זוגות שחוו הפלה נאלצים להיאבק על קבורת עוברם: "למה בכלל צריכים להסביר את עצמנו?"

פעמיים חוו יעל ויעקב ויטנברג מירושלים, הורים להילה (9.5) ואיתי (בן 8), את מה שמכונה “לידה שקטה". בפעם הראשונה העובר נולד ללא דופק בחודש התשיעי. בפעם השנייה, זו הייתה בת, שנולדה בשבוע ה־18 ולא שרדה. העוברים זכו על ידי הוריהם לשמות מתן ואור.

“כשמתן נולד הייתי בהריון בסיכון", מספרת ויטנברג. “הרופא חיכה שנגיע לשבוע 38 כדי לשלוח אותי לזירוז בבית החולים. הגענו והתברר שהעובר לא חי. אין דופק. קיבלתי את הידיעה בקופת החולים. משם נסעתי לבית החולים שערי צדק. הבנתי שאני הולכת לעבור לידה שקטה, ושהדרך היחידה היא לידה רגילה וטבעית. משם התחיל סרט של שעות על גבי שעות. כאבים בגוף, בלב, בנפש, וההמתנה שמישהו יגיד: תכף תתעוררי והסיוט הזה ייגמר. בעלי לא היה בירושלים ועדכנתי אותו בטלפון. אמרתי לו: מתן מת. יום לפני כן קניתי לו בגדים לברית ואת כל הקנייה הראשונית. בעלי אמר לי בחדר לידה: אולי אביא את כל מה שקנית, נתרום לזוג לידנו. זה הרס אותי. ואז הוא אמר לי: זו מצווה, נעשה את זה. נתנו לזוג לידנו. הם לא שאלו שאלות. הבינו לבד. אחרי שעות של ציפייה, תקווה שאולי משהו אחר יקרה, הוא יצא לאוויר העולם. שישי בבוקר, 8:55, מושלם במלוא מובן המילה. 3 קילו, 49 סנטימטרים. שכפול של האחים שלו. היה לי ברור שאחבק אותו ואפרד ממנו. לבעלי היה קשה למרות שבסוף ראה אותו, אבל לא העז להחזיק אותו. תוך כדי פרידה נכנסה מישהי והחתימה אותי על טופס. משהו עם ויתור. לא הייתי בפוקוס. אני לא חושבת שיש אישה בפוקוס ברגעים כאלה. המוח לא עובד באותם רגעים. אחר כך הגיעה המיילדת ולקחו אותו. ילדתי בתשעה באב, כך שלא היו יותר מדי אנשי צוות. הגיעה עובדת סוציאלית לשיחה, אבל אני לא זוכרת מה דיברנו. משם העלו אותי למחלקת נשים. ניסיתי להבין מה עברתי בכלל. הילדים באו לבקר אותי ביום שישי. איתי צעק: ‘אמא ילדה כבר. אין לה בטן’. התיישבנו ארבעתנו וסיפרנו שמתן לא הרגיש טוב ונכון שחיכינו לו נורא, אבל הוא לא החזיק מעמד ונפטר. זו הייתה שיחה מאוד קשה לכולנו".

מכאן המשיך סיוט מסוג אחר. “אני לא יודעת עד היום איפה הוא קבור", אומרת ויטנברג. "אין לי שמץ של מושג. יומיים לאחר הלידה, ביום ראשון, חברה קדישא התקשרו לבעלי לשאול מה מספר תעודת הזהות שלי. הייתי מזועזעת מזה שהוא עדיין לא נלקח לקבורה. הסבירו לי שבגלל תשעה באב חברה קדישא לא עבדו לפני כן. בשיחת הטלפון חברה קדישא הסבירו לנו שמתן יקבל קבר פרטי עם תכריכים, כמו אדם מבוגר, וגם הקזת דם לפני הקבורה. מעין ברית. ‘אם תרצי, תעניקי לו שם’, אמרו לי. חלק מההסבר היה שלוקחים אותו לקבורה ולא אומרים איפה. הייתי על אוטומט. אחרי תקופה מסוימת התחיל להתעורר בי הצורך לדעת איפה הוא קבור. לדעת לאן אני מכוונת את הלב שלי כשאני מדליקה נרות".

כאמור, את ההתרחשות הזו חוותה ויטנברג גם לאחר הלידה השקטה השנייה שנאלצה לעבור. “בפעם השנייה, כשקרה מה שקרה, כבר הייתי ממש בפוקוס", היא מספרת. “כשבאו לבית החולים והחתימו אותי על טופס הקבורה, ביקשתי לדעת מי לוקח לקבורה, ואמרו לי בבית החולים שהם לא יודעים. התחלתי לעשות טלפונים. דרשו ממני כספים לא מבוטלים. הייתי בשוק. לא רציתי שאור תיקבר במקום אחר, בטח לא מחוץ לירושלים. רציתי שתהיה ליד אח שלה. צלצלתי לרב בית החולים ואמרתי שלא יקברו אותה עד שאני מאשרת. צלצלתי גם לחברה קדישא. ביקשתי שיסבירו לי מה קורה ואיפה היא. אמרו לי שם: אנחנו קוברים כדת וכדין. אמרתי שאני מכבדת את הנוהג, אבל שאי אפשר לומר לי: ‘תשכחי מזה’. לא איבדתי ארנק, איבדתי שני ילדים. זו הייתה שיחה מאוד לא פשוטה וארוכה. בסופו של דבר הסכימו לקחת לקבורה בתנאי שלא אחשוב לבדוק איפה הם קבורים".

להקל על ההורים

יעל ויעקב ויטנברג אינם לבד. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדי שנה ישנם בישראל יותר מ־700 מקרים של פטירת עוברים ותינוקות רכים שנולדו לזוגות יהודים במדינת ישראל. תינוקות רכים הם כאלה שנפטרו בטרם מלאו להם 30 יום או ששהו באשפוז בבית חולים מיום לידתם ועד פטירתם. עבור מאות משפחות יהודיות בשנה, הציפייה והחלומות שנרקמים במשך תשעה חודשים מתנפצים. מוות במקום חיים. ברגעים הללו, הורים מתבקשים לקבל החלטות לגבי אופן הפרידה מילדם.

נושא קבורת נפלים ותינוקות רכים הוסדר בשנת 2014 במסגרת נוהל משותף של משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת, הקובע כי עובר מת יירשם כ"לידת עובר מת" ויטופל בהמשך ככל נפטר. על פי הנוהל , עוברים מוגדרים כמי שנפטרו ברחם לאחר 22 שבועות הריון. על בית החולים חלה חובה להציע להורים להיות מעורבים בתיאום הליך הקבורה, ואף להיות נוכחים ולקחת בו חלק פעיל לפי רצונם, ועל חברה קדישא חלה חובה לאפשר זאת. לאחר הפטירה יועבר לחברה קדישא העובר/תינוק רך בצירוף טופס מסירת עובר/תינוק רך, הכולל פירוט של שם העובר, מספר תעודת זהות, שם בית החולים ושמו של עובד בית החולים שמסר אותו. נציג חברה קדישא מחויב להשלים את הפרטים בטופס ולציין בו את שמו של הנציג המקבל את העובר/תינוק רך, שם חברה קדישא ושם בית העלמין שבו העובר ייקבר. חברה קדישא מטפלת בצורכי הקבורה והטהרה בהתאם להלכה ואמורה לקבור את העובר/תינוק רך במקום נפרד ומאובחן ובאופן שיאפשר זיהוי מדויק של מקום קבורת העובר/תינוק רך, כך שמשפחה שתהיה מעוניינת בכך - תוכל להציב מצבה. חברה קדישא מחויבת לנהל רשימות ממוחשבות של פרטי העובר/תינוק ומקום קבורתו.

אלא שהמציאות לא פעם שונה לגמרי. מנייר העמדה שהוגש לוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בכנסת על ידי עמותת “עתים", לקראת דיון שיתקיים היום בוועדה בנושא בחינת אי־השוויון בקבורת עוברים ותינוקות רכים, עולה כי חברה קדישא אינה מחויבת לקבור עוברים ותינוקות רכים. “תחום זה וולונטרי במהותו, וחברה קדישא אינה מחויבת לעסוק בקבורת נפלים ותינוקות רכים כלל", נכתב בנייר העמדה. “הנהלים שתוארו מחייבים אך ורק את סניפי חברה קדישא אשר בוחרים לעסוק בכך, ועל כן, ישנם מקומות בארץ שבהם לא נמצאה חברה קדישא שמוכנה לקבור עוברים ותינוקות רכים על פי הנוהל". כמו כן, ברשימה המצורפת בסיום הנוהל של המשרד לשירותי דת מופיעים 74 סניפי חברה קדישא בלבד, מתוך יותר מ־600 הפועלים ברחבי הארץ, שהסכימו לקבל את הנוהל והכשירו חלקה לצורך קבורת עוברים ותינוקות רכים.

מגדילה לעשות עיר הבירה: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הלידות של תינוקות יהודים בירושלים עומד על כ־16.5% מסך הלידות בארץ. שיעור המקרים של לידות שקטות ופטירת תינוקות רכים של יהודים בירושלים עומד על כ־%15־%17 מסך המקרים ברחבי הארץ. חרף העובדה שבירושלים פועלים 13 סניפי חברה קדישא, והיולדות מגיעות לשלושה בתי חולים בלבד (שערי צדק המפעיל גם את ביקור חולים, הדסה הר הצופים והדסה עין כרם), נכון להיום אין בעיר אף חברה שקוברת עוברים ותינוקות רכים בהתאם לנוהל הבין־משרדי. מאז שפורסם הנוהל פנו למרכז הסיוע של עמותת “עתים" עשרות הורים שילדו באחד מבתי החולים בירושלים ונאלצו למצוא פתרון חלופי כדי להביא לקבורה את ילדיהם ולממש את זכויותיהם.

“אמהות העוברות את החוויה הקשה של לידה שקטה נמצאות במצב מאוד לא פשוט ומתמודדות עם כאב וצער עמוקים מאוד", אומר ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), יו"ר הוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי. “לא ייתכן שדווקא בשעה קשה כזו הן נאלצות להתעמת גם עם קשיים ביורוקרטיים שמציבות בפניהן הרשויות הנוגעות בדבר. יש להסדיר את זכות ההורים לקבורת תינוקות בקרבת מקום מגוריהם, ולדאוג לקבורה מכובדת בכל מקום בארץ ללא אפליה".

“ברגעים הקשים האלה, הורים מתבקשים לקבל החלטה מהותית", אומרת מיטב טסלר־שימל ממרכז הסיוע של “עתים", שמכירה את המקרים מקרוב. “בתי החולים היו יכולים להקל על ההורים בקבלת ההחלטה, אם היו מציגים באופן בהיר את האפשרויות העומדות בפניהם. זה יכול להתחיל בדבר הכי פשוט, כמו להעביר להורים את מספר הטלפון של חברה קדישא המקומית. באופן אבסורדי, במקום שההורים יקבלו את המידע בצאתם מבית החולים, חלקם מגיעים אלינו כדי לעמוד על זכויותיהם. במקרים מסוימים הורים פונים אלינו לאחר כמה חודשים, ואפילו שנים, על מנת לאתר את מקום הקבר ולסגור את מעגל האובדן. ממאות המקרים שהגיעו לעמותת ‘עתים’, אנחנו מתרשמים שיש בתי חולים שחוסכים במידע ומעודדים את ההורים לבחור באפשרות הקלה מבחינת בית החולים ולוותר על השתתפות בקבורה".

“תפיסה מיושנת"

שני ואילן (29), עורכת דין ואיש הייטק מירושלים, הורים לבן שנתיים וחצי, עברו לידה שקטה בבית חולים בירושלים בערב יום הכיפורים, כששני בחודש השמיני להריונה. לאחר התלבטות החליטו כי ברצונם לקחת חלק ולהיות נוכחים בהליך הקבורה של התינוק. “גיליתי שנדבקתי ב־CMV בתחילת ההריון", מספרת שני. “למזלנו, כל המומחים לזה נמצאים בארץ, כך שעברנו את הטיפולים והבדיקות. עשיתי כמה בדיקות MRI ולא ראיתי שום דבר שמצדיק הפסקת הריון. בשבוע 32 ראינו שיש פגיעות חמורות במוח. כל המומחים המליצו על הפסקת הריון. עברתי לידה לכל דבר, אבל עם ידיעה מראש שאלד תינוקת מתה. אחרי כחצי יום יצאתי מבית החולים. רצינו להיות בבית. הטיפול עד השלב הזה היה ממש טוב".

אלא שאז הדברים השתנו. “הבנו שיש לנו שלוש אפשרויות: האחת, לא להשתתף בכלל ולא להיות בקשר בכלל עם חברה קדישא", היא מספרת. “השנייה, לא להשתתף, אבל לקבל מידע על איפה היא קבורה, והשלישית לקבור אותה בעצמנו בקבורה פרטית, אחרי שנשחרר אותה לחברה קדישא. כל המידע הגיע אלי כשהייתי באמצע לידה, שברור שהיא תהיה לידה שקטה. בחרנו בראשונה. במוצאי שבת התקשרתי למוקד של ‘עתים’. התחרטנו. רצינו לקחת חלק בקבורה. הגענו לבית החולים. עברנו בין כל מיני גורמים שלא לגמרי הבינו מה אנחנו צריכים לעשות. בעלי אמר: ‘אני לא יכול להישאר עם הידיעה שהיא יושבת ומחכה בבית החולים לפעם הזו בחודש, שבה מפנים אותה עם עוברים ותינוקות אחרים לקבורה. אני רוצה להשתתף בקבורה שלה’. בעזרת המיילדת הגעתי לגורם בבית החולים שאמור היה לעזור לי לשנות את ייפוי הכוח. נאמר לנו שאי אפשר להשתתף מבחינת הקבלה ושיהיה לנו קשה להביא ילדים אחרים אחרי זה. הייתי בשוק. בכיתי המון. למה בכלל אני צריכה להסביר את עצמי ואת מה שאני רוצה במצב כזה? הרגשתי שהכל היה באוויר. זה לא יכול להיות ככה, שהורים שעוברים דבר כזה אינטנסיבי ורגשי - לא יקבלו הסבר על מה שהולך להיות ומה הזכויות במקרים כאלה. אני אפילו לא יכולה לדמיין מה קורה להורים שעוברים דבר כזה בהפתעה. צריך שבית החולים יגיד למשרד ממשלתי שיש לידה שקטה, ויהיה נציג שיסביר את כל הזכויות וכל ההליכים. שזה לא ייפול על ‘עתים’. זו לא האחריות של עמותה לטפל בזה. זה שנפלתי עליהם - זה מזל גדול שלי".

בעקבות בקשתם של שני ואילן פנו נציגי עמותת “עתים" לחברה קדישא בתל אביב כדי לאפשר להורים להיפרד מתינוקם. הקבורה נערכה בבית העלמין בחולון, ובשל כך נאלצו ההורים לשלם יותר מ־1,000 שקלים עבור עלויות ההסעה. “בכל פעם שאנחנו רוצים לבקר, אנחנו צריכים להגיע לחולון", היא אומרת.

אין איסור להנציח

גם א’ ורעייתו איבדו עוברית שנולדה בשבוע ה־23 להריון. הם העניקו לה את השם אמונה ברכה אסתר. חמישה ימים החזיקה מעמד, ואז נפטרה. “יש לי חברים שלא ידעו על האפשרויות ועד היום לא יודעים איפה מקום הקבורה", מספר א’. “התקשרנו ל’עתים’ והם הפנו אותנו לאחת מסניפי חברה קדישא בעיר. שם אמרו שהם יקברו אותה בחינם בהר הזיתים, אבל בהר המנוחות בגבעת שאול זה יעלה 5,000 שקלים. חתמנו על הכל. להר הזיתים קשה להגיע ומסוכן, והחלטנו לקבור אותה בגבעת שאול. פגשנו שם אנשים מצוינים, וקברנו אותה שם. זה לא פשוט. אנחנו עוד יצאנו בנס. אני מאמין שהלב של צוות בית החולים במקום הנכון, אבל מבחינת תפיסה, הם חיים לפני 50 שנה. אני לא מבין למה חברה קדישא לא מסכימים לעשות את זה עם המשפחה. הם לא מבינים את הנזק בזה".

בשיחות עם כמה מנציגי חברה קדישא, אומרים מאחורי הקלעים: “אנחנו עושים את מה שאנחנו אמורים לעשות באופן הכי מקצועי. יש בעיה בבתי החולים. הם לא מכירים את הנהלים".

אלא שבזה אחר זה מגיעים המקרים. הרב אברהם סתיו ורעייתו איבדו לפני עשר שנים את בתם, בשבוע ה־24 להריון. “צוות בית החולים לקח מיד את העובר, בלי שראינו אותו, ועד היום איני יודע היכן וכיצד נקבר אם בכלל", אומר סתיו. “אחרי ההלם הראשוני יצאתי למסע של לימוד נושא אובדן ההריון ביהדות, שאותו סיכמתי בספר ‘כחלום יעוף’. במהלך המסע נחשפתי לכך שההלכה מכירה בקשר העמוק בין ההורים לתינוק שאיבדו, מורה להם לתת לו שם ומטילה עליהם את האחריות לקבורתו. למדתי שזכותם המלאה של ההורים להיות שותפים בקבורה, כפי שנהגו בזמן הגמרא, ושאין שום הצדקה לשלול מהם זכות זו. אין שום איסור להנציח את הילד או להקים לו מצבה. בשנים האחרונות יש התקדמות גדולה בעקבות חקיקה והליכה של חברה קדישא לקראת ההורים, אך עדיין יש הרבה לאן לשאוף".

מה הפתרון? ל"עתים" יש הצעה ברורה: להסדיר את זכות ההורים לערוך את הקבורה בקרבת מקום מגוריהם. לשם כך יש לעגן את חובת חברה קדישא לקבור עוברים ותינוקות רכים, כשם שהם מחויבים לקבור כל אדם. כדי לדאוג לכך שתיערך קבורה מכבדת, בהתאם לנהלים, יש מקום לאתר משאבים נוספים להקמת חלקות וכיסוי עלויות הקבורה.

“חייב להיות כבוד בנושא הזה כמו בכל קבורה", אומרת ויטנברג. “אין פיקוח, אין אחידות בין חברה קדישא אחת לשנייה, והכי אבסורד שהן לוקחות בעלות על הילדים שלך. זה הכי הורס אותי. זה הילד שלי. אני סחבתי אותו תשעה חודשים, ואותה חמישה חודשים. אתה לא יכול לנהל איתי דיון. זה שלי". ד

תגובות:

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “משרד הבריאות פועל בהתאם לנהליו שפורסמו ביוני 2014. בנוהל מפורטות הדרישות מבתי החולים בנוגע להסבר למשפחה לגבי האפשרויות העומדות לרשותם - השתתפות בקבורה או במידה שאינה מעוניינת בכך, לקיים טקס פרידה בבית החולים, כמו גם הצורך בליווי רגשי להורים. על איש צוות, בעיתוי מתאים, ליידע את ההורים על אפשרויות אלו ועל בית החולים לתעד את בחירת ההורים ברשומה הרפואית של האם ולהפנות את המשפחה לחברה קדישא מתאימה. אחריות בית החולים מסתיימת בעת ההעברה לידי חברת הקבורה. הפיקוח והבקרה על חברות הקבורה נמצאים כאמור בסמכות המשרד לשירותי דת".

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "הנוהל המפורסם באתר משרדנו הוא נוהל המופנה לחברות לענייני קבורה, בהיות המשרד לשירותי דת רגולטור על חברות אלו, ומשכך אחריות משרדנו הנה לפקח על קיומו של הנוהל ולאכוף אותו בקרב החברות לענייני קבורה (בלבד). עם זאת, קיים גם נוהל שגובש על ידי משרד הבריאות, והוא למעשה נוהל המשלים את הנוהל של המשרד לשירותי דת. נוהל זה מופנה לבתי החולים בכל רחבי הארץ, ומשכך אחריות משרד הבריאות לפקח על קיומו ולאכוף אותו בבתי החולים. אם בתי החולים לא יפעלו בהתאם לנוהל משרד הבריאות, אזי 'שרשרת הפעולות' כלל לא תנוע ולא תגיע ליישומו של נוהל המשרד לשירותי דת. באשר לעובדה כי הנוהל לא נכפה על החברות לענייני קבורה, ורק חברות שבוחרות בכך – עוסקות כיום בקבורת נפלים, עוברים ותינוקות רכים – נציין כי הנימוק לכך הוא משום שחלקים עיקריים בנוהל כרוכים בשינוי מנהג המסורת היהודית ועל כן, הקבורה מתבצעת לפי רצון המשפחות והמנהגים המקובלים עליהן. עם זאת, חברות אלו אשר אינן פועלות בהתאם לנוהל – נדרשות להחתים את המשפחה על טופס ייעודי כי המשפחה מודעת לכך שהן פועלות שלא לפי נוהל המשרד. בהתאם לכך לא ראה משרדנו לנכון לכפות את קיומו של הנוהל על מי שמתנגד לו מבחינה הלכתית, אך מאידך, פועל המשרד לוודא קיומו של פתרון קבורה מתאים לקבורת נפלים, עוברים ותינוקות רכים בכל רחבי הארץ".

מהמרכז הרפואי שערי צדק נמסר בתגובה: "המרכז פועל על פי נוהלי משרד הבריאות ומשרד הדתות בכל הנוגע לקבורת נפלים ועוברים ובכל הנוגע להדרכת המשפחה. הצוות עובר הדרכה מעת לעת, ובנוסף לכך נמסרים להורים מסמכי הדרכה והכוונה שבית החולים מכין לצורך זה. בביקורת שערך משרד הבריאות לאחרונה בבית החולים נמצא כי בית החולים פועל על פי ההנחיות והנהלים".

מהמרכז הרפואי הדסה נמסר בתגובה: "דוח בקרה של משרד הבריאות מספטמבר האחרון, שבדק את נושא קבורת הנפלים והעוברים בהדסה, קובע כי: 'אין לו (למשרד הבריאות) המלצות לתיקון ובית החולים פועל על פי הנהלים'. לא רק שבית החולים פועל על פי הנהלים, אלא גם מיידע את ההורים בדבר האפשרויות שעומדות בפניהם בכל הנוגע לקבורת נפלים ועוברים, ומדריך אותם בהתאם לנהלים ובהתאם לנוהג של המשפחות. חשוב לציין כי בית החולים יזם הליך פנימי בשם 'תהליך פרידה' המתקיים בחדר הלידה, ובמסגרתו מלווה צוות מקצועי את המשפחה בפרידה מהעובר ומעמיד לרשותה המשך ליווי ותמיכה של קבוצת תמיכה בהדרכת מיילדות מבית החולים. לבית החולים יש הסדר עם חברה קדישא לגבי קבורה נכונה של נפלים ועוברים".

מפורום חברה קדישא נמסר בתגובה: "ככל הידוע לנו, מרבית העוברים הנפטרים בבתי החולים בירושלים נקברים על ידי חברה קדישא קהילת ירושלים, ולה אין מניעה לציין בפני בני ובנות המשפחה הרוצים בכך את מקום קבורת העוברים".