"כל הזמן זה קורה", מודה דיאן אור, מי שריכז בעבר את הקמפיין הציבורי לסילוק מוקשים בישראל. "כל חורף נפצעים עדיין שישה־שבעה אנשים ממוקשים, ובדרך כלל זאת ידיעה בשולי החדשות". ברביעי האחרון זה קרה שוב, כאשר שבעה חיילי צה"ל שהיו בסיור עבודות לגידור שדה מוקשים בבקעת הירדן עלו על מוקש ונפצעו. שניים מהם אף פונו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. תחקיר כוח ההנדסה שנפגע העלה שמדובר באותו סיפור ישן – מוקש ותיק מתקופת זמן אחרת, שככל הנראה נסחף עם הגשמים הרחק מן האזור המגודר, אך נותר מחופר בחול של הבקעה.
במרץ 2011 אישרה מליאת הכנסת בקריאה שלישית את חוק פינוי המוקשים, שמסדיר את פינוי שדות המוקשים בישראל באמצעות הקמת רשות הלאומית לפינוי מוקשים. האחרונה פועלת תחת משרד הביטחון, לשם ניקיון חולות ושטחי מדינת ישראל מפני עשרות אלפי המוקשים שעדיין טמונים בה, מדן ועד אילת. על פי נתוני הרשות, מאז הוקמה סילקו אנשיה כ־200 אלף מוקשים מחולות ישראל. אלא שלדברי האנשים שבשטח, אלה שמתגוררים במקומות המועדים - רמת הגולן, בקעת הירדן ועמק הירדן - אבל גם באזורים אחרים, כמו הערבה או הגליל, יש עוד עבודה רבה. לפי ההערכות, קיימים עדיין עשרות אלפי מוקשים בשטחים אזרחיים.
החלטת הממשלה על הקמת הרשות התקבלה בעקבות הצעת חוק שהגיש ח"כ לשעבר רוני בר־און (קדימה), שבה קרא למדינה להפנות חלק מתקציב משרד הביטחון לסוגיית המוקשים, כמעט 40 שנה אחרי שהאחרונים שבהם הוטמנו ברגבי רמת הגולן כדי למנוע מהטנקים הסוריים לפלוש אל תחומי ישראל של מלחמת יום הכיפורים.
מה שעורר את הציבור הישראלי מתרדמתו באותם ימים היה המקרה המפורסם של דניאל יובל מרמת השרון, כיום מועמד לגיוס לגלי צה"ל, שיצא ב־2010, בהיותו בן 11, לטיול עם משפחתו בגולן המושלג. במהלך הטיול דרך על מוקש חבוי ואיבד את כף רגלו. "במקום שבו שיחקנו לא הייתה שום גדר ויכולנו להיכנס חופשי", סיפר אז ממיטת חוליו. "חשבתי שזה חלום רע".
"ביססנו את הקמפיין על סיפורו של דניאל יובל, וזה מאוד עזר לנו", אומר אור. הוא ויתר הפעילים למען סילוק המוקשים הבינו כי עליהם להביא את יובל כמה שיותר לקדמת הבמה, וזאת ההזדמנות לעשות זאת. וזה עבד. "הוא היה מאוד פוטוגני ולקח על עצמו את המשימה", מספר אור. "הוא היה בקושי בן 11, אבל ידע שזה משהו שהוא רוצה לעשות, אז זה מאוד עזר לנו".
על פי נתוני הרשות לפינוי מוקשים של משרד הביטחון, עד היום פונו כ־9,000 דונמים של שדות מוקשים בישראל. אלא שזה מותיר קרוב ל־24 אלף דונם שעדיין נמצאים אי שם - גם באזורים מגודרים, אך גם בשטחים פתוחים, שטחי חקלאות, ובסמוך ליישובים. אלה הוטמנו לאורך העשורים שבין מלחמת העולם השנייה ועד מלחמת לבנון השנייה, חלקם הונחו על ידי צה"ל וחלקם על ידי צבאות ערב, והם כוללים שני סוגים: מוקשים גדולים המיועדים לפגיעה בכלי רכב, כמו זה שפגע בג'יפ הצה"לי של שבעת החיילים בשבוע שעבר, ומוקשים קטנים לפגיעה בבני אדם, כמו זה שפגע בילד דניאל יובל ב־2010.
דוח שהוציא "פורום הארגונים למען ישראל נקייה ממוקשים" חודש אחרי פציעתו של דניאל יובל מצא כבר אז כי הבעיה תקציבית. כשנה לאחר מכן, כאשר הנושא הפך בוער והמחוקק נדרש לו, הוחלט כאמור על הקמת הרשות לפינוי מוקשים, מה שאמור היה לתת מענה יעיל לבעיה. 27 מיליון שקל בלבד הוקצו לרשות עם הקמתה, לפינוי מוקשים משטחים אזרחיים; זהו סכום המאפשר התמודדות חלקית עד נמוכה מאוד עם האתגר הגדול של לנקות את מדינת ישראל ממאות אלפי המוקשים שהיו טמונים בה.
לדברי כל המעורבים, כולל גורמים הרכונים לשולחן הוועדה המייעצת, הבעיה שמונעת מהנושא להתקדם ותיקה כמעט כמו המוקשים שבהם היא אמורה לטפל: כסף. "אני רוצה להיות מאוד זהיר, אבל בוא נגיד שאם מחר בבוקר יש תוספת של 10 מיליון שקל או 15 מיליון שקל, זה משהו שאפשר להכניס אותו לתוכנית העבודה", אומר אורי בן יהודה, ששימש בשנים האחרונות חבר הוועדה החיצונית המיוחדת המייעצת לרשות הלאומית לפינוי מוקשים. "כוחות מקצועיים לעשות את העבודה - יש".
"אם מדינת ישראל רוצה להתחיל לפנות מוקשים בני 60 ו־70 שנה, כדאי שהיא תתקצב את זה בהיקף של 100 מיליון שקל בשנה", קובע אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן. "זה לא ייגמר בהיקף הנוכחי. הגולן הוא האזור הממוקש ביותר במדינה. לא מוציאים את המוקשים מהאדמה, כי בשביל זה צריך תקציב. הקימו את המערכת הארגונית, הקימו את היכולות המשפטיות איך לנהל את פינוי שדות המוקשים בישראל, אבל מתקצבים את זה באופן מגוחך".
לאחרונה הכריזה הרשות הלאומית לפינוי מוקשים על תוכניתה לפנות 2,500 דונמים ממוקשים באזורים המטוילים בגולן. "לשמחתי, השנה הגיעו לעבודה בגולן, אבל לעומת מה שנשאר - מה שעשו זה כלום", טוען מלכה. "פינו אחוזים בודדים משדות המוקשים הסוריים שנזרעו לכל אורך הגולן המערבי. הסורים פרשו שדות מוקשים בינם ובין גבולות 67', והם עדיין בשטח בהמוניהם. אגב, הם מאוד דומים לאלה שמהם נפגעו החיילים בבקעה. יש לנו גם כמות מאוד גדולה בצד המזרחי של הגולן, שאותם צה"ל כבר פרס אחרי מלחמת יום הכיפורים כחלק מלקחי המלחמה. מעבר לזה, יש שטחי אש בהיקף של כ־450 אלף דונם בגולן שעדיין נגועים".
אחד הפרויקטים לפינוי מוקשים שעלו לאחרונה לכותרות הוא זה של שכונת רמת גלעד במועצה המקומית קרני שומרון, שבה לפי ההערכות של גורמים ביטחוניים היו מוכמנים 2,200 מוקשים. לפי ההערכות של ראש המועצה, פינוים יסתיים רק בעוד חודש וחצי. הגילוי הצטרף לשריפת קוצים בשדה מוקשים במקום שפרצה בשנה שעברה וגרמה נזק לשישה בתים ולפינוים מיושביהם.
בחברה מפוקפקת
"דווקא חלק גדול מאוד מהשטחים שבהם טיפלנו הם אזורים שלא נמצאה בהם סכנה ממשית", אומר בן יהודה. "בגלל שמנסים לא לקחת סיכון, בחלק גדול מהמקומות לא פוצצו מוקשים אף פעם".
כלומר בחלק מהשטחים שמגודרים עם שלט מפחיד "סכנה מוקשים" – ייתכן שבכלל אין מוקשים?
"נכון מאוד".
למרות האירוע בשבוע שעבר, בן יהודה מתעקש כי אין סיבה להתרגש. "זו תאונה מצערת, אבל צריך להמתין לתחקיר הצה"לי כדי להבין למה ואיך זה קרה", הוא אומר. "בסך הכל גם שדות המוקשים שמיועדים לפינוי משולטים ומגודרים כראוי. פה ושם יש תקלות לצערנו, אני לא מזלזל בזה, אבל זה לא איום נוראי. מי שמקפיד על הכללים ורואה גדר, אז לא לקצר ולא לחתוך גדרות. זה לא כזה פחד אלוהים".
אלא שזה לא נגמר רק במוקשים. גם פגזים, למשל, מפוזרים בשטחים רבים בישראל ומהווים סכנה לעוברי אורח ומטיילים. "בכל שנה עדיין נפגעים אנשים", אומר אור מקמפיין "ישראל נקייה ממוקשים". "לפני כחודש נפגע באזור העיר אלעד ילד מפגז שלא התפוצץ. לא בדיוק מוקש אבל כמו. לכן מנסים עכשיו להרחיב את החוק גם למקרים דומים. ולגבי מוקשים, אנחנו עוד רחוקים מפתרון. בכל שנה מפנים אחוז או שניים בלבד מהכמות הקיימת בשטח, וזה ייקח זמן. היה אפשר לזרז את הדברים אם היו נותנים לזה יותר תקציב, אבל במסגרת העדיפויות של מדינת ישראל זה אף פעם לא היה בעדיפות גבוהה. לכן זה מתקדם בעצלתיים. לפחות התחיל מהלך שכבר 60 שנה לא נגעו בו בכלל".
לדברי אור, אפשר היה לזרז את הטיפול במוקשים, ואולי אפילו למצוא תקציבים רבים יותר לכך, לו ישראל הייתה חותמת על אמנה בינלאומית לסילוק מוקשים, שעליה חתומות כבר כ־165 מדינות. "פנה אלי אמריקאי שנפצע ממוקש בזמנו והוביל קמפיין כזה לסילוק מוקשים במדינות אחרות וחשב שגם ישראל צריכה להצטרף", אור מספר. "עשר שנים אחרי שכל העולם חתם על אמנה בינלאומית בעניין הזה, התחלנו קמפיין בישראל, אבל עדיין ישראל לא הצטרפה. היא מאוד שמרנית בענייני נשק, ובאופן כללי לא כל כך אוהבת להצטרף לאמנות בינלאומיות, כי זה מגביל אותה. הרי להתחייב לאמנה כזאת זה אומר לא להניח יותר מוקשים, להגדיל את התקציב לפינוי מוקשים, ויש פיקוח עולמי על זה, כלומר ישראל תצטרך לדווח כל שנה מה היא עשתה. במצב הנוכחי, הנושא הזה נשאר בינינו לבין עצמנו".
סירובה של ישראל לחתום על האמנה מציב אותה בחברת ארצות הברית, שאינה חותמת בשל המוקשים הרבים שהציבה בדרום קוריאה במהלך מלחמת קוריאה, ובחברה המפוקפקת של מדינות כמו סין וצפון קוריאה. "קצת מוזר שאנחנו לא חתומים על האמנה, אבל יכול להיות שזה עוד יקרה", אור מקווה. "בעולם יש קואליציה נגד מוקשים שזכתה בפרס נובל לשלום, והיא זו שהסדירה את האמנה הזאת. היא עוקבת אחרי ישראל, והיו רוצים שם לראות את ישראל מצטרפת לאמנה. יש עוד אמנה חדשה יחסית נגד פצצות מצרר, שגם אליה ישראל צריכה להצטרף, כי הרי מירייה אחת של מצרר נוצר שדה מוקשים שנשאר הרבה עשרות שנים".
ממשרד הביטחון לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.