדהמים למצוא את הקול הבודד לש"ס, אבל מהר מאוד מבינים שזאת רק סוזי בן־צבי. אחיה ואחיותיה - במקומות אחרים - נוהגים כמותה.
אבל המשפחה מגויסת לא רק לקריירה הציבורית של יגאל. לפני כמה שנים אחייניתם יעל, חרדית ואם לארבעה מקריית ספר, נזקקה להשתלת כליה. בגלל דחיפות הניתוח היה צריך להטיסה לפיליפינים, וקופת החולים כיסתה רק מקצת ההוצאות. יגאל הוא שקובע מה הסכום שכל אח יתרום מירושת אביהם. כשהכסף בידיו הוא מודיע לסוזי: "את טסה איתנו לפיליפינים". והיא: "השתגעת? לטבריה אני לא נוסעת". אך הוא סוגר: "רק את באה איתי. כל האחים החלטנו פה אחד".
מתחיל מסע מטלטל בין נתב"ג, פרנקפורט, בייג'ינג ומנילה. "ואף על פי ששמו אותנו במחלקה הראשונה עם מיטה וטלוויזיה, בכיתי כל הדרך: 'מתי מגיעים?'". לאחר הנחיתה בפיליפינים מארגן גואטה את הורדת החולה, אך לא שוכח את אחותו. "אפילו הזיז לי את המחוגים חמש שעות קדימה", היא משתעשעת בזיכרון קטן.
"ובפיליפינים קרה לי נס גלוי", היא ממשיכה. יומיים לאחר שבאו מתעקש יגאל לחגוג שבת כהלכתה. "נעשה קוסקוס, נעמיד מרק, נבשל מחשי (ממולאים), נאכל אוכל תוניסאי כמו בבית". בהתחלה היא מסרבת: "מה באתי, להיות טבחית?".אבל תוך כדי כך מתקבלת הבשורה שליעל נמצא תורם. אחרים ממתינים חודשים והיא כבר מוחרתיים תנותח. סוזי מסתערת בחדווה על הסירים. סדין שהיא שולפת הופך למפת שולחן השבת, בציפית לבנה היא מכסה שתי פיתות שמצאה, לידן היא מציבה מלחייה שאפשר יהיה לברך "המוציא". ואז שב אחיה מבית הכנסת ומכריז: "תתכונני, גברת, יש לנו אורחים". והיא לא יודעת אם להתעלף או פשוט לברוח ולעזוב הכל: "השתגעת? בישלתי מעט כי ידעתי שבראשון אנחנו כבר בבית חולים". יגאל מפייס אותה: "את יודעת מי פה? הנכד של הרב אלישיב מבני ברק (יוסף שלום אלישיב, למדן מופלג שכונה 'פוסק הדור' - מ"ח), שבא להשתלת כליה, וארבעה מלווים". "ואני מסתכלת לתוך הסיר וכאילו מישהו מילא לי אותו באוכל. שפע של אוכל. בכל הסירים. עשיתי שש קציצות ונהיו לי 20. היה אוכל ונשאר אוכל ועד היום אני בשוק מזה. לא האמנתי למראה עיני. התרגשתי שאתה לא מבין ואמרתי: 'יד השם פה, יד השם, לא ייתכן שזה נעשה ככה סתם, קרה פה משהו עם כל הרבנים האלה'".
כעבור יומיים הם מלווים את האחיינית. בנסיעה הם שומעים אותה מתפללת: "אלוהים, אל תיקח אותי. יש לי ילד קטן, אפילו חאלקה (טקס תספורת ראשונה לבני 3) עוד לא עשיתי לו". כשנסגרות מאחוריה דלתות חדר הניתוח, סוזי מתפרקת בזרועותיו של יגאל. "ובכינו שנינו יחד", היא אומרת בין הדמעות שהיא מזילה גם עכשיו. "אמרנו זה לזו: 'איזה ניתוח קשה ובהצלחה ושתצא בשלום'. וכשזה נגמר בטוב, אמר לי יגאל: 'את רואה, אמרתי לך שלא נעשה פה ט' באב. זה היה כמו שיגאל רצה. מבית החולים ישר למטוס ולארץ עם מסיכה על הפנים ואחות צמודה".
מה שלום יעל כיום?
"ברוך השם, עשתה עוד שלושה ילדים. האחרון יצא בן וקראנו לו שמעון, על שם שמעון בר יוחאי. הוא הכי צעיר".
בלי סוף בנות
בחירתו של הצעיר שלה הכתה אותה בהלם. לא רק בגלל הווייתה הדתית. גם משום שלא היה שום סימן, אף רמז. "היו לו מלא חברות, בלי סוף בנות".
איך הגבת כשהודיע לך שהוא אוהב גברים?
"פרצתי בבכי. היה לי מאוד קשה. לדני בעלי היה אפילו יותר קשה, אבל הוא קיבוצניק מופנם ששומר הכל בתוכו".
הסביר לך את הבחירה שלו?
"אמר לי: 'אמא, זה אני. ככה אני'. הבנתי שאני לא יכולה לשנות את זה, שאני לא יכולה כלום".
מה בכל זאת נותר לך לעשות?
"לעבוד על עצמי".
איך עושים את זה?
"יש אנשים שגירשו את הילדים שלהם מהבית. לא רצו אותם. שמעתי על חבר'ה שהתאבדו משום שהמשפחות לא קיבלו אותם. אני אמרתי חס וחלילה, הילד שלי לא יעשה דבר כזה".
הכרחת את עצמך לקבל אותו?
"אמרתי לעצמי שאבלע את הצפרדע ולא אזרוק את הבן שלי מהבית. אקבל אותו איך שהוא ואני אוהב את הילד המקסים והחכם שלי, אתה לא מבין כמה שאוהבים אותו. משוגעים עליו במערכת החינוך שבה הוא עובד".
גם בקיבוץ?
"חבל על הזמן. מאוד, מאוד, מאוד אוהבים. הגישה שלו, הדיבור שלו, ההופעה שלו, כולם רוצים להיות בחברתו. בכיפור כל גינוסר ישבו פה על המרפסת".
יש להם חיים טובים?
"אני מאחלת לכל הזוגות שיחיו כמותם. תאר לך שהיה מביא הביתה איזו מכשפה שהייתה עושה לו את המוות?".
את אוהבת את בן הזוג שלו?
"הוא מקסים ביותר. יותר מזה לא יכולתי לבקש". בכל חג שבו הם נוסעים למשפחתו, היא שולחת איתם אוכל שבישלה, עוגות וחלות שאפתה. השניים עצמם צמחוניים והיא מכינה להם במיוחד. על החתונה הוחלט לפני כשנתיים, כשגואטה עדיין לא היה חבר כנסת. החתן טלפן אז לדודו וביקש שיקדש אותו בחופה. דוד יגאל השיב שאינו מבין בזה, שיש אנשים שזה מקצועם, שהוא מבטיח למצוא לו מישהו טוב. האחיין המשיך והתוודה שהוא מתחתן עם גבר. "עכשיו אני עוד יותר לא מבין בזה", הגיב דודו, ובאחותו נזף אחר כך: "איך תמיד את נופלת לסיפורים האלה?". היא ענתה לו: "כנראה שאלוהים עושה לי ניסיונות כל הזמן".
עם השחרור מצה"ל נסעה בתה הבכורה לעבוד כמטפלת בבוסטון והכירה לא–יהודי מאורוגוואי. קודם שיצא ממונטווידאו התנבאה באוזניו סבתו: "סע לבוסטון ומצא את הפתעת חייך". הקיבוצניקית והלטינו התחתנו בנישואים אזרחיים והמשיכו לגינוסר. החתן התגייר כאן וקידש את כלתו כדת וכדין. המשפחה החדשה גרה בקיבוץ, בקומה מעל סוזי ודני.
לאחר שקיבל את ההזמנה לחתונה גזר גואטה על בני משפחתו התייצבות חובה. אבל לפני שיצאו לדרך הסביר שהם הולכים לשמח את החתן מתוקף היותו בנה של סוזי אחותו. "וזו אחותי ואני רוצה לחבק אותה, אבל התורה פוסקת שחתונה מהסוג הזה היא תועבה".
זאת הייתה חתונה פואטית על הכנרת. ההרים עמדו מעורפלים באופק, האורחות התייצבו בלבן. השולחן והכלים הועמדו על פי הוראות הבן. הוא לא חייב את אמו לדבר בטקס, אך יידע אותה שמקבילתה תישא דברים. סוזי נעתרה. יום קודם לכן הועמד לרשות בני הזוג חדר להתארגן במלון. התלבשו, הצטלמו, תקתקו למזכרת כל פריט ופריט: חגורה, נעליים, עניבה. לחופה הופיעו בחולצות לבנות, אחד בז'קט כחול ואחד בשחור, "שני חתנים חבל על הזמן".
סוזי עמדה אמיצה מול האורחים. לא נאמה אלא שחה את צפונות הלב. "ברגע שאמרת: 'אמא, זה אני'", פנתה לבנה, "הייתי חייבת לקבל אותך. אני אוהבת אותך. בן זוג טוב יותר ממה שהבאת לי לא יכולת להביא". 400 המוזמנים נרעשו. "אתה לא מבין איזה בכי הלך שם".
מה דברייך עשו לך?
"לא הרגשתי שאני שם, הייתי בעולם אחר, קוראים לזה אופוריה".
ולאופוריה לא התגנב זנב מחשבה שמוטב לו תחת החופה עמד עם אישה?
"תמיד אמרתי שעם בחורה זה היה טוב יותר, אבל כשהודיע לי שזה גבר הלכתי עם זה".
יגאל גואטה הגיע לקראת סוף החתונה. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אכן יבוא. כשנכנס, התפעמה. "אני מורידה בפניו את הכובע", לחשה לה גיסתה, אחות בעלה. מלווה באשתו גילה, בילדיו רחלי ומושיקו (שמחה שהתה בחו"ל), התיישב באחת השורות האחרונות. התחבק בחום עם בני משפחה ירושלמים ששנים לא ראה. "איזו חופה הפסדת", אמרה לו אחותו, אבל הוא ענה: "עזבי, עזבי".
דיבר עם בני הזוג, בירך אותם?
"לא זוכרת מי דיבר עם מי, מי הצטלם עם מי, מה אכלו, מה שתו. רק את השמחה אני זוכרת".
תראו לאן הגעתי
24 בינואר 2016. תחת גשמי זעף נוסע יגאל גואטה לקריית שמונה למסע שיסתיים בהשבעתו בכנסת. הוא בא לבית הספר מצודות שבו למד ושוחח עם הילדים. "גם אני הייתי שובב ולא רציתי ללמוד", אמר להם, "אבל תראו לאן הגעתי. גם אתם מסוגלים". משם המשיך לבית העלמין לדבר עם אמו ועם אביו.
להשבעה עצמה סוזי לא באה. סערת הגשם השאירה אותה בגינוסר. "ראיתי מהכורסה מול הטלוויזיה את אחי האהוב נשבע". אחר כך שלחה לו זר פרחים.
29 באוגוסט 2017. הסינגל "יש לנו תקווה" של שמחה הבת יוצא לרדיו. לכבוד האירוע עולה אביה לשידור ב"מה בוער" בגל"צ. מספר עד כמה הוא גאה בבתו הזמרת, למרות האיסור ההלכתי על שירת נשים. בתשובה לבקשת רינה מצליח, שמגישה עם רזי ברקאי, הוא מספר על השתתפותו בחתונה החד–מינית של אחיינו.
ובגינוסר סוזי חוגגת מבלי דעת שעה אחרונה של חיים פרטיים. כשהיא מכניסה הביתה את השקיות מהסופר, מצלצל הנייד וגברת צעירה מכריזה במתיקות תובענית: "מדברים מערוץ 10. מה דעתך על הפצצה שאח שלך הטיל?".
סוזי: "על מה את מדברת?".
תחקירנית: "מה, את לא שומעת רדיו?".
סוזי: "אין לי רדיו".
תחקירנית: "את לא רואה במחשב?".
סוזי: "אין לי מחשב".
תחקירנית: "מה, באמת?".
סוזי: "אני פה בגינוסר, מנותקת מכל העולם, טלוויזיה מספיקה לי".
תחקירנית: "אז תקשיבי, אח שלך הודיע שהוא מתפטר מהכנסת".
סוזי: "למה שיתפטר? מה עשה?".
תחקירנית: "משום שהיה בחתונה של הבן שלך".
סוזי: "אבל למה נזכרו עכשיו? שנתיים כבר עברו".
תחקירנית: "כי הוא התרברב על זה בגל"צ".
האחיין יורד למחתרת, ערוצים שמעולם לא שמעה את שמם מצלצלים, והמהומה התורנית מסתחררת. רבני ש"ס מפרסמים "קריאת זעקת קודש" שכה נאמר בה: "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו ותצילנה כל אוזניים לשמוע כי מאן דהוא מנבחרי ומייצגי הציבור החרדי חילל שמיים בפרהסיא ממש. אותו ברנש קרא לכל בני המשפחה שיש חובת התייצבות 'בחתונת' (כך במקור) בן אחותו שהיא באיסור נורא, שהתורה הקדושה קוראת לזה תועבה. על זה יתפלץ לב כל שומע והקריאה והזעקה להעבירו ולפטרו מיד ממש מתפקיד ציבורי".
גואטה חוטף אש ממפלגתו. למתקפה מתגייסים גם אנשי מופת כשלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים. "אלוהים ישלם לכל הצדיקים בש"ס על מה שעשו לאחי", אמרה לכתבנו יוני הללי לאחר שהתפוצץ הסיפור. "מוטב שהיו בודקים מה קורה עם ילדיהם בישיבות, שיטפלו במורים פדופילים, בנערים הומואים שאין להם אפשרות לשוחח עם איש". לאחר שהוא מסרב לבקש סליחה, מודיע גואטה לראש סיעתו אריה דרעי שהוא עוזב את הכנסת. ב–19 בספטמבר התפטרותו נכנסת לתוקף.
את מרגישה שבגדו באח שלך?
"כן, לו חי הרב עובדיה ז"ל, היה לוקח את יגאל הצדה, מושך לו באוזן, עושה לו 'נו, נו, נו' וסוגר עניין בשלום".
נעלבת בשמו?
"בטח, ש"ס מנסים לחקות את מפלגת אגודה. להראות שהם קיצוניים יותר. אבל חאלס, אנחנו המזרחיסטים מאוד חמים, מאוד מתפשרים. לא צריך לסקול אדם על זה. מה אנחנו, בימי הביניים?".
בבחירות הבאות כבר לא תצביעי ש"ס.
"אני עם החשוכים האלה גמרתי".
כל הפרשה הזאת הופכת את יגאל לאחיך הבכור?
"הוא האח הקטן שנותן כוחות לכולנו".
איך את רואה את חייך בעתיד, היית רוצה לראות נכדים מבנך ומבן זוגו?
"לא".
למה?
"לא יודעת איך להסביר את זה".
היומיום שלך מושפע מהבחירה שלו?
"לא יכולה לשמוע את המילה 'הומוסקסואל', זה מאוד צורם לי".
מה את אומרת במקום?
"כשצריך אני אומרת גיי".